לא ניתן להטיל על כתפי העובדות כֶשֶל מערכתי של הקיבוץ ברישום ובמעקב ימי החופשה 

בית המשפט קבע כי רשומות הקיבוץ הם ראייה לגבי יתרת ימי החופשה של החבר ועליו חובת ההוכחה אם נפלה ברישומים טעות   

פדיון ימי חופשה 

שתי חברות קיבוץ כפר הנשיא הועסקו כעוֹבְדוֹת-פְּנִים בקיבוצן בשנים 2002 ועד 2016. בשנת 2011 התקבלה החלטה בדבר שינוי אורחות החיים בקיבוץ, בה נכללה הגבלה לגבי תקופה ומכסת ימי החופשה שניתנים לצבירה. בשנת 2018 זכו השתיים בבית המשפט המחוזי בנצרת בפסק דין שהצהיר על זכאותן לקבל את פדיון ימי החופשה שנצברו להן משנת 2002 (המועד בו החלו הליכי השינוי בקיבוץ) ועד לשנת 2011 (מועד "החלטת-השינוי"). בית המשפט פסק שהחלטת האסיפה להגביל את מכסת ימי החופשה הניתנים לצבירה ולפדיון כספי, איננה יכולה לחול בדיעבד על עובדי הפְּנִים בקיבוץ, ותחולתה היא רק מעת קבלתה ואילך.  

בית המשפט המחוזי לא פסק בדבר כמות ימי החופשה שנצברו לזכות אותן חברות. משכך, באמצעות עו"ד אברהם אמיר, הן הגישו לבית משפט השלום בצפת תביעה בסך 195,000 שקלים כנגד כפר הנשיא ובה דרשו את פדיון ימי החופשה שלא נוצלו על ידן בתקופת עבודתן. התובעות, תארה השופטת רביע ג'באלי, הסתמכו על יתרת ימי החופשה הצבורה שנרשמה לזכותן בתלושי התקציב ו"דוחות חבות חופשה" שקיבלו מהקיבוץ.  

תוצאה של חוסר הקפדה מטעם הקיבוץ 

הקיבוץ, באמצעות עו"ד שיל"ת קריספין, טען כי הרישומים עליהם הסתמכו החברות-התובעות המופיעים בתלושי התקציב או בדוחות החופשה שלהן – אינם נכונים. הם לא תואמים את החלטותיו, החישובים שגויים, ואינם משקפים את ימי החופשה שהתובעות נטלו בפועל. התובעות מנגד, לא סיפקו הסבר לטעויות בחישוב "והתקבעו בעמדתן כי הרישום בתלושי התקציב ובדו"חות החופשה מחייב, על אף שהוא שגוי".  

השופטת פסקה ש"רשומות הקיבוץ מחייבות ומהוות ראיה טובה בדבר ימי החופשה שנרשמו ונוצלו בפועל על ידי התובעות. הקיבוץ אחראי על ניהול רשומותיו, ניהול רישום ימי חופשה שעובדים צברו, ויישום ההחלטות בנוגע לצבירת ימי חופשה. היה על הקיבוץ לדאוג ליישום החלטותיו, ולערוך בקרה על תלושי התקציב של העובדים ועל מערך הדיווח של ימי החופשה. התוצאה של חוסר ההקפדה מטעם הקיבוץ היא רישום שגוי של ימי חופשה וצבירתם". "באופן עקרוני, תלושי התקציב ודוחות התקציב מהווים בסיס לקביעת ימי החופשה השנתית שהתובעות ניצלו בפועל", אך הדבר אינו מוחלט, הסבירה השופטת, אם הקיבוץ יצליח להוכיח כי נפלה טעות בחישוב ימי החופשה או כי התובעות ניצלו ימי חופשה שלא נרשמו. 

חישוב מחדש 

השופטת פסקה כי לא הוכח שהתובעות "רימו או זייפו את רישום ימי החופשה שצברו". הקיבוץ "לא הצליח להוכיח את טענתו, שהתובעות לא דיווחו בכוונה על ימי חופשה שנטלו". עולה מהראיות, אמרה השופטת, ש"הייתה בעיה מערכתית בקיבוץ ברישום ובמעקב אחר ימי החופשה שנוצלו, אך את "הכֶשֶל הזה לא ניתן להטיל את כתפי העובדות, ואין זו עילה מוצדקת למחיקה וביטול ימי החופשה שהתובעות צברו". 

מנגד, הקיבוץ הוכיח ש"נפלו טעויות בחישוב בצבירת ימי החופשה השנתיים וברישום ניצול ימי החופשה". "משהוכח כי הייתה טעות בחישוב ימי החופשה השנתיים, אין מקום להסתמך על נתוני צבירת החופשה בתלושי התקציב ודוחות החופשה של התובעות", הוסיפה השופטת. יש לערוך את החישוב מחדש, וכן "לנכות מימי החופשה הצבורים ימים שהקיבוץ הצליח להוכיח שהתובעות ניצלו כימי חופשה אך לא נרשמו במערכת". השופטת ערכה חישוב לגבי זכאות התובעות לפדיון ימי חופשה, בהתחשב בהחלטות הקיבוץ ובהגבלה של ימי החופשה הניתנים לצבירה משנת 2011 ואילך. היא גם השתכנעה מטענת הקיבוץ כי יש לנכות מהרישומים ימי חופשה, לפי דוח כניסות ויציאות מהארץ המתייחס לתובעות. עוד התקבלה טענת הקיבוץ, שאחת התובעות לא נתנה הודעה מוקדמת מתאימה בגין הפסקת עבודתה (עזבה "מהיום למחר"), ובכך הפרה את הוראות מודל אורחות חיים. משכך פסקה השופטת שעליה לפצות את הקיבוץ בשיעור השווה לגובה שכרה האחרון.  

"סיכומו של דבר", פסקה השופטת בסופו של תחשיב: הקיבוץ ישלם לתובעות כ-35,000 שקלים פדיון חופשה ועוד 7,500 שקלים הוצאות המשפט.