כשעוזבים, קשה מאוד לחזור 

איננו רוצים ואיננו מוכנים שחרפת הפינוי בגליל תחזור על עצמה גם בגולן. לא נחזור על טעותם של פרנסי המועצות בגליל שהורו לתושבים להתפנות עוד טרם החלטת צה"ל ותבעו פינוי 

בשיאה של ההמתנה והכוננות לתקיפה איראנית, כאשר ההנהגה והתקשורת משדרות פאניקה שמדביקה את הציבור, והגולן מסומן כאחד היעדים המרכזיים להתקפה, הוציא ראש המועצה האזורית גולן, אורי קלנר, איגרת לתושבי הגולן, שבה דיבר על הדריכות והכוננות האזרחית והצבאית בגולן ועל שיתוף הפעולה ההדוק בין המועצה ויישוביה לבין צה"ל. המשפט החשוב ביותר, בעיניי, באיגרתו, היה: "מוא"ז גולן שומרת על העיקרון הערכי מוסרי, לפיו יישובי הגולן לא מתפנים. נמשיך בשגרת החיים המלאה בגולן בתקווה לימים שקטים". 

קלנר נבחר לפני שבועות אחדים ברוב גדול לראשות המועצה האזורית גולן. בחירתו מעידה על כך שהציבור בגולן רצה בשינוי. אבל בנושא הזה, המסרים של ראש המועצה הקודם, חיים רוקח, ושל מחליפו – זהים. העיקרון הערכי והמוסרי הוא שיישובי הגולן אינם מתפנים. מתחילת המלחמה, זה המסר שחיים העביר לממשלה, לצה"ל ולתושבי הגולן. בטקס חילופי השלטון זה היה המסר הזהה שביטאו חיים ואורי בדבריהם. זה המסר שאורי מעביר לממשלה, לצה"ל ולתושבי הגולן.  

זיכרון קולקטיבי של טראומה קשה 

כאשר משלחת יישובי הגליל והעמק הופיעה בפני הממשלה ב-8 ביוני 1967, ביום הרביעי למלחמת ששת הימים, ותבעה מהממשלה להורות לצה"ל לכבוש את הגולן ולשחרר את יישובי הגליל מן הסיוט הסורי, השיב שר הביטחון דיין, שבאותה שעה התנגד לפעולה: "מה הבעיה? נזיז אתכם כמה ק"מ מן הגבול ותותחי הסורים לא יגיעו אליכם". הייתה זו אמירה אומללה, החותרת תחת האתוס הציוני הבסיסי, לפיו אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו. היישובים הם חפירות חיינו. תפקידו של צה"ל להבטיח את קיומם. זו תכלית קיומו של צה"ל.  

יש מקרים שבהם הפינוי נעשה בלית ברירה. במלחמת השחרור, ביישובים שבגופם בלמו את האויב, פונו הילדים והנשים. הפינוי הטראומטי של יישובי הגולן במלחמת יום הכיפורים היה מוצדק, כי לא היה צבא שיגן עליהם והצבא הסורי כבש את רוב הגולן.  

לפני חצי שנה ראינו מה דינו של יישוב יהודי שנכבש בידי הערבים. היה זה פינוי של אין ברירה. אולם עוד במהלך הקרבות, אל כל מקום שצה"ל שחרר חזרו הגברים של היישובים ומיד עם הפסקת האש חזרו גם הנשים והילדים, למרות שבגולן נמשכה עוד 7 חודשים מלחמת התשה קשה, לא פחות מהמלחמה הנוכחית בגבול הצפון. 

למרות שהפינוי היה מוצדק וקצר מועד, הוא חרוט בזיכרון הקולקטיבי של תושבי הגולן כטראומה קשה, ואולי זו הסיבה לעמדת הגולן בנושא הפינוי.  

אך האמת היא שהעמדה הגולנית הזו קדמה לטראומת יום הכיפורים. בשנים 1973-1970 חוו יישובי הגולן הצעירים מלחמת התשה, שכללה הפגזות רבות על היישובים. היו גם נפגעים בנפש מקרב התושבים. 

ב-24-26 ביוני 1970, הגיעה ההסלמה לשיאה, ב"מלחמת שלושת הימים", שלושה ימי קרב קשים, לאורך הגבול ובעומק סוריה. בשלושת ימי הקרבות נפלו 11 לוחמי צה"ל ונפצעו 55. הקרבות החלו בהפגזה סורית כבדה על יישובי הגולן וחדירה של שתי פלוגות שניסו לכבוש שני מוצבים של צה"ל. בתגובה, הוציא צה"ל לפועל, ביום שלמוחרת, פעולת תגמול רחבת היקף בסוריה. לקראת הפעולה, בשעת לילה מאוחרת, בין ה-24 וה-25 ביוני, הגיע למרום גולן פיחוטקה, אפרים חירם, מפקד החטיבה המרחבית, ונועד בדחיפות עם מזכיר הקיבוץ גדי גולן ועם יהודה הראל. הוא הודיע להם שמחר בבוקר עליהם לפנות את הנשים והילדים מן היישוב. יהודה וגדי השיבו לו שלשם כך עליהם לכנס אסיפה. פיחוטקה המתין והם העירו את החברים לאסיפת חירום. מספר חברים לא התעוררו. 

פיחוטקה הסביר לחברים שחייבים להוציא את הנשים והילדים. יהודה דיבר אחריו והסביר שאסור לקבל את ההוראה. זו הייתה גם עמדתו של גדי. התעורר ויכוח, חלק מן החברים אמרו שאסור להפר את הוראת הצבא. נערכה הצבעה וברוב קטן הוחלט לפנות בבוקר את הנשים והילדים. 

למוחרת, השכם בבוקר, החברים החלו לארוז ולהתארגן לפינוי. מספר חברים הלינו על כך שלא העירו אותם לאסיפה. יהודה וגדי קפצו על הקובלנה כמוצאי שלל רב, וכינסו בארוחת הבוקר אסיפה נוספת, הפעם ללא הצבא. הפעם הרוב היה עם יהודה וגדי. הוחלט להישאר. מספר חברים נסעו, אך הרוב נשארו. 

באסיפה הוחלט שכל הקיבוץ יתכנס במרתף אולם הקולנוע של קוניטרה, כ-400 מ' מן הקיבוץ. המקום מוגן בשקי חול והפך למקלט. לאורך הקרבות, הקיבוץ כולו התכנס במקלט המשותף הזה. על פי זכרונו של יהודה, לא הייתה כל הפגזה על מרום גולן. יחיאל אדמוני, מנכ"ל החטיבה להתיישבות, טוען שנפלו פגזים בודדים. חברי מרום גולן חשו שהם דבקו באתוס הציוני, שאין עוזבים נקודת יישוב. 

מזכיר הקיבוץ, גדי גולן, שיגר מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר, שבו דרש בשם הקיבוץ שהגוף היחיד שיהיה מוסמך להחליט על פינוי, יהיה ממשלת ישראל. גולדה נענתה לדרישה. 

לא זזים מהגולן! 

גם היום, ההתנגדות לפינוי אינה מוחלטת. אם הממשלה תורה להתפנות במלחמה, נקיים את ההחלטה. יש מצבים המחייבים פינוי אוכלוסייה, יש בגולן גם תוכניות פינוי. אך גם פינוי כזה יהיה חלקי. השידרה המרכזית של היישוב, ההנהגה הקהילתית והמשקית של היישוב, בעלי התפקידים והעובדים החיוניים ביישוב, יישארו בו לצד צח"י ומחלקת ההגנה (לשעבר – כיתת הכוננות). כי כפי שאנו נוכחים לנגד עינינו אצל שכנינו בגליל, כשעוזבים, קשה מאוד לחזור.  

איננו רוצים ואיננו מוכנים שחרפת הפינוי בגליל תחזור על עצמה גם בגולן. לא נחזור על טעותם של פרנסי המועצות בגליל שהורו לתושבים להתפנות עוד טרם החלטת צה"ל ותבעו פינוי. אלה שעשו כן, הבינו שהם מתפנים לשבועות אחדים, כדי לאפשר חופש פעולה לצה"ל בפעולה מהירה להסרת האיום. במקום זאת, הפינוי אפשר לממשלה להימנע מפעולה. כך נוצר מצב אבסורדי, שבמקום להגן על היישובים, המדינה מפנה אותם.  

מדינת ישראל מפנה עיר ואם בישראל כמו קריית שמונה, קיבוצים ומושבים רבים לאורך כל הגבול. במקום להעביר את המלחמה לשטח האויב, הוקמה רצועת ביטחון בצד הישראלי, באזור שרוקן ממתיישביו. כבר חצי שנה עשרות אלפי תושבים הפכו פליטים במדינתם, והמדינה אינה מסוגלת אפילו להבטיח להם שיוכלו לחזור עד תחילת שנת הלימודים תשפ"ה. קהילות הגליל עקורות, מפוצלות, התושבים חיים בבתי מלון שהיו למחנות פליטים, מי שיכול מתחיל להסתדר בחוץ, לשכור דירה, לחפש עבודה. מי יודע כמה יחזרו? 

מחדל הפינוי מקעקע את יסודות הביטחון הלאומי של ישראל, והוא מצטרף למחדל הנורא של 7 באוקטובר. מחדל הפינוי הוא תבוסה ישראלית, הוא אות קלון למדינת ישראל.  

אנו, תושבי הגולן, כאזרחים שומרי חוק במדינה דמוקרטית, נקיים כל החלטת ממשלה, גם אם לא נאהב אותה. אבל ככל שהדבר בידינו, נדבוק באחת הסיסמאות המובילות במאבקנו נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90: לא זזים מהגולן!