"לא נפסיק לשיר" 

המוזיקולוג נחומי הרציון ממושב ניר-משה עוסק כל חייו בזמר העברי – במחקר, בהוראה ובעיקר בהפצתו בקרב קהלים רחבים ומגוונים בכל הארץ, וזאת במועדוני-זמר ובערבי-שירה שהוא מארגן ומנחה * בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר כיצד הזמר העברי משתלב בכל חייו, החל מן הילדות ועד עתה 

כל שיחת טלפון עם נחומי, וכן הודעות במסרונים ובווטסאפ ומכתבים בדוא"ל שהוא שולח, מסתיימות במשפט קבוע "לא נפסיק לשיר". כידוע, מילים אלו לקוחות משירם של חיים חפר ודובי זלצר, שיר שזכה לביצוע של אחד מגדולי הזמרים שלנו, יהורם גאון. נחומי הוא האיש אשר פועל, הלכה למעשה, כדי להגשים את המשפט הזה – כדי שלא נפסיק לשיר שירים עבריים בכל זמן ועל כל נושא.  

שם המשפחה של נחומי, 'הרציון', עוּברַת מהשם הרומני 'הֶרְצָנוֹ', שמקורו בעיר או אזור ברומניה שנקרא הֶרְצָה.  

מספר נחומי: "אבי  שמואל היה חלוץ, איש העלייה הרביעית. הוא עלה לבדו לארץ בשנת 1929    בהיותו בן  20 והיה ממקימי מושב עין עירון. אמי, ברוריה, עלתה ארצה לבדה שלוש שנים אחריו מאזור בֶּסָרַבְּיָה."  

נחומי נולד בחדרה בשנת 1941, שם למד ב'בית חינוך' ובבית הספר התיכון בעיר. לאחר סיום הלימודים התגייס לנח"ל, היה חבר בגרעין "יַעַל", יחדיו היו בהכשרה בקיבוץ אֶרֶז בשנת 1959 ואחר כך הצטרפו לקיבוץ היעד שלהם – ניר אליהו.  

קיבוצניק ומדריך 

במסגרת השירות בנח"ל נחומי הדריך וריכז בקן הנוער העובד והלומד בעפולה 'במשך שנה וחצי ולאחר כשנתיים המשיך להדריך בתנועה: היה רכז קן בראשון לציון ואחר כך רכז אזור הדרום, ובמקביל גם ריכז את גרעין ההשלמה לקיבוצו.  

לאחר שסיים את תפקידיו בהדרכה שב נחומי לקיבוץ והחל את הקריירה שלו כמחנך ומורה למוזיקה  ולזֶמֶר עברי, בבית הספר בניר אליהו ובהמשך ניהל את בית הספר בקיבוץ. אחת מחניכותיו בגרעין הייתה  רחל (אוּקִי) והשניים נישׂאו בשנת 1967, שבוע לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. להזכירכם, קיבוץ ניר אליהו נמצא, בזמנו, על הגבול, ממש מול קלקיליה.  

"במלחמה היינו  בקיבוץ, הייתי בתפקיד לוחם בהגנה המרחבית וחבלן," מספר נחומי, "כמה לילות לפני המלחמה היקפנו את כל אזור קלקיליה במאות מוקשים. הייתי חבלן מקצועי ולהערכתי חימשתי מעל 300 מוקשים במו אצבעותיי. אחר כך עברתי לגדנ"ע והייתי קצין חינוך במילואים. למרות שעברתי את הגיל המקובל למילואים, לא ויתרו עליי בגדנ"ע. באופן קבוע הייתי קצין חינוך, כחודש או חודשיים בשנה, במפעלי  הקיץ." 

שירים במקסיקו ושדה בוקר 

רחל ונחומי יצאו לשליחות חינוכית במקסיקו, מטעם הסוכנות היהודית. הם הגיעו לבית הספר העברי "מוֹנְטֶה סינַי" במקסיקו סיטי, שם למדו בני הקהילה היהודית יוצאי דמֶשֶׂק: "הייתי שם מורה למוזיקה  ולמקצועות העברית," משחזר נחומי, "היה לי חדר מוזיקה, אליו היו מגיעים התלמידים. לימדתי כארבע או חמש כיתות ביום בחדר זה. הייתי מוציא שירונים מיוחדים בעברית בדפים משוכפלים. תלמידי למדו אז עשרות רבות של שירים עבריים," הוא מציין בגאווה. 

אחרי שלוש שנות שליחות במקסיקו שבה המשפחה ארצה והגיעה למדרשת שדה בוקר: "בשדה בוקר היה בזמנו סמינר למורים," מספר נחומי. "הייתי רכז חינוך חברתי של הסמינר, אבל עיקר עבודתי היה כמורה למוזיקה. בכל שבת הייתה פעולה בנושאי תרבות וזמר. אירחנו את מיטב המלחינים והמשוררים, מחברי מילים, ביניהם: דוד זהבי, ידידיה אדמון, דניאל סמבורסקי, עודד בורלא, לוין קיפניס ועוד. גם ידידי הטוב, אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי וחתן פרס ישראל, התארח אצלנו."   

בשנת 1965 נסגר הסמינר, ובמדרשת שדה בוקר הוקם בית הספר התיכון לחינוך סביבתי. נחומי היה בצוות המייסד את בית הספר, שכלל כחמישה עשר איש, חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון ואנשי חינוך, שהיו בצוות במקום. הם הקדישו שנה שלמה להכנת תוכניות לימודים וכמובן גם לסיורים באזור. נחומי  לימד במדרשה 25 שנה.  

"המוטו של בית ספר זה הוא לימודי סביבה," מציין נחומי. "התוכנית כוללת כמובן שיעורים במקצועות היסוד, עם דגש על ביולוגיה, גיאוגרפיה של היישובים והרבה סיורי שטח של התלמידים. מלבד הסיורים בסביבה שלנו בנגב," מוסיף נחומי, "משתתפת כל שכבת גיל, פעם בשנה, בסדנת שדה להיכרות עם אחד מאזורי הארץ. וכך בצורה מסודרת, כל תלמיד מגיע להיכרות יסודית, במשך שנות לימודיו, עם כל אזורי הארץ: הר הנגב, חוף הים, ועוד. בכל סדנה כזו התלמידים יוצאים לחמישה-שישה ימים, לנים בחוץ בחניונים ובאוהלים ולומדים את האזור באמצעות סיורים, מפגשים עם אנשים ותחקירים עצמיים שלהם.  אני הייתי ממונה, שש עשרה שנה, על סדנה שנקראה 'נוף האדם בגליל', בה חקרו, כמובן, את הגליל."  

במדרשה בשדה בוקר היה נחומי מורה למוזיקה, לשון ולימודי סביבה: "זה חינוך לאהבת ארץ ישראל בשילוב שירי ארץ ישראל," הוא אומר.  

רחל (אוּקי), האישה של נחומי, קשורה גם היא לחינוך. היא בעלת שני תארים אוניברסיטאיים ועבודתה – הן האזורית והן הארצית מטעם משרד החינוך – התמקדה בתחום תוכניות הלימודים ותהליכי שינוי. היא יעצה לבתי ספר והרצתה בפני מורים, מנהלים ומדריכים פדגוגיים,  

משפחת הרציון התגוררה במדרשת שדה בוקר 25 שנים. בשנת 1999 הם עברו למושב ניר משה, בו הם מתגוררים עד היום, ומכאן ממשיכה פעילותו של נחומי בתחום הפצת הזמר העברי.  

מועדוני זמר וערבי זמר  

מועדון הזמר הראשון שהקים נחומי היה במדרשת שדה בוקר, ומאז הוא התחיל להתפרשׂ ולארגן מועדוני זמר קבועים וערבי זמר חד-פעמיים בכמה מועצות אזוריות בדרום.    

"אני עובד עם שירונים ולא באמצעות מצגות ומיני דברים שמתפוגגים ברוח," אומר נחומי. "השירונים שאני מכין מוגשים בהדפסה מלאה, התמלילים מנוקדים, מפוסקים ומוגהים היטב, עם כריכה נאה  ואיורים. ממועדון הזמר הראשון שלי בשדה בוקר, במועצה האזורית הר הנגב, יש עשרים וחמישה שירונים." לפי הערכתו יש כבר קרוב לחמש מאות (!) שירונים שערך. עותקים של כולם שמורים בספרייה הלאומית.  

"הכלי העיקרי שלי הוא חליליות," מספר נחומי, "ואני גם פורט על פסנתר לעת מצוא. בשליחות שלנו במקסיקו התלמידים שרו בליווי פסנתר. אני לא פורט יצירות קלָסיות, אלא בעיקר שירים עבריים. כך  אני מכין את הסולמות המתאימים לקהל ולסולנים בעזרת הפסנתר."  

השלושה שהשפיעו  

לשאלה מתי התעוררה אצלו האהבה לזמר העברי ומי ה'אשם' בזה, עונה נחומי: "קיבלתי את החינוך המוזיקלי שלי משלושה אנשים. הראשון היה המורה לזמרה בבית הספר היסודי בחדרה, אוטו (אהרון) גרוניך, אביו של המוזיקאי שלמה גרוניך. בכל שבוע היו לפחות שני שיעורי זמרה וגרוניך לימד אותנו שירים. הוא היה מתהלך בכיתה בין הטורים," נזכר נחומי, "ותוך כדי כך מכתיב לנו את המילים. אחר כך היה מנגן את הלחן בכינור ושר, גם זה תוך כדי מעבר בין הטורים. כך למדנו את השירים בליווי כינור."  

"גרוניך שלימד בכמה בתי ספר בחדרה, אליהם היה מגיע רכוב על אופניים, מאוד השפיע עליי," אומר נחומי. "השתתפתי גם במקהלה שהוא הקים בבית הספר, ואחר כך הצטרפתי לתזמורת כלי נשיפה של מכבי-אש בחדרה, שגרוניך ניצח עליה. בתזמורת זו ניגנתי על פיקולו." 

"הדמות השנייה שהשפיעה עלי לאהוב מוזיקה היה המורה למוזיקה בתיכון – ד"ר חנן שטייניץ," מספר נחומי. "הוא לימד אותנו מוזיקה קלָאסית. הוא היה מגיע ממושב רמות השבים עם תיק כבד מלא בתקליטים, ואני עזרתי לו וסחבתי את הפטיפון. אולי בזכות זה קיבלתי ציון 100 במוזיקה," הוא מחייך. 

האדם השלישי שמאוד מאוד השפיע על נחומי היה המלחין עמנואל זמיר: "הייתי אז בכיתה ט' או י', כשהוא הגיע לחדרה והקים בעיר חוג לזמר עברי. היו לו עשרות חוגים מקריית שמונה עד דימונה. הוא היה עובר מיישוב ליישוב בטנדר ישן, טנדר 'ויליס' ירוק, ומלמד שירים עבריים.  

"עמנואל זמיר ניגן על חלילית אלט וגם בזה הושפעתי ממנו," מעיד נחומי. "אני מנגן על כל החליליות, אבל בערבי הזמר שלי אני מנגן בחלילית אלט, שמותאמת לקולם של השרים, לעומת חלילית סופרן שנשמעת  בטון גבוה מדי."   

נחומי נזכר כיצד עמנואל זמיר לימד אותם את מילות השירים: "הוא היה מכתיב לנו את המילים בצורה מאוד מדויקת, ואפילו ציין היכן לשים פסיקים ונקודות. הוא היה מדגיש את המילים, מאיית אותן לפעמים ומקפיד מאוד.  עד היום אני שומר אצלי את השירון בו כתבתי את כל השירים שלימד אותנו."    

אולי הוא זה שגרם לנחומי ברבות הימים להוציא לאור שירונים מודפסים, וכך לחשוף את הקהל למילים המדויקות ולשפה היפה. ברור שבכך ניכרת גם אהבתו לשפה העברית.    

גם את דרך ההוראה המיוחדת של עמנואל זמיר זוכר נחומי: "זמיר היה מחלל בחלילית, אבל הרי אי אפשר לחלל ולשיר, לכן היה זמיר שר ומנגן על קונצרטינה, שנקראת גם 'מפוחית יד', כמו אקורדיון קטן, שצדדיו בצורת משוּשֶׁה, ולאחר שידענו את מילות השירים, הוא היה מלווה את שירתנו בחלילית." 

נחומי היה מביא לחוג חלילית סופרן וגם פיקולו מעץ, שהוא 'צרוד' קצת. "עמנואל תמיד אמר שהצליל מזכיר לו חליל ערבי."  

כשהיה בן 16 צירף עמנואל זמיר את נחומי ללהקה הארצית שלו. יחד אִתו השתתפו בלהקה זו כמה נגנים, שהיו לשמות מוכרים ביותר בתחום הזמר העברי, ביניהם: גיל אַלְדֶּמַע שניגן באקורדיון, מישה אַפֶּלְבּוֹיְם שניגן בכלי שנקרא דוֹמְרָה (כלי רוסי  דומה למנדולינה). בין הזמרות  והזמרים בלהקה היו גם: חנה אהרוני, אהובה צדוק ויצחק עמנואל. הלהקה הופיעה בחדרה והסביבה, בבית לֶסין בתל-אביב ועוד, וכן השתתפה בכמה הקלטות רדיו, כמו שידור ישיר שפתח את חגיגות יום העצמאות תשכ"ז (1967) מקרית גת.  

הוראת מוזיקה 

מספר נחומי: "למדתי מוזיקולוגיה באוניברסיטת תל-אביב במחזור השלישי של המחלקה למוזיקולוגיה.  אחר כך יצאנו לשליחות. כשחזרנו, 'גייסו' אותי להוראה בסמינר למורים בבאר שבע (שהפך אחר כך למכללה). הייתה במכללה מגמה מיוחדת להכשרת מורים למוזיקה. לימדתי מקצועות מוזיקה שונים גם במגמות אחרות, כגון לימודי זמר עברי לגננות ולמורות. הנחלתי להן הרבה שירים עבריים.  

"במקביל לימדתי במוסדות נוספים: שמונה שנים לימדתי באוניברסיטת בן גוריון קורסים שונים בתולדות הזמר העברי. חמש-עשרה שנים עבדתי במכללת ספיר. במסגרת לימודים כלליים לימדתי קורסים בתולדות הזמר העברי, שהשתתפו בהם המון תלמידים. קרה שנרשמו כמאה וחמישים תלמידים לקורס, והיו חייבים לחלק אותם לקבוצות. במשך שתים עשרה שנים לימדתי במכללת אחווה. היו כמה שנים שלימדתי במקביל בשלושה מוסדות להשכלה גבוהה. בכל יום הייתי במקום אחר," מסכם נחומי.  

ערב שירי משוררים 

כיום זה כבר הפך לערב שנתי-מסורתי:  מזה 40 שנה מתקיים ערב זמר בכל חודש בקיבוץ דביר,  במועצה האזורית בני-שמעון. כשליש מן הקהל מגיע מהאזור והרוב מגיעים מיישובים קרובים: עומר, מיתר, להבים ובאר-שבע ומיישובים רחוקים יותר, ביניהם: היישובים סביב בירת הנגב וכן ממושבי המועצה האזורית באר טוביה, יד מרדכי, עין צורים, נגבה, מגן, גבולות ועוד.  

להלן רשמים שלי, כותבת שורות אלו, שהגיעה ממושב ניר ישראל והשתתפה בערב הזמר האחרון של שנת תשפ"ג: "אין כמו תפאורה ונוף של קיבוץ כדי לקיים בו ערב של שירים עבריים. עם ההגעה למקום נהנים מן האוויר הצלול ומן הירוק-הירוק הזה, וכאשר נכנסים לחדר האוכל פוגשים באנשים שנראים 'מלח הארץ', בלבוש לא רשמי, שמכירים זה את זה, ובלי גינונים מיותרים מוזגים לעצמם קפה מהמיחם, או סודה מהברז".   

במסגרת מועדן הזמר בקיבוץ דביר, החליט נחומי להקדיש מפגש מיוחד לשבוע הספר העברי, לפיכך הוא בחר בנושא "שירי משוררים". מי שהגיע הרוויח כבר מן ההתחלה בשירון, שהוא אוצר בלום של שירים יפים ומרגשים, שכתבו משוררים. ועוד – לכבוד שבוע הספר, בערב זה אירח נחומי שני אמנים: את המשורר רוני סומק ואת הזמרת דפנה ארמוני.  

גם נחומי עצמו נראה כ'טיפוס' קיבוצניקי (אכן, הוא היה כזה בעבר). אומרת עליו דפנה ארמוני: "נחומי הזמין אותי לערב זה. שמעתי עליו שהוא איש מיוחד והיום זכיתי להכיר אותו. הוא כל כך קיבוצניק, ובשבילי זה מחמם את הלב לפגוש אותו."  

וכאן מוסיפה דפנה פרטים ביוגרפיים שלא כל כך ידועים לכולם: "ההורים שלי ז"ל הכירו זה את זו בהכשרה של קיבוץ יגור ואני נולדתי בקיבוץ רביבים. אז עבורי זו סגירת מעגל יפה שקשורה לקיבוץ. נחומי הוא איש מקסים, הוא מזכיר לי את אבא שלי ואת כל הדור הנפלא הזה, שהיו בו ערכים מושרשים עמוק ואהבת ארץ ישראל."  

הערב נפתח. על הבמה ישבו נחומי ושמונה  נגנים עם כליהם: מערכת כלֵי הקשה, גיטרה קלָסית, כינור, קונטרבס, חליל, חצוצרה ומצילתיים.  נחומי ישב באמצע וצמוד לבמה ישב פסנתרן ליד פסנתר אקוסטי. כולם נגנים מוכשרים ומנוסים. ביניהם: שלומי מַתְיָאס מקיבוץ חוֹלית, בעוטף עזה, בוגר בית ספר "רימון".  

שלומי מספר: "אני זמר ונגן פסנתר וגיטרה. אני עובד עם נחומי כעשרים שנה במסגרות שונות, מתוכן במועדון הזמר הזה חמש-עשרה שנים." לעומתו אצל יעל טֶנֶא, כַּנֶרֶת ממושב גֵּיאָה, זו רק הפעם השנייה שהיא משתתפת בערב עם נחומי ותזמורת זו. טנא מאוד נהנית ומקווה להמשיך.  

התזמורת ונחומי מלהיבים את הקהל שנהנה לשיר. בין השירים משתלב המשורר רוני סומק, שעולה מדי פעם לבמה, קורא בקול שירים שכתב ומספר אנקדוטות על ההיסטוריה שלהם. בין השאר הוא מספר על מוחמד אַבּוּ עָגָ'אג', ידידו הבדווי מכְּסייפָה, אשר הלחין  את שירו "בַּדֶּרֶךְ לַעֲרָד", בתרגום לערבית של סמיח אלקאסים. בהמשך הערב מוקרן סרטון, בו בֶּרי סָחֲרוֹף שר שיר זה על רקע כבשים במדבר.   

דפנה ארמוני עולה על הבמה זוהרת בלבוש ובתכשיטים צבעוניים. היא מלהיבה מאוד את הקהל בשירתה. היא שרה כמה שירי משוררים: "דֵּצֶמְבֶּר" של נתן אלתרמן עם לחן של וילנסקי, "בְּתוֹךְ"  שכתבה יעל טֵבֵת והלחין יאיר רוזנבלום, "אֵיךְ זֶה שֶׁכּוֹכָב" מאת נתן זך והלחן של מתי כספי, ושתי בלדות: "בַּלָּדָה לָאִשָּׁה" של תרצה אֲתָר עם לחן של משה וילנסקי, וְ"הַבַּלָּדָה עַל חֶדְוָה וּשְׁלוֹמִיק" שכתב יהונתן גפן והלחין יאיר רוזנבלום.  

נחומי מזמין מדי פעם סולן או סולנית לשיר על הבמה: "יש לי רשימה ובה למעלה מארבעים סולנים," הוא אומר, "ומדי פעם אני מחליט את מי להזמין ומתאים לו או לה שיר." אחד מהם היה נָעֲמָן דָּג  ממושב לכיש, אשר שר את "שִׁירִי לִי כִּי טוֹב" של בֶּן-צִיּוֹן תֹּמֶר ודוּבִּי זֶלְצֶר בקול בס עמוק ויפה ביותר  ומסתבר שבחיי היום יום הוא בּוֹקֵר, מגדל בקר.  

אחת הסולניות בערב זה היתה אילנה מָרְקְס מלהבים (בעבר מפראן), שמספרת: "יש כאן מועדון זמר שפועל המון המון שנים, בזמן האחרון הצטרפתי גם אני לנחומי. בדרך כלל הוא נותן לסולנים לשיר שירים עם מנגינה קצת יותר מורכבת, כדי שיעזרו לקהל לשיר אותם. מדי פעם הוא דואג לתת לי שיר סולו. הוא מתקשר כשבוע שבועיים לפני המפגש ובוחר איזה שיר מתאים לי. אני מתאמנת בבית ואז מגיעה לפה לפני המופע. בזמן ה'בלאנס' אנחנו הסולנים עושים 'ניסוי כלים'. המועדון מלא מפה לפה בדרך כלל," והיא מוסיפה: "יש אנשים קבועים שמגיעים בכל חודש למועדון."  

אכן, לפני המופע ובהפסקה ניתן לראות שחלק גדול מן האנשים מכירים זה את זה, שמחים להיפגש, וגם מפרגנים לסולן או לסולנית מהיישוב שלהם.  

כדאי לשים לב לדבריה של דפנה ארמוני, שהיתה תקופה מסוימת יו"ר איגוד אמני ישראל (אמ"י): "קיבלתי את ההצעה להשתתף בערב הזה ושמחתי מאוד. ערב שירי משוררים זה נפלא. צריך לשמר את הדברים האלה. מאוד חשוב שיקדמו את הזמר העברי."  

על היחס לאמנים ותיקים היא אומרת: "צריך להקפיד להזמין אותם להופעות. צריך לעגן את זה בצורה חוקית. ביום העצמאות, למשל, שתהיה חובה לשלב אמנים ותיקים עם האמנים האחרים. וזאת כדי למנוע מצב בו כל הכספים ילכו לאמנים הצעירים ולמי שעכשיו הוא 'אִין'; ואילו לאמנים הוותיקים, ששרים את שירי ארץ ישראל היפה, לא תהיה פרנסה. זה חשוב גם לדור הצעיר, שיכיר את השירים של פעם." ועוד היא מוסיפה: "שמתי לב שעושים את זה בתכנית 'כוכב נולד'. שם לוקחים לפעמים שירים ישנים ועושים להם ביצועים חדשים, וזה נפלא. שימשיכו להשמיע את השירים האלה ויתנו את הכבוד למבוגרים." 

לסיום 

לפני שנים הייתה בבית הספר היסודי דמות 'המורה לזמרה'. היום כמעט ואין שיעורי זמרה במערכת החינוך ולא לומדים שיר חדש בכל שבוע, כמו פעם. אמנם יש בתי ספר שמשלבים לימוד שירים עבריים לקראת חגים, חגיגות סיום, או פרויקטים מיוחדים. ספק אם מפעילויות בודדות אלה יצמח דור ששר ואוהב את הזמר העברי. 

ובצד זה, הפעילות של נחומי גורמת לקהלים גדולים, בעיקר למבוגרים שגדלו בארץ לזכור ולשיר שירים מן העבר, כשהם מלווים בנימה נוסטלגית. אין חולק על כך שהשירים 'של פעם' העשירו ומעשירים את השפה והתרבות העברית ומביאים את ניחוח ארץ ישראל הישנה והטובה.