אומרת לי לימור קוקס, מנהלת רפת צבאים, הרפת המשותפת של מושב מולדת וקיבוץ דברת, כשהיא מספרת על היחס שלה לבני הנוער שעובדים ברפת · עכשיו, בחופש הגדול, הצוות הישראלי של הרפת הוא לגמרי 'גירל פאוואר,' עם לימור ועוד שתי נשים צעירות שעובדות לצידה
בין שדות רחבים והרים מוריקים אני נוסע לרפת צבאים שבמושב מולדת הממוקם ברמת צבאים, שבגליל התחתון. הרפת היא רפת משותפת של מולדת, מושב שיתופי בעל היסטוריה מפוארת ושל קיבוץ דברת.
את מושב מולדת תכנן האדריכל המהולל ריכרד קאופמן ולהבדיל מנהלל, אותו תכנן בצורת מעגל, את מולדת תכנן קאופמן בצורת פעמון המתרחב לכיוון מערב. הענפים החקלאיים כולל הרפת נמצאים בחלקו המזרחי של המושב, כדי שהרוחות המערביות יגיעו לבתים וייקחו עימן את ריחות ענפי החקלאות מזרחה ולא לתוך היישוב. ואמנם, הגעתי למולדת ממערב ועברתי בכל המושב הגדול והוותיק (כ־1,200 נפשות) עד שמצאתי את הרפת בסוף הישוב, אחרי מרכז המזון.
בדרך עוד הספקתי לראות ולהתפעל ממגורי העובדים התאילנדים הממוקמים ליד הרפת, שממש נראים כשכונת קרוונים קטנטנה וחמודה. בחדר האוכל של העובדים חיכתה לי לימור קוקס, מנהלת הרפת שמספרת לי שאחד הדברים הכי חשובים לה ברפת, מעבר לנתונים החליבה ואיכות החלב, זה רווחת העובדים.
לימור קוקס מתגוררת בקיבוץ דברת ועובדת מגיל 17-18 ברפת (בדברת) ואפילו מוקדם יותר!
"אני עובדת ברפת למעלה מ־30 שנה", מספרת לימור, "היו אמנם באמצע כל מיני התחמקויות וניסיונות שלי לעשות משהו אחר – אני בתחום הקונדיטוריה והאפייה,
"אני חושבת שכדאי שיותר ויותר נשים ייכנסו לניהול הרפתות. אני באמת מאמינה שלנשים יש חשיבה אחרת, הן חושבות אחרת מגברים והן חושבות מחוץ לקופסא"
הייתי קצת בעיר הגדולה, עבדתי קצת באילת אבל חזרתי לרפת. "יש לי שלושה ילדים, הגדולה שלי עידן, בת 27, קונדיטורית ב'קימל בגלבוע;' ג'ייד, בת 24, העוסקת בחינוך והדרכה לילדים מבתים קשים ותומר, בן 18, בן הזקונים שלי, שסיים יב' והולך עכשיו למכינה קדם צבאית.
"אני בת משק בדברת, דור שני בדברת. ההורים לא עבדו ברפת, אבל אחי עבד ברפת עין שמר ועכשיו הוא עוסק בכל הגד"ש בדברת. הכנת תחמיץ התירס מתחילה עכשיו וזה מעניין ששנינו עובדים עכשיו ביחד בזה".
במולדת יש מרכז מזון ומכון תערובת גדול ושמו "ברמולדת," תאגיד נפרד מרפת צבאים, שמשלמת על המזון כמו שמשלמים למכוני תערובת אחרים כמילובר ועוד. הבעלות על מרכז המזון היא של מולדת, כך שהרפת במולדת היא מטבע הדברים לקוח מרכזי של המרכז: "יותר מ־70% מהתפוקה של 'ברמולדת' היא לרפת שלנו", מספרת לימור.
להביא את הדור הצעיר
השותפות של בין מולדת לדברת נוצרה לפני 25 שנה, בשנת 2001. ברפת צבאים יש כרגע 680 חולבות ובסך הכל כ־1,300 פרות. לרפת צבאים מכסת חלב של 9 מיליון ליטר, עם מכון חלב רדיאלי, שהוקם לפני חמש שנים, ובו 50 עמדות חליבה (SCR)! "ואנחנו מאוד מרוצים ממנו, ממש מרוצים ממנו", מחייכת לימור.
"בנוסף, יש לנו יונקיה נהדרת, ששיפצנו ממבנה ישן ששימש בעבר כלול". מרשים ביותר הוא מיכל הסילו בנפח 50 אלף ליטר חלב, הניצב לתפארת בסמוך למכון החליבה (נ.א. אספקת שירותי לרפתות בע"מ, תוצרת Mueller), בהחלט משהו שכל רפת הייתה יותר משמחה להחזיק בו.
"אם יש למישהו מהעובדים הצעירים איזשהו זיכרון טוב מהרפת, ואני נותנת פה יחס מאוד טוב לעובדים, אז הם יזכרו את זה ואולי גם ימשיכו ברפת"
בואי נדבר על בעיית כוח האדם שיש לרפתות היום…
"יש בעיה של כוח אדם בכל ענף הרפת לחלב. לצערי הרב, חבר'ה צעירים לא כל כך רוצים להיכנס לתחום, אולי בגלל שכר נמוך, אולי בגלל שלא רואים את העתיד ואולי בגלל התדמית של הענף. אני עובדת היום עם שמונה תאילנדים, מספר שתיים שלי עכשיו היא החמודה שהייתה פה עכשיו, הילה אבו, מקיבוץ תל יוסף, דור שני לרפתנים ויש פה את מחמוד מטורעאן, שמתעסק בכל מה שקשור לתחזוקה, לטרקטורים, כל הניקיונות וכל מה שצריך".
צוות של נשים
אמרת לי שיש לך צוות עובדות…
"אז זהו, יש לי נערה צעירה שעולה לכיתה יא', גל ציקלביץ', ממולדת. גל לומדת בבית ספר לקציני ים בעכו, אז בדרך כלל היא עובדת רק בסופי שבוע, בחופשים. עכשיו, בחופש הגדול, היא עובדת ממש כל יום ומבחינתנו היא כוח אדם. היא לוקחת משמרת בקלות, היא חולבת לבד, ואנחנו מלמדות ומקדמות אותה גם בעבודה על המחשב. בעיני היא יכולה להיות בשקט המנהלת הבאה של הרפת.
"יש לי עוד בחורה צעירה ממולדת שעבדה איתי קצת מעלה לשנה, אבל כרגע היא בתאילנד, ואחרי הטיול היא תמשיך ללימודי תואר שני. יש לנו עוד עובדים צעירים, אני מאוד משתדלת להביא עוד חבר'ה צעירים גם מדברת וזה תלוי בי, כי אני צריכה להסיע אותם איתי ולהחזיר אותם לקיבוץ, אבל אני חושבת שזה מאוד חשוב להכניס פה עוד דור צעיר במיוחד ממולדת או דברת".
כן, זה נהדר שהם באים ועובדים, אבל אחת הבעיות שהם עובדים קצת, אוספים קצת כסף וממשיכים הלאה לטיול הגדול או ללימודים…
"זה נכון, אבל אם יש למישהו טיפה או איזשהו זיכרון טוב מהרפת, ואני נותנת פה יחס מאוד טוב לעובדים, אז הם יזכרו את זה ואולי גם ימשיכו ברפת. אני גם נותנת יחס מיוחד לתאילנדים שעובדים אצלי. ראית את הקרוונים שלהם בכניסה, לכל אחד מהם יש חדר לבד – והם מנסים כל הזמן להודות לנו ואני מאמינה שהם מחזירים לנו הרבה בתמורה.
"אני מאמינה שאם תיתן להם יחס טוב, תכבד אותם ולא תתייחס אליהם כאל עבד שלך, אז הם ייתנו לך המון המון בחזרה. אנחנו מדברים אליהם בגובה העיניים, אנחנו מסבירים להם דברים מקצועיים ואחרים בכל מיני שיטות, אם זה ב'גוגל טרנסלייט,' ב־AI, כותבים להם בתאילנדית כמה שיותר. אנחנו מאוד מתחשבים בזמנם הפנוי, שואלים אותם אם הם כן רוצים משמרת ועם מי, כמובן בגבולות כמה שאפשר להתחשב.
"ואותו יחס אני נותנת לבני הנוער שבאים לעבוד כאן, לא דורשת מהם ולא דוחפת אותם יותר מידי, אבל אני כן מבקשת מהם סוג של אחריות. אתם אומרים 'יומיים בשבוע' אז זה יהיה יומיים בשבוע ולא לשחק משחקים. אני מהתחלה אומרת להם שהם מבחינתי כוח אדם, עובדים לכל דבר, שבלעדיהם אי אפשר, וככה זה מסודר בסידור העבודה ואני חושבת שזה מרים להם את המוטיבציה".
יש לך שפה משותפת עם הצעירים, או שכאשר את באה לשכנע את נתקלת בסירובים?
"עם הנוער? זה קשה, זה לא אותם בני נוער כמו שאני הייתי ואני אפילו מוכנה להגיד שהדור הזה הוא לא כמו הדור של הילדים שלי. זה כל הזמן טלפונים, זה כל הזמן להסתכל במסכים, לפעמים אפילו שפה אחרת לגמרי. דברים שהם מובנים מאליהם להם – לי זה ממש לא מובן ואפילו הפוך. גם בענייני מסירות לעבודה ודברים שלי ברור מאליו שלא עושים, אז אצלם זה הכול מותר.
"אבל למרות כל זאת אני חושבת שלנסות ולהביא אותם לעבודה ברפת זה מאוד חשוב – זה חלק מחינוך ולי זה ממש חשוב – אחרת לא יהיה לנו דור הבא ברפת. ואז יהיה לנו רק תאילנדים ואני פה בתור מנהלת רפת משותפת אעבוד רק עם תאילנדים, ואז אין לך עם מי לדבר – זה נורא קשה".
אני יודע שאת לא רוצה לדבר על הרפורמה. אבל רק שאלה קטנה: בסוף דצמבר 2025, כשהאוצר ומר סמוטריץ' הודיעו על הרפורמה בענף החלב, מבחינה אישית על מה חשבת?
"מבחינה אישית? תראה, אני לא דואגת לרפת שלי כי זאת רפת גדולה. כל הזמן מסבירים לי ואני גם יודעת שאנחנו קרובים מאוד למחלבות הגדולות, אז האינטרס האחרון שיהיה הוא לקחת רפת גדולה וקרובה למחלבות ולסגור אותה, אבל בכללי, בקטע ציוני ובדרך החשיבה הזאת, אני אומרת שהרפתנים שומרים על הגבולות והקרקעות. אנחנו במולדת אולי לא ממש, אבל זה לא משנה, רוב הרפתות הן בגבולות ובפריפריה.
"ב-7 באוקטובר, כשלא היה עם מי לדבר, כשאף אחד לא רצה לתת לנו שום דבר, אז אנחנו היינו פה ועבדנו. לנו במולדת נפל טיל על הסככה – נפגעו ומתו לנו פרות, צוות העובדים רצה ללכת מפה, אבל נשארנו פה. בסופו של דבר אף אחד לא הלך כי נתנו להם בונוסים כדי שיישארו.
"מה אני אומרת? שבסוף, במשרד האוצר והממשלה מסתכלים על שקל פה, שקל שם, אבל צריך להסתכל בראיה כללית – התורכים או הפולנים, או לא משנה ממי הם רוצים לייבא לכאן חלב – הם לא תמיד ייתנו לנו חלב – יום אחד הם יתהפכו עלינו – ואני חושבת שצריך לתת לנו להמשיך לעבוד בשקט.
"צריך להמשיך בייצור המקומי, בייצור העצמי, בטח בחלב ניגר ובדברים הבסיסיים. אין לי בעיה שיביאו לארץ גבינות מיוחדות, אבל ייצור החלב צריך להישאר פה. אני רואה את זה גם בעופות, הבן שלי גם עובד בלולים, והיום רוצים להביא עופות מחו"ל. זה פשוט – לצרוך חלב, גבינת עמק, קוטג', גבינה לבנה – זה הבית, זה הדברים שכולם גדלו עליהם.
"אם אתה שואל אותי בענייני רפורמה, אני לא מבינה כל כך במספרים ובאחוזים, אותי מעניינת הראיה האחרת, הראיה היותר ציונית. תראה ב-7 באוקטובר פתחו את כל המכסות, אמרו לנו 'תייצרו כמה שאתם יכולים, תייצרו כמה שיותר' בגלל שבתחילת הקרבות בדרום לא יכלו לייצר.
"אז אמרו לנו 'יאללה, קדימה' ועמדנו בזה ופתאום באו עם תוכנית אחרת שאומרת: 'עכשיו תלכו, תחפשו מי'… ברפת כפר גלעדי, למשל, הם לא עזבו לרגע את הרפת – הפגזות, עניינים, פחד אלוהים – הם לא עזבו לרגע! נשארו לישון ולעבוד ברפת ובמחסור של עובדים. בעיני זו הבעיה ברפורמה, אני חושבת שאת הסקטור הזה פשוט לא סופרים אותו, לא סופרים אותנו. בעיני זה ממשיך עכשיו עם חוק הגיוס, זה בדיוק אותו דבר".
כשהרפורמה התפרסמה אנשים החלו לעסוק בשאלה, מניין אנחנו מביאים עוד רווח לרפת.. אלה הם דברים שהמון רפתנים היו עסוקים בהם, חלקם עצרו השקעות…
"נכון. אנחנו רצינו להתקין ברפת צינונים אוטומטיים במדרכים, זה משהו יחסית חדש בארץ. יש שתי חברות שעוסקות בתחום וקיבלנו כל מיני הצעות. זה היה חלק מתוכנית ההשקעות שלנו ועצרנו את הכל. עשינו משהו מינימלי, כלומר בנינו מערכות צינון כי חייבים בקיץ, אבל השקענו ממש את המינימום הנדרש, בלי כל הטכנולוגיות מסביב. רק בשעות מסוימות ובלי חיישנים ועניינים, כי לא ידענו לאן הרפת הולכת".
רוצה יותר נשים ברפת
לימור קוקס מספרת כי אינה צמחונית אך אינה אוכלת בשר בקר: "זה קשה לי אבל אני אוכלת עוף, דגים וכו'. למה? זאת סיטואציה, זה פשוט לא מסתדר לי במחשבות. אני מספיק זמן בענף כדי להבין שזאת דרכה של כל פרה בסופו של דבר, אבל עדיין זה לא פשוט לי".
אגב, ברפת צבאים שלימור מנהלת – לכל פרה יש שם. לשאלה ממה זה נובע היא עונה לי בפשטות: "ככה אני למדתי וככה אני ממשיכה", מסבירה לימור. "כשנותנים מספר זה משהו שרץ אוטומטית במחשב, כל פרה מקבלת מספר, ואגב, זה גם מה שאני מלמדת את הבנות שעובדות איתי, כל הפרות שנכנסות לרפת נותנים להן שמות".
מעודד לראות אותך עובדת כאן ברפת עם עוד שלוש נשים צעירות. הפוטנציאל גדול?
"בוודאי, אני חושבת שזה מאוד חשוב להגדיל את הנוכחות הנשית בניהול ענף החלב. כמו שממזערים אותנו בצבא ובתחומים רבים – אני חושבת שגם בענף החלב לא נותנים לנשים מספיק מקום. אגב, יכול להיות שהאשמה היא גם בנו, בנשים שבוחרות לא ללכת קדימה. אני הייתי פה 24 שנה ולא העזתי לקחת את הניהול, עד שפשוט הרגשתי שיש את האנשים סביבי שייתנו לי התמיכה ויעזרו לי – אז לקחתי את זה. יכול להיות שאתה צודק, שזה אולי גם הנשים, שאולי פוחדות, שגם צריכות לגדל משפחה, אבל העובדה היא שאין הרבה נשים מנהלות רפתות, בטח אין מנהלות של רפתות מפותחות.
"אני חושבת שכדאי שיותר ויותר נשים ייכנסו לניהול הרפתות. אני באמת מאמינה שלנשים יש חשיבה אחרת מגברים, חושבות מחוץ לקופסא. אני חושבת שאם יש לך את הצוות הנכון מסביבך, אתה לא חייב להיות מומחה לכלכלה. צריך לדעת מהי העבודה ברפת, צריך לדעת ולהכיר את נושא גידול הפרות, החליבות והניקיונות וצריך לדעת לתחזק צוות טוב, שגם הוא מבין כיצד לקדם את הרפת. בסופו של יום כל אישה עושה את השיקולים שלה ואיך שהיא מבינה".
כשאמרו לך בואי תנהלי את הרפת, חששת?
"חששתי מאוד. חשבתי שזה גדול עלי ולא בכל התחומים ברפת אני מבינה. אני עדיין חושבת ויודעת שיש דברים שאני פחות מבינה בהם, אבל יש לי צוות מצוין סביבי, אם זה היו"ר ואם זה התזונאי, אם זה העובדים המנוסים, כך שכל אחד מהם עוזר לי ואני לא מרגישה שאני לבד ובנוסף, אנחנו כל הזמן לומדים דברים חדשים. אני לא מצטערת שלקחתי על עצמי את ניהול הרפת".
את אוהבת את העבודה ברפת?
"אם לא הייתי אוהבת את העבודה ברפת לא הייתי פה".
