תופעות של וונדליזם, עבירות תנועה והתנהגות פסולה של בני נוער במרחב הציבורי, עד כדי שימוש בסמים והתמכרות לאלכוהול הם תופעות שלצערנו אנחנו מתמודדים מולם בשנים האחרונות במושבים * מורן מוסט, מומחית בתרבות הנוער במרחב הכפרי, מנחה ומכשירת צוותי חינוך והורים ומסבירה למה זה קורה לנו?
כשרואים אותה מרצה ומשוחחת עם הקהל במהלך הרצאתה: "להתבגר מאחורי השער הצהוב" – רואים שהנושא בוער בעצמותיה. במהלך הרצאתה מורן מוסט, מומחית בתרבות הנוער במרחב הכפרי, מנחה ומכשירת צוותי חינוך והורים – מנפצת את אשליית המוגנות שמאחורי השער הצהוב.
כבעלת ניסיון רב בחינוך ובעבודה עם בני נוער, מוסט רואה את מה שקורה בקרב בני הנוער והקהילות במושבים ובמגזר הכפרי בעיניים מפוקחות, ומבינה שתופעות כמו התמכרות לאלכוהול ולסמים, ונדליזם ועוד – כל אלה אינם כבר דברים שרחוקים שנות אור מהנוער במושב, שלכאורה סגור מכל צדדיו ורחוק מהמולת העיר, אלא דברים שהפכו בשנים האחרונות למציאות במושבים.
בהרצאתה מדברת מוסט על מאפייני התבגרות בני נוער וילדים במרחב הכפרי, על מה שחוללה תקופת הקורונה בחיי המתבגרים ועל הענקת כלים פרקטיים לתקשורת מקרבת בין הורים למתבגרים.
שלא תטעו, מורן מוסט רחוקה מלהיות פסימית, היא מאמינה שהשינוי כבר החל וגם לא מאשימה את בני הנוער, שלדבריה הם רק משקפים את השינויים החברתיים והקהילתיים שעברו על המושבים והקיבוצים בעשורים האחרונים.
25 שנה שמורן מוסט (46) עובדת עם בני נוער בסיכון, 15 שנה מתוכן עבדה בעמותת על"ם, עבודה עם דרי רחוב, זנות והתמחות בנוער בקצה הרצף. חלק נכבד מילדותה עברה עליה בקיבוצים, "אימא הייתה אחות, כך שעברנו בין קיבוצים. גדלתי בכפר רופין ובהמשך עברנו לדוברת," היא מספרת.
לאחר שנישאה גידלה את ילדיה בשדה יואב שבדרום ובעשר השנים האחרונות היא מתגוררת במושב גן יאשיה שבעמק חפר.
הנוער משקף אותנו
"מה שקורה כאן ועכשיו לנוער במושבים ובקיבוצים הוא השתקפות הקהילה. הדברים האלה שמתרחשים על ידי בני נוער ולעתים בעידוד ההורים, גם אם לא במודע, הם חלק ממה שמייצר את הנורמות החברתיות, מה מותר ומה אסור, למשל על מי נכנס למשבר אחרי שההרחבה בלעה את מה שהיה המושב הוותיק – זה משפיע על הנוער."
בהרצאות מצביעה מוסט על התופעות שאנחנו נוטים להתעלם מהם במושב המודרני: תופעות של ניכור בין תושבים; היווצרות קבוצות כוח במושבים; תופעות של עבירות תנועה בכבישי המושבים; וכמובן, נושא השימוש בסמים ובעיקר באלכוהול, שפשט כמו אש בשדה קוצים בשנים האחרונות במושבים.
"בהרצאות שלי אני מתמקדת בעיקר בחוויה של החוסר מוגנות שמאחורי השער הצהוב. תמיד נוטים לשים את כל תחלואי החברה על הכתפיים של בני הנוער, אבל כדאי שאנחנו נסובב את המראה ונסתכל עלינו, כי התנהגות בני הנוער במושבים היא רק השתקפות של ההורים והמבוגרים הסובבים אותם.
"אנחנו רואים במושבים איך שכל אחד עושה מה שהוא רוצה, נוהג איך שהוא רוצה ויש לזה מחיר. אני גרה בעצמי במושב כך שאני מכירה את זה מקרוב. נכון שמלכתחילה במושב אין מערכת חינוך בלתי פורמלית וההורים הרבה יותר מעורבים בחינוך הילדים, אבל בכניסה של האנשים החדשים בשנים האחרונות למושבים – בעיקר בהרחבות – הם באו, שיחררו את הכלבים ושיחררו את הילדים."
מוסט מדברת על התופעה שבה עירוני שרכש נחלה או בית במושב, שכל חייו ירד עם הכלב לטיול ואסף אחריו את צרכיו, מגיע למושב ופשוט משחרר את הכלב כי "במושב מותר". למרבה הצער, אותו הלך רוח שורה גם על הורים לילדים, שנותנים דרור לילדיהם, כי: "הם פה שני מטר עם חברים מהכיתה, מה יש לדאוג? אנחנו במושב."
מורן: " למה לא צריך לדאוג לילדים? למה לא צריך לדאוג לכלבים? כי כל זה קורה כביכול 'מאחורי השער' אז זה כאילו בסדר. אנחנו לא השכלנו לעשות את התהליכים הנכונים ברמה החברתית ולתקן את הדברים האלה ואנחנו בהחלט משלמים את המחיר של זה.
"אני גרה היום במושב בעמק חפר ואנחנו רואים את זה מאוד חזק, במיוחד עם הכניסה של אוכלוסייה מאוד אמידה לתוך המושבים. יש כל מיני דפוסי התנהגות שמקנים לך איזושהי תחושה שמישהו מחזיק ומחנך את הילדים מאחורי השער – ואז את מה שההורים לא היו יכולים להרשות לעצמם בעיר – הם מרשים לעצמם במושב.
"אני מדברת על חוסר פיקוח, ילדים מסתובבים בחוץ בגילאים מאוד צעירים בשעות לא שעות, קיום של מסיבות אזוריות בשטחים החקלאיים, תופעות של שתיית אלכוהול מוגזמת, עבירות תנועה ועוד. זה לא נתפש! אתה מסתובב בערב ואתה רואה ילדים בני 9 ו-10 בשעה 22:30 במגרש."
מה כבר יכול לקרות?
זה 25 שנה שמורן מוסט (46) עובדת עם בני נוער בסיכון, 15 שנה מתוכן עבדה בעמותת על"מ, עבודה עם דרי רחוב, זנות והתמחות בנוער בקצה הרצף. חלק נכבד מילדותה עברה עליה בקיבוצים, "אימא הייתה אחות, כך שעברנו בין קיבוצים. גדלתי בכפר רופין ובהמשך עברנו לדוברת," היא מספרת. לאחר שנישאה גידלה את ילדיה בשדה יואב שבדרום ובעשר השנים האחרונות היא מתגוררת במושב גן יאשיה שבעמק חפר.
"עבדתי המון שנים עם עמותת על"מ, עם נוער בסיכון, זה הבסיס שלי. ואני אומרת לך, מה שאני רואה במושבים ובקיבוצים לא ראיתי לא בשכונת פשע ולא בכפרים הלא מוכרים, כי שמה בשעות הערב למשל אוספים את הילדים הביתה.
"אצלנו, לעומת זאת, אתה יודע – ההורים בנטפליקס, כל אחד עשה לו גדר יפה, בנה לו בריכה והילדים בחוץ. כאילו להורים סבבה והילד מטייל במושב. ההורה יושב בבית וחושב לעצמו: 'הילד במושב – מה הלחץ? מה כבר יכול לקרות?'. ואז בא אליו איזה הורה שאולי מודאג והוא אומר לו: 'עזוב, מה אתה לחוץ? הם בטח כמה בתים מפה אצל חבר, או ליד המועדון, אתה לא יודע מה זה הגיל הזה? אתה לא זוכר איך שהיינו לוקחים את הטרקטור, מתהפכים בשדות, דופקים אבטיחים במקשה, הרי גם כשאנחנו היינו קטנים זה היה ככה….'
"אז זהו שלא," אומרת מוסט, "המון דברים השתנו מאז הילדות וההתבגרות שעבר אותו הורה במושב לבין ההתבגרות שהבן שלו עובר במושב – ואנחנו רואים את זה חזק שהילדים של המרחב הכפרי, בשעות הזמן שלהם לבד הם היום הרבה יותר חשופים ללא הגנה לתחלואי החברה."
לדוגמא?
"למשל, אתה יודע איך שבעיר או אפילו במועצה מקומית – יושבים ילדים באיזו גינה ציבורית או באיזה מגרש, מעשנים ושותים אלכוהול או עושים רעש, צעקות – ואז איזה שכן מרים טלפון ומתקשר למשטרה, ואז הם באים ומפזרים אותם.
"אבל אצלנו? מה פתאום? הלך הרוח במושב ש'לא עושים דברים כאלה'. יש גם תופעה של מסיבות בני נוער במושב בלי מבוגרים באישור ההורים, או תופעה של הילדים היותר גדולים שמפיקים מסיבות לכ-400 בני נוער במשק או בשדה וכאן יש איזה בעיה, כי לשם אתה בכלל לא יכול להיכנס, האבא נתן את האישור להשתמש במשק, שלום, תודה וזהו."
את היית במסיבות ענקיות כאלה של בני נוער במושב?
"הייתי במלא מסיבות כאלה ולצערי, ראיתי הרבה אלכוהול וסמים, אבל אני שוב רוצה להדגיש: הילדים במושב חמודים ונהדרים, אסור לשכוח את זה, הם מטובי בני הנוער בישראל – מתנדבים לשנת שירות, הופכים ללוחמים – ילדים מאוד טובים, אבל יש להם תחושה של עצמאות וחופש שהיא מבולבלת!
"הם מגיעים למסיבות של 400-500 בני נוער שלא באים אליה מבוגרים, אף אחד לא בא לראות. ההורים במושב דואגים איך יהיו להם הסעות – איך הם הולכים ואיך הם חוזרים, אבל מי בא לראות מה קורה שמה? לצערי זה פתח להתדרדרות."
יש שינוי באוויר
מורן מסבירה שלתפישה הרווחת בקרב הורים, שברגע שהילדים במושב אין מה לדאוג, כי הם נמצאים בסביבה מבודדת ומוגנת – אין שום בסיס. יותר מכך, אם פעם למבוגרים שאינם הוריהם הייתה השפעה על בני הנוער ודברי הביקורת שלהם היו נשמעים בכבוד, היום הם לא רק שלא נשמעים – הם גם זוכים לא פעם לתגובות חוצפניות מבני הנוער ולביקורת מההורים עצמם.
צריך לזכור שאם פעם המושב באמת היה מבודד ובדרך כלל קצת רחוק מהכביש הראשי ולבני הנוער לא הייתה שום גישה להשפעות שליליות, הרי היום בעידן הטלגראס הכל זמין – סוחרי אלכוהול וסמים מגיעים בקלות לכל מקום ופשוט נפגשים עם בני נוער ליד השער הצהוב.
"וזה לא רק במושב, זה גם בתוך בתי הספר, זה פשוט וקל ונגיש. אין יותר את החוויה של הפריפריה המבודדת בכפר ואם היא קיימת זו אשליה. אתה לא מרוחק, אם אתה גר באיזה מושב בגליל התחתון אתה לא צריך היום לנסוע לעפולה או לטבריה בשביל 'להסתדר'. מגיעים אליך עד לבית. זה פשוט וקל והכל זמין.
"אגב, בני הנוער במושבים אפילו לא צריכים היום את הטלגראס! הרי 50% מההורים שלהם מעשנים גראס או חשיש וזו הבעיה המרכזית. רוב האנשים שמעשנים היום הם אנשים בני 30-40, הורים לילדים שיצאו משנות ה-80 וה-90. היום בכל בית קפה שאתה יושב בו, או להופעה בזאפה, או אפילו לחוף הים – אתה מריח את זה. עישון גראס בפומבי הפך לתופעה חברתית רווחת.
"המטרה שלי היא בעיקר להעיר את ההורים ולהסביר להם שאנחנו כבר מזמן לא מוגנים, שאנחנו בעצם חשופים לכל התחלואים שנמצאים בכל החברה הישראלית. נגמרה החוויה הזאת שאנחנו חיים באיזושהי בועה סגורה."
וונדליזם
לא פעם אנחנו נתקלים במושבים בתופעות של וונדליזם שנראות משונות. למשל, אם בני נוער הורסים מתקנים במגרש קט-רגל שלמעשה נבנה בעיקר עבורם, ולמעשה במעשה הוונדלי הם פוגעים בעצמם. לדברי מוסט, העובדה שנוער משחית ציוד שנבנה עבורו מצביעה על ניכור ועל התחושה ששטח המושב הוא לא הבית.
מורן: "בגלל זה יש משמעות לרצון להגדיר מחדש את המרחב הציבורי. אני לא נכנסת לאנשים הביתה, כל אחד שיחנך את הילד איך שהוא רוצה, אבל ההסתכלות שלנו היא למרחב הציבורי שהוא בעצם משותף לכל מי שחי במושב. וברגע שהמרחב הציבורי משותף צריכה להיות שם התנהגות ואיזשהם נורמות וכללית ברורים. פעמים רבות הם לא ברורים, כך שהילדים גם לא יודעים אם חצו אותם או לא. אם אתה לא יודע היכן הגבול – איך תדע אם עברת מדינה? פעמים רבות בני הנוער לא יודעים כי אנחנו לא מצליחים להגדיר בעצמנו.
"קח לדוגמא חגים קהילתיים במושב ותראה איך האלכוהול הפך להיות חלק מאוד משמעותי בכל חג במושב. מה הקטע? כאילו באמת אני אומרת. אנחנו מתמודדים עם בעיית אלכוהול מאוד חמורה בקרב בני נוער, כאשר אנחנו יודעים שהם מתחילים לשתות בכיתה ז' ו-ח'. אז כל אירוע מושבי נהיה סביב חגיגת אלכוהול?
"אנחנו כל הזמן מאותתים לבני הנוער עם הסיפור הזה של האלכוהול. אנחנו בעצמנו מעבירים את המסר שזה בסדר, כאילו יש אירוע מושבי אז חייב שיהיה אלכוהול אחרת, כאילו מה? ואז זה מביא את ההוא שמכין בירה, וזה שעושה את הבר בירה, ויין מהיקב ההוא וקוקטיילים… אנחנו עושים זאת בעצמנו. במקום שנאסוף את עצמנו ולא ניפול למקומות האלה – אז לא, כי כולם רוצים להיות מבוגרים מגניבים, זורמים, אף אחד לא רוצה להיות מבוגר מבאס… למה בחג שבועות לא מספיק 'מלאו אסמנו בר' ותינוקות על הבמה, למה צריך גם אלכוהול בשביל לחגוג? אז אתה חש שיש משהו בהתנהגות שלנו כמבוגרים שאנחנו צריכים לשנות ואחר כך להתנהג כך עם הילדים – וזו באמת אחת הטעויות שלנו."
מקום לאופטימיות
יחד עם זאת, מורן מוסט דווקא רואה איזשהו שיפור ושינוי כיוון במושבים רבים שמתעוררים ומתחילים לפעול: "אני רואה יותר ויותר מושבים וקיבוצים שמתעוררים ומתחילים לשים את היד על הדופק, מפעילים סמכות הורית, לוקחים אחריות, מקימים סיירת הורים ומבינים.
"ההורים בעיקר צריכים ללמוד לעבוד ביחד וזה מה שקורה עכשיו במושבים רבים. הקהילה מתחילה לדבר את עצמה ועם עצמה ולעשות את הדברים בצורה יותר מבוקרת. מתחילה איזושהי התעוררות ואחרי זה מתחילה איזה עבודה – כשאנשים מבינים שזה מה שהם צריכים לעשות.
"בשביל לשמור על הילדים שלך אתה צריך להתחיל לעבוד גם עם מי שאתה פחות אוהב, וועדות במושבים מתחילות להפעיל מהלכים כאלה ויש בהחלט מקום להרבה אופטימיות. לא הכל שחור.
"אני עושה את זה כבר לא מעט שנים ואני רואה הבנה שצריך שינוי. אני חושבת שגם סביב הקורונה הבנו שמערכת החינוך לא תיקח איזושהי אחריות – וגם העובדה שמערכת החינוך נמצאת באיזושהי קריסה מאוד גדולה, אז מכאן נולדה התחושה שאם ההורים לא ייקחו אחריות – זה לא יקרה.
"לכן אני רואה יותר ויותר הורים וקהילות שעושות את השינוי וזה מקסים. אני עובדת מצפון עד דרום ואני רואה אותם עושים את זה נהדר. זהו, אנשים מתחילים להבין שאין יותר על מי להסתמך, שאלה הם דברים שנמצאים באחריות שלנו. מאותו הרגע שאנשים מבינים את זה אז ההתנהלות שונה ואחרת.
"נכון שזה עדיין לא קיים בכל מושב או קיבוץ. לא פעם אנשים שמעירים או מותחים ביקורת על בני נוער במושב הופכים בעיני אחרים לתושבים בעייתיים. בגלל זה צריך לעשות איזשהו תהליך פנים מושבי, בשביל להחזיר את הזכות של המבוגר, שבמרחב הציבורי יש לו את הזכות המלאה ואת החובה להעיר, וזה בעצם מה שפעם היה מאוד מאוד ברור. פעם אם היית ילד ומבוגר העיר לך, וגם אם הוא לא אבא שלך, אז היה ברור שהוא צודק. היום לצערי זה ברור שאם אתה מעיר אתה טועה…
"לכן אני אומרת שמדובר בתהליכים שכולנו מכירים שקורים והם הולכים ועוברים איזשהו שינוי. אני מגיעה מעולם של החינוך וההסתכלות שלי חייבת להיות אופטימית ואני באמת חווה את האופטימיות הזאת, זה לא שאני מרגישה שכלום לא קורה ואני סתם אופטימית. זה לוקח זמן אבל אני חושבת שאנחנו בכיוון הנכון."
