להוציא מהנפטלין

כלים חקלאיים? אומנות מקומית? הרדיו הראשון? בכנס הארכיונאים דנו בשאלה מה חשוב להשאיר לדורות הבאים

*תמונה ראשית: "מפת שבילי הזיכרון היישובי" תוביל את המבקר בין אובייקט אחד למשנהו. צילום: יובל דניאלי 

לאחרונה הרצאתי בכנס ארכיונאים אזורי בקיבוץ העוגן (9.5.24) שאורגן על ידי האיגוד הישראלי לארכיונאות ומידע, במסגרת השתלמות מקצועית בנושא המרחב האזורי והיישובי (קיבוצים ומושבים בעיקר). נושא הרצאתי היה על מה אחראי הארכיון ומהם גבולות אחריותו.
מורשת של היישוב
אחריות הארכיון יכולה להשתנות מיישוב אחד למשנהו בהתאם למטרות ויעדים שהוצבו בפניו. דבר אחד ברור, כדי לענות על השאלות חייבת להיות כתובת ממוסדת שמתייחסת אליהן ויכולה לתת תשובות. לצערי, ברבים מהיישובים הארכיון הוא "יתום". אין לו כתובת ברורה שהיא מקור סמכותו. לעיתים הארכיונאי, לרוב פנסיונר, מתמודד לבדו עם שאלות ובעיות הצפות ועולות תוך כדי עבודתו הארכיונאית. ארכיונאי ראוי שיעבוד בצוות, כאשר
יש בידי הארכיון לשמש מרכז למתנדבים פנסיונרים שעבר יישובם יקר לליבם וכישוריהם מתאימים לעבודת צוות ארכיונית. הארכיון הוא מרכז חי ונושם שעומדות בפניו שתי מטלות:
לקבל חומר שוטף במקצועיות, ולהנגיש החומר לבעלי עניין במקצועיות ("להוציא את הארכיון מהארכיון״).
שתי מטלות מרכזיות אלו מחייבות קביעת מדיניות ארכיונית: סדר עדיפויות ותקציב לפעילות שוטפת (תחזוקה) ולהשקעות.
מפת שבילי הזיכרון
הארכיון הוא לא רק מבנה פיזי המאכלס בתוכו תיקים, מסמכים ופרוטוקולים, הוא רעיון של "מורשת יישובית" המתפרש על המרחב היישובי כולו. הוא כולל במסגרתו כל דבר עליו הוחלט בצוות "מורשת" שהוא ראוי לשימור או להיכלל בהגדרות האחריות של הארכיון וצוות המורשת היישובית. על הצוות להחליט מה להשאיר לדורות הבאים כנכס לשימור ובהם מבנים בעלי ערך היסטורי יישובי, כלים חקלאיים ואחרים שהוחלט לשמרם, אומנות של אומנים חברי היישוב ואחרים במרחב הציבורי ועוד.
הקמת "סניפי ארכיון" לתצוגות חזותיות במקומות ציבור ביישוב, כדוגמת בית התרבות, חדר הנצחה, חדר אוכל או מועדון לחבר. בסניפי הארכיון יוצגו חפצים, תמונות או יצירות אומנות שעומד מאחוריהם סיפור יישובי, הרדיו הראשון שבאמצעותו שמעו החברים על הכרזת המדינה, או יצירת אמנות המתעדת את הקיבוץ בראשיתו.
אני מדמיין את "מפת שבילי הזיכרון היישובי" המובילה את הנעזר בה בין אובייקט אחד למשנהו שהם בחזקת שימור, עליהם מוטבע לוח QRשבסריקתו בטלפון אפשר לקבל את מלוא המידע על האובייקט -מבנה, פסל, מחרשה וכדומה.
כתובת אחראית
הכתובת האחראית על הארכיון ביישובים רבים הוא מנהל הקהילה, שבחלק מהיישובים נמצא בחצי משרה ולעיתים שכיר שאיננו תושב היישוב. לכן, כדי לייעל את עבודת הארכיונאי היישובי וצוות עובדי הארכיון, מוצע להקים צוות רב-תחומי "למורשת היישוב", שמנהל הארכיון הוא חלק ממנו, והוא מקור הסמכות של הארכיון.
המבנה הארגוני "המורשת היישובית" יכלול את מנהל הקהילה, מנהל הארכיון, רכז התרבות, איש המערכת החינוכית ואיש מהתחום הכלכלי. צוות "מורשת יישובית" ייפגש מספר פעמים בשנה, יקבע את ייעדי הארכיון החינוכיים-קהילתיים והמקצועיים, את תחומי האחריות של הארכיון, כמו גם את מדיניות ההשקעות שלו.
הארכיון הוא כלי עבודה לטובת ועדות הקיבוץ. הוא אוצר בתוכו את ההיסטוריה הגולמית של היישוב, ממנה אפשר ללמוד מה היה היישוב ובעבור מה נאבק.

אומנות אובדת
במשך שנים עודדנו, ליווינו ותמכנו באומני הקיבוץ לאורך שנות יצירתם כחלק מההבנה שקיבוץ ויצירה מקומית הולכים בצוותא. עם שינוי אורחות חיי הקיבוץ והעלמות דור האומנים הראשון, עומדת לפתחנו שאלת הירושה הרוחנית-יצירתית שנשארה אחריהם. מה חלקו של הארכיון בשמירתה?
נכסי אומנות ויצירה נעלמים ונשחקים אחרי מות יוצריהם. לארכיון יש תפקיד שימור והצלה בתחום זה, בדיוק כמו היה פרוטוקול שיחת קיבוץ.
יש לדאוג שנכסי תרבות שעבור היישוב, הקיבוץ, הם נכסי צאן ברזל, לא יאבדו מחוסר כתובת שומרת ומשמרת.
אני ממליץ למצוא מרחב לשמירה ולתצוגה של יצירות אומנות של חברי המקום. "גלריה" מקומית ששומרת ומציגה, כחלק מהמורשת המקומית. יש כמובן נקודות למחשבה והרהור בשאלת האומנות והאומן המקומי:
האם קיימת מחויבות של ארכיון היישוב לגבי יצירות אומנות שנוצרו על ידי חברי היישוב וכיצד נשמר הקשר עם משפחת האומן לאחר פטירתו ביחס ליצירות שהופקדו בארכיון?
האם יש לקבוע קריטריונים המגדירים אומן יישובי ואם כן, מה הם?
האם יש לקבוע מקום מיוחד לשימור היצירה היישובית?
מה היא אחריות הארכיון על יצירות אומנות במרחב הציבורי היישובי: אנדרטאות, מבנים לשימור, ציורי קיר, פיסול סביבתי או כל יצירה חזותית ברשות הרבים? ועוד.
מוצע שכל הנושאים שעניינם "מורשת יישובית" לדורות, יטופלו ויישמרו תחת כתובת מרכזת אחת שהיא הארכיון היישובי. ריבוי כתובות עלול להוביל לנפילה בין הכיסאות והזנחה טיפולית. גישה זו פותחת את הארכיון למקום תעסוקה ועניין לפנסיונרים שההיסטוריה היישובית חשובה להם ומרחיבה את סמכויות הארכיון.