הילה פנלון, חקלאית ותיקה ממושב נתיב העשרה, הייתה מהראשונות לחזור אליו לאחר אירועי ה-7 באוקטובר * בראיון מיוחד היא מספרת על המשק שניצל הודות לתושיית עובדיה ולרצון להוכיח לאויבינו את המסר הבא: "אם הם חשבו שיצליחו לשבור אותנו – הם טעו ובגדול"
רבות סופר ונכתב על הגיבורים של מלחמת "חרבות ברזל". כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות שנלחמו בחירוף נפש מול המחבלים השפלים בני הבליעל, דרך המחוות האזרחיות והחוסן המרשים שהפגין העורף. לצידם, בין הגיבורים הבולטים של המערכה המתמשכת מצויים בחקלאים שבישובי הספר, המגלמים בדמותם תעצומות נפש ועוצמות בלתי נלאות, וכאלו שפשוט אי אפשר להישאר אדישים אליהם.
אחת העונה לתיאורים הללו באופן מדויק היא הילה פנלון (47), מנתיב העשרה, "חקלאית מבטן ולידה", כפי שהיא מגדירה את עצמה. הילה גדלה בפתחת סיני ובהמשך בנתיב העשרה, הנושק לקו הגבול עם רצועת עזה.
לדבריה: "בגיל 19, בתור בחורה צעירה שראתה מימינה ושמאלה רק חול, הרגשתי שהדרך החקלאית היא האופציה הכי נכונה מבחינתי. הקמתי משק לגידול ירקות לזרעים, שהפך לבייבי השני שלי."
המשק המשתרע על פני כ-40 דונם כולל ירקות ופירות רבים, לרבות פלפלים, עגבניות, מלונים, אבטיחים, קישואים, מלפפונים ועוד. לאורך השנים התמקדה הילה, לצד עבודה חקלאית אינטנסיבית מבוקר עד לילה, גם בלימודי מנהל עסקים וכלכלה באוניברסיטת בן גוריון. "זו הייתה אחת ההחלטות החשובות שקיבלתי. לימים הבנתי שחקלאי טוב לא נדרש להכיר רק את האדמה והגידולים, אלא להיות מעורה במספרים וביכולת עסקית, שכן מספיקות כמה טעויות קטנות ועבודה של עונה שלמה עלולה לרדת לטמיון."
"הופתעתי כמו שלא הופתעתי מעולם"
חרף הסבבים הביטחוניים החוזרים ונשנים שהפכו את שגרת החיים בעוטפת למאתגרת, מספרת הילה כי אירועי ה-7.10 הותירו אותה בהלם מוחלט, כולל נפילה ישירה על רכבה הפרטי. "ב-06:29, כשהחל מבול הרקטות והצבע האדום, הייתי בדיוק בחדר המדרגות בדרך לרכב. התכוננתי כמדי בוקר לבדוק את הגידולים בחממות ולוודא שהמערכות פועלות כמו שצריך. עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, פיצוץ אדיר החריד את הבית. החלון התפוצץ לי מול העיניים. מיד הבנתי שהנפילה הייתה ממש בסמוך, יותר נכון רקטה שנפלה ישירות על הרכב שלי וחוררה אותו לחלוטין."
הילה ממשיכה לתאר את רגעי האימה של אותו בוקר. "הצבע האדום המשיך בלי הפסקה. לקחתי יחד איתי את כל מי ששהה בבית ומיד נכנסו לממ"ד. באותו רגע החשמל והתקשורת נכבו, היינו בעלטה מוחלטת. עוד כמה דקות עוברות ואנחנו שומעים ירי חריג מנשק קל. הבנו מהר מאוד שמדובר באירוע שטרם הכרנו. לא נותר לנו הרבה חוץ מלשבת ולהקשיב למה שמתרחש מסביב. תחושה של סוף העולם – פיצוצים, נפילות, ירי מכל הכיוונים והכי קשה – אי ודאות שהופכת את כל הסיטואציה הזו למפחידה עוד יותר."
סך הכל שהתה הילה יחד עם בנה הבכור, חייל משוחרר, 12 שעות בממ"ד הביתי. "המזל שלנו היה שהוא היה עם אקדח. זה איפשר לנו לצאת אחת לכמה שעות לכמה רגעים. רק אחרי כמה שעות הצלחנו להבין מהודעות שיש חדירה מאסיבית של מחבלים ואת עוצמת האירועים. הופתענו כמו שלא הופתענו מעולם."
בשעות הערב הגיעו חיילי צה"ל על מנת לפנות את הילה וייתר התושבים למקום מבטחים, אלא שלמעשה כאן רק מתחיל הסיפור של הילה, שהחלה במבצע יוצא דופן שכלל שילוח מסודר של כ-350 עובדים תאילנדים ששהו במושב בחזרה לארצם, עד יעבור זעם. "מרגע שהבנתי את מה שהתרחש, כל כולי נמצאתי בעשייה. הרגשתי בכך שליחות גדולה וכאחת ממשימות חיי."
הילה פונתה לרמת-גן לבני משפחה, אך כעבור 48 שעות בלבד מפרוץ המלחמה, הרגישה שהיא חייבת לחזור למושב. "נתיב העשרה היא חלק ממי שאני. לכן, על אף הסיכון הרגשתי שחלק מהריפוי שלי הוא לחזור הנה."
מה לגבי המשק?
"היינו בדיוק בשיא עונת גידולי הזרעים. כמובן שלא היה לאן לחזור. כל הגידולים הושמדו ולא היה באמת מה להציל. כשחזרתי בפעם הראשונה למשק, כוחות הביטחון נתנו לי שעה יחד עם חברי כיתת הכוננות, רק כדי לאסוף ציוד קריטי. במהלך אותה שעה נחרדתי לראות את המשקים של השכנים שלי שרופים לחלוטין. שום דבר לא נשאר עומד. הטרקטורים, מגורי העובדים. כולם היו מפויחים ממטחים של פצמ"רים. אני זוכרת את עצמי מגיעה בחיל ורעדה למשק שלי. גיליתי הרבה פגיעות לציוד ולמכונות, אבל המזל הגדול – המשק שלי לא נשרף."
איך את מסבירה את זה?
"בשנים האחרונות התמודדנו כחקלאים בעוטף מול מתקפות של בלונים ועפיפוני תבערה שהביאו לכאן הרבה אש. כמי שהמשק שלה צמוד לשמורת כרמיה, במשך שנים נאלצתי לצפות חסרת אונים בשריפות שמתחילות מסביבי ואיימו על המשק. בשנת 2020, תוך כדי הקורונה, שמעתי שיש צוות מתנדבים אוסטרליים שהגיעו לעוטף לנסות ולסייע לנו להתמודד עם האיום הזה. הם הגיעו לכאן מטוב ליבם והעבירו לי ולעובדים התאילנדיים קורס מזורז להתמודדות עם שריפות כולל אימון אש. הם אפילו השאירו אצלנו ציוד בטיחות כמתנה, ציוד יקר ערך שאין כמותו בארץ. בדיעבד, אותו ידע שהם העבירו לעובדים הציל את המשק. התברר לי שאותם עובדים כבר עם תחילת המתקפה פרסו את ציוד הבטיחות מסביבו, ובכך פשוט הצילו אותו. זה המקום להודות לעובדים, שברובם חזרו כבר בשלב מוקדם מאוד לעבודה, כבר בחודש דצמבר 2023, כולל סיכון אישי תחת אש. אין לי מילים כדי להודות להם."
מהו מצבו של המשק כיום?
"לא כל מה שנפגע שוקם, שכן היו לי מכונות ייחודיות שנהרסו לחלוטין. יחד עם זאת, החממות שוקמו לחלוטין. זה המקום לספר שבדיוק סייימתי עונה מלאה ראשונה מוצלחת. מיותר לציין שההתרגשות בשיאה. בנוסף, אני גאה לומר שבימים אלה אני נמצאת בעיצומן של עבודות לבניית חממה נוספת. זה מתחבר עם הרצון שלי ושל חבריי להעביר לאויבינו את מסר חד וברור – לא רק שנשתקם, אלא נקום ונתחזק עוד יותר. אם הם חשבו שיצליחו לשבור אותנו, הם טעו ובגדול."
הילה מבקשת לשלוח גם מסר של אחדות לקהל הקוראים, בתקווה לעתיד טוב יותר ברמה הלאומית בכלל ולאזור העוטף בפרט. "מדינת ישראל גילתה ב-7 באוקטובר ובימים שלאחר הטראומה את מה שאנחנו החקלאים ידענו כל הזמן – החקלאות הינה משאב חיוני לתקומת המדינה ומהווה מרכיב ביטחון מרכזי. אני מייחלת שנדע כולנו להרים את הראש לאחר הטרגדיה הגדולה שפקדה אותנו ושנמשיך לעשות חקלאות בגאווה גדולה. ההוכחה היא שהחקלאים היו הראשונים לחזור לעבד את השדות והמשקים. עלינו מוטלת האחריות להמשיך את המפעל הציוני היקר הזה, שכן מדינת ישראל הייתה ותמשיך להישען על הצבא והחקלאות כלבנות היסוד המהוות חלק בלתי נפרד מזהותה. אנו זקוקים לשניהם על מנת להמשיך להיות עם חופשי בארצנו."
