לאסוף את השברים 

הנורות האדומות הבהבו במלוא עוצמתן ואנחנו נשארנו אדישים  

הזהרנו מפני תהליכי ההקצנה בחברה הישראלית. התגברות הגזענות, השנאה התהומית נגד השמאל. היווצרות כוח פוליטי לאומני קלריקלי שקבל לגיטימציה על ידי יותר מ-50 אחוז מהחברה הישראלית. תוך רפיון מוחלט של השמאל הישראלי. 

הנורות האדומות הבהבו במלוא עוצמתן ואנחנו היינו אדישים כלפיהם. חשבנו שזה משב רוח שיחלוף. לא הבנו שהרוח המשיחית אוחזת בכל מקום. החל מנוער הגבעות ועבור דרך שכונות שלמות שסמוכות למרכזים ליברליים כמו רעננה, כפר סבא, רחובות, גבעת שמואל וערים מעורבות כמו; חיפה, לוד, רמלה. 

בעוצמה גוברת בערי הפריפריה; באר-שבע, דימונה, אופקים, נתיבות, שדרות, קריית שמונה, חצור, צפת, עפולה ועוד. לא רצינו לשמוע ולראות. 

כל אלה לא נוצרו ביום אחד. הם נוצרו בישיבות ההסדר, בכוללים, בחינוך הממלכתי דתי. הם הצמיחו את נוער הגבעות, את המכינות הקדם צבאיות בעלי. הם נתנו את הכוח ליישובים כמו קריית ארבע, יצהר ובת עין שהובילו את דגל השנאה כלפי הערבים. 

הם הקימו בתי מדרש, סמינרים בהם התחנכו אלפי תלמידים על בסיס האמונה שבמדינה יהודית אין מקום ליהודים כופרים ובעיקר לערבים. 

כל מי שדגל בקיום משותף, בסובלנות כלפי כל אזרח, נאלם דום. כן, צריך להודות -אנחנו אשמים. אנחנו כל כך נאיביים. קבלנו את האמירה של הימין "אין עם מי לדבר", אמצנו את האמירה החלולה: "את הסכסוך יש לנהל", הסכסוך זה מפעל שימורים? 

גם גדולי ההוגים כמו דוד גרוסמן, מאיר שלו, יהושוע סובול, עייפו ממאבק מתמיד. המרכז הליברלי והשמאל לא מצאו מנהיג עוצמתי שיוביל את המחנה. 

אחי זאב צחור ז"ל שחינך אלפי סטודנטים, הזהיר בקולו ובכתיבתו מפני השתלטות הימין הקלריקלי. לא הקשיבו לקולו הרועם. כן, אנחנו אשמים. 

אנחנו לא לבד. חלק ניכר מהאשמה על ההקצנה מוטל על החברה הערבית. היא דחתה את היד המושטת. לא הייתה מוכנה לעשות את ההבחנה בין ימין קיצוני ושמאל מתון. עבורם כולם אשמים במצב הערבים באותה מידה. 

האלימות והפלגנות בתוך החברה הערבית, עם מנהיגות כושלת הביאו אותם לחפור בור לעצמם. במקום להעצים את הקשר עם החברה היהודית במקומות העבודה, במסחר, במערכות החינוך וההשכלה. הם העדיפו את בדלנותם. כשהיו צריכים להתאחד בתוכם הם בחרו בפלגנות. 

המוכשרים והמשכילים בחברה הערבית בחרו להגר לארצות רחוקות, לקנדה, ארה"ב ומדינות אירופה. אלה שנשארו בארץ בחרו לחיות בערים היהודיות, שעה שהרוב הגדול נשאר לחיות בעוני ומצוקה. 

האם המפלה של היום תביא להתפקחות, לבניית השקפת עולם שמביטה נכוחה במצב הקיים? כולנו מחויבים לבדק בית יסודי. ייאוש זו לא תכנית עבודה. צריך לאסוף את השברים ולבנות תכנית אסטרטגית מציאותית, שמאמינה שנחזור להגשים את ערכי מגילת העצמאות.