לדבר בקול ברור

למה החלטתי להצטרף להדס דניאלי ילין בדרך להובלת התנועה הקיבוצית

כמו כל מה שקורה בחודשים האחרונים, ההחלטה שלי לחבור להדס דניאלי ילין בבחירות לראשות התנועה הקיבוצית מתנקזת ל-7 באוקטובר.
מה שעבר עליי בשבת השחורה התחיל למעשה שמונה ימים לפני כן, ב-29 בספטמבר, ערב סוכות. התארחנו אצל המשפחה בניר עוז. לאחר ארוחת השבת-חג נכנסנו לסוכה לחג קיבוצי, צנוע ורגיל למדי בהובלת קומונת הש״ש שם. בדיעבד, זה היה ערב החג האחרון של ניר עוז כפי שהכרנו אותו לפני הטבח. לא מעט מפגשים אחרונים ושיחות אחרונות שלי עם אנשים שאינם עוד.
כעבור שבוע, יום שישי 6 באוקטובר, הגעתי שוב עם הילדים לניר עוז בגלל תקלה באופניים. ארוחת צוהריים אחרונה בחד״א. השקט והיופי הממכר של המקום בסוף הסתיו, עם הידיעה שמחר נוסעים לרכוב בבארי (על כך בפעם אחרת), כמעט משכנע אותנו להישאר שם את הלילה. אלא שנזכרנו שהתחייבנו להעביר קבלת שבת בבית, בבית קמה, ויצאנו חזרה.
36 שעות של גיהינום
ביום ראשון אחה״צ נסעתי לתחנת הדלק במשאבי שדה כדי לאסוף את ההורים של ענבל אשתי, חברי ניר עוז, ששרדו תודות לשרשרת שנעלה את דלת הממ״ד.
נסענו יחד לבית קמה והם בילו איתנו את שלושת החודשים הבאים, עד שהצטרפו לשאר החברים בקיבוץ הזמני בכרמי גת – כרמי עוז.
שם, בתחנת הדלק במשאבי שדה, פגשתי את חברי הקיבוץ בפעם הראשונה שרגליהם דרכו על אדמה בטוחה יחסית, אחרי 36 שעות של גיהינום. מה שעבר עליהם ניכר בהם היטב, אבל יותר מכך – המועקה מהכמות הבלתי נתפסת ובלתי נסבלת של הנפקדים. המצב של רובם עדיין לא היה ידוע.
שם, באותה צומת, גם הכתה בי ההבנה, כי מעבר לשכול, לכאב ולייגון האישי והמשפחתי של החברים – יש כאן סיפור גדול נוסף. סיפור שזר לא יבין. סיפור אובדן של קהילות שלמות, של קיבוצים שלמים שלא יחזרו להיות כשהיו.
שלושה חודשים מאוחר יותר, כשהדס פנתה אליי והציעה שאצטרף אליה למסע הבחירות ולהנהגת התנועה, התגובה הראשונית שלי הייתה שזה כנראה לא יקרה. התמודדות בבחירות היא מהאתגרים שסימנתי לעצמי ככאלו שאיני מעוניין לקחת בהם חלק. עברו עוד כמה ימים עד שהבנתי שהתשובה שנתתי אינה רלוונטית בעת הזאת.
התנועה הקיבוצית ניצבת עכשיו בפני האתגר הגדול בתולדותיה וכולנו נדרשים לצאת מאזורי הנוחות שלנו. גם אני.
להוביל את המחנה הדמוקרטי-ליברלי
אירועי אוקטובר בלי ספק ישנו ויאתגרו את תפיסות העולם של כולנו. אבל לדעתי, הם קודם כל יחזירו אותנו לשורשים. כבר הרבה מאוד שנים מנסים לספר לנו שהקיבוצים נהפכו להיות "סתם יישובים״, ללא חזון, ללא שליחות, ללא קשר לערכים המכוננים שלהם. אמרו לנו שזה העבר והיום אנחנו בתקופה חדשה. ואנחנו? במידה רבה הפנמנו את המסר והתנהלנו בהתאם. מאז ה-7 באוקטובר התברר שסיפורו של הקיבוץ, סיפורה של התנועה הקיבוצית, הוא ההמשך הישיר לאותו סיפור שמתרחש כבר 115 שנים.
ישנם מרכיבים מרכזיים בזהות התנועתית שליוו אותה לאורך השנים ודורשים כיום חידוד וחיזוק משמעותיים:
התנועה הקיבוצית היא תנועה אידאולוגית-רעיונית-פוליטית. על רקע המציאות הפוליטית המסלימה בישראל, על התנועה לדבר בקול ברור ולהוביל את המחנה הדמוקרטי-ליברלי. יש לנו את כל הכלים לעשות זאת, ואנחנו חייבים להבין שזה תפקידנו ולבחור בכך.
התנועה הקיבוצית היא תנועה פריפריאלית. מרבית קיבוציה נמצאים בפריפריה וקיבוצים רבים ניצבים לאורך גבולות המדינה. הנהגת התנועה חייבת לבטא את הרעיון הזה, הן באופן הצהרתי והן בעשייה.
התנועה היא חולייה בשרשרת היסטורית מפוארת. היא מורכבת משלוש תנועות מרכזיות שהתאחדו לשתיים, שהתאחדו לאחת. ההיסטוריה הזאת מייצרת שונות מבורכת. גם כיום יש שוני בין קיבוצי השומר הצעיר לקיבוצי התק״מ. הרבגוניות של התנועה ושל הנהגתה היא הכרחית. היא מאפשרת לקיים תנועה אחת שבה כל קיבוץ וכל חבר יכולים להרגיש כי הם חלק ממנה.
התנועה הקיבוצית הייתה תמיד פורצת דרך וידעה לקדם רעיונות חדשים. ולכן, גם רעיון השוויון המגדרי מוכרח לעלות למקום גבוה בסדר יומה. אסור שנבחר מזכירת תנועה רק כי היא אישה, אבל אם יש מועמדת ראויה לתפקיד – מחובתנו לקדם אותה.

לא העת לבחירה בנוחות
למדתי להכיר ולהעריך את הדס בתפקידי כמזכ״ל השומר הצעיר כשעבדנו יחד כשהייתה מנכ״לית התנועה הקיבוצית. היו ביננו גם חילוקי דעות סביב פועלה של התנועה. היום, אני משוכנע לחלוטין שדווקא מתוך ניסיונה של הדס והיכרותה עם התנועה היא מבינה, אולי טוב יותר מכל אחד אחר, מה השינוי שצריך לעשות. אני בטוח ביכולות שלה וביכולת של ההנהגה המשותפת שלנו להוביל אותו.
זו לא העת לחשבונות אישיים ובחירה בנוחות, זה הזמן להתגייס – אז התגייסתי. אני קורא לחברי הקיבוצים להצביע להדס דניאלי ילין לראשות התנועה הקיבוצית ומתכוון לעמוד שם ולהנהיג את התנועה לצידה.
לא עייפי דרך – כי אם מפלסי נתיב (מאיר יערי).