יצאנו מאזור המחלוקת, והתגבשנו לשירה וריקוד, לשיחה על מתכון שהסתיימה במחוות פת לחם, בהכי פשוט שיש * השלנו את חליפות הכעסים וחזרנו לחיבור הכי טבעי * אם רק ניזכר במה שעשה לנו טוב פעם, שולחן המחלוקת ישתנה, וסביר להניח שהפתרון יגיע הרבה יותר מהר
בנוהג כמעט שגור השתתפתי גם השנה בכנס הנהגות המושבים שהתקיים בים המלח בשבוע שעבר. היה מרגש לפגוש את אנשי המושבים – חקלאים ותיקים וגם חקלאים מדור ה־Y שעתידים לשמור על הגחלת; להתעדכן בנושאים שנמצאים בסביבת הנחלות והמשקים, כמו הטכנולוגיות שעתידות להקל על עבודת החקלאות, או לשכלל את הכנסות החקלאיים מהכנסות נוספות. תודה לעמית יפרח ולצוות של תנועת המושבים שהיה מאורגן פיקס.
אבל לצד הדברים המרכזיים שנחשבו ללב ליבו של הכנס, התרחשו בשוליים דברים נוספים, שאצלי לפחות קיבלו מקום מרכזי… וככה, בלי שבכלל תכננתי, חזרתי למשרד במושב עם תובנות פשוטות, שיר אחד מפעם, געגוע וגם מתכון מצוין לטְבִּיט.
"מה אתם יושבים?!…"
בערב האחרון של הכנס עלתה על הבמה הזמרת עינת שרוף, שסיפרה על הבית במושב ועל אבא שלה, שהיה חלק מתנועת המושבים. היא שרה שירים שכולנו מכירים, כמו שרק עינת שרוף יודעת לשיר – נלהבת וחיה; והקהל שר איתה, כשכל אחד בדרכו הניע קלות רגל או כתפיים לצלילי המנגינה. אחרי כמה שירים היא כנראה לא הייתה מרוצה, וקראה לנו להצטרף בעזרת משפט שאני מתייחסת אליה כסלוגן לחיים: "החיים קצרים, מה את יושבים?! תקומו ותרקדו!"
לא עבר יותר מרגע אחד ועשרות מושבניקים נעמדו על הרגליים והצטרפו להתלהבות של עינת. זה לא סיפק אותה, והיא המשיכה עם אותו מסר. "מה אתם יושבים?!…" וככה, כעבור שתיים או שלוש קריאות נוספות רוב הקהל כבר עמד על הרגליים, והצטרף לחגיגה.
זה היה מדהים לראות איך "חומות הַשּׁוֹנוֹת" נשרו כשקהל של מאות אנשים פעם כמו לב אחד. כולם שרו ורקדו יחד – ופתאום התפוגגה הצינות, ואף אחד כבר לא חשב על פערים, מחלוקות או קווים אדומים. למשך שעה ארוכה שמחנו יחד בהכי פשוט שיש. שרנו משירי ארץ ישראל היפה, ולא עלתה מחשבה אם אנחנו רוקדים נכון או יפה; גם לא שמרנו על מרחב וגבולות והתחבקנו למרות הזיעה, רק היינו שם יחד במלוא מובן המילה.
מתברר שהשמחה פועלת כמו הד, ומדביקה את כל מי שסביבה. כי השמחה שיצאה מהקהל חזרה לבמה כמו גל אל עינת; ובמעבר משיר אחד לשני היא ציינה כדרך אגב, שהמופע הסתיים לפני ארבעים דקות, אבל היא פשוט לא יכולה להפסיק לשיר ואנחנו כמובן היינו לגמרי איתה. היא ביקשה שנציע שיר, ומהקהל נשמע קול "תשירי ניגונים". היה רגע של שקט מצמרר בקהל, שהלך והתגבר כשעינת שרוף סיפרה שלפני שאימא שלה נפטרה, היא ביקשה ממנה שתשיר את השיר על קברה.
הסיפור האישי, הפך את השיר המרגש ממילא להרבה יותר עוצמתי ומרגש; וכשעינת שרה, כולנו שרנו איתה, נעים מצד לצד, וכל אחד עם מחשבותיו על הבית, על ההורים, על השורשיות המחברת: "שתלתם ניגונים בי אימי ואבי; ניגונים מזמורים שכוחים; גרעינים־גרעינים נשאם לבבי; עתה הם עולים וצומחים; עתה הם שולחים פאורות בדמי; שורשיהם בעורקי שלובים; ניגוניך אבי ושירייך אימי…"1
לקראת סוף המופע התקבצנו יחד קרוב לבמה, ושרנו "על כל אלה" של נעמי שמר; וזו הייתה כמו שירת המנון של הלב, שרואה את הטוב באנשים, שיש בה אמירת תודה, וקורא בתקווה "אל נא תעקור נטוע"; ואין לי ספק שלא היה אדם בקהל שהעין שלו לא התלחלחה, אפילו מעט.
שיחה אקראית שלקחתי
מסביב לכנס התפזרנו, ובחלק מהזמן התכנסנו באופן אקראי. כך קרה שפגשתי את אסף, מכר ותיק ממועצת מנשה, שהגיע עם הבן שלו, כבן 30, שהתחיל להשתלב בחקלאות המשפחתית. נזכרתי שאני מכירה את הילד הזה מפעם, כשעוד היה מדריך נלהב בתנועה; ושוב חשבתי על המסר – לא רק שהחיים קצרים, הם גם חולפים מהר כל כך; והנה הבן כבר נכנס לנעלי אביו.
אחר כך התיישבתי לידי כרמלה, מושבניקית לא צעירה, שעישנה סיגריות Time ודיברה במבטא עיראקי שהזכיר לי את בית אבי. זה היה כאילו החזירו אותי אחורה במנהרת הזמן. אמרתי לה שהיא עושה לי געגוע לאבא, והתחלנו לדבר על הדברים הפשוטים של המושב ובבית; ועל מתכונים שהשארתי אי שם וכבר לא נמצאים אצלי במטבח. היא שיתפה אותי במתכון להכנת תבשיל הטביט האהוב; ואז בלי שיכולתי לשלוט בכך, התגלגלו מתוכי הדמעות בפשטות ובנוחות.
כרמלה אמרה לי: "הוצאתי מחדר האוכל לחמנייה, למקרה שאהיה רעבה, אבל אני רואה שאת זקוקה לי יותר ממני"; והיא שלפה מהתיק כיכר קטנה עטופה במפית, ונתנה לי חתיכה. זה היה פשוט ומנחם כל כך. אחר כך, כמו כל בשלנית עיראקית שומרת סוד, היא נזכרה ששכחה להזכיר עוד תבלין שחשוב להוסיף לתבשיל, ואני ידעתי שהיא ואני עלינו מדרגה נוספת בקִרבה.
להשיל את חומות הכעס
מהכנס אספתי כמו תמיד מידע וזוויות חדשות, שאני מניחה שיתרמו לעשייה המקצועית שלי עם לקוחותיי במשרד. פה טיפ על הכנסה נוספת לחקלאות, פה חידוש בתקנות וכן הלאה. לצד זה חשבתי, איך אוכל לשעתק את הדברים שאספתי מסביב לכנס לחיים עצמם, ובמיוחד איך להביא אותם להתדיינות המשפחתית על הסדרת הנחלה, בעיקר כשהמריבה שורפת גשרים.
זה בסדר להתווכח על תנאי הסדרת הנחלה במושב, בדיוק כמו שבפנלים השונים בכנס עלו לדיון נושאים מעוררי מחלוקת; או אנשים שדיברו, ובקהל בעבע הכעס על אמירה כזו או אחרת. אבל אז יצאנו מאזור המחלוקת, והתגבשנו לשירה וריקוד, לשיחה על מתכון שהסתיימה במחוות פת לחם, בהכי פשוט שיש. השלנו את חליפות הכעסים וחזרנו לחיבור הכי טבעי. חשבתי על כך שאם רק ניזכר במה שעשה לנו טוב פעם, שולחן המחלוקת ישתנה, וסביר להניח שהפתרון יגיע הרבה יותר מהר.
כל משפחה וה"יחד" שלה, צריך רק להיזכר בדברים הפשוטים… יש משפחות שאוהבות לטייל יחד, יש כאלה שהמטבח והארוחה המשותפת משכיחה מהן כל צרה, ויש משפחות שנהנות מאתגרים שכליים, ונרגשות מחידון משפחתי טוב… זה בכלל לא משנה. יש רק כלל אחד, והוא שהיחד חייב להיות פשוט – כמו פיסת לחם קטנה שנשלפת מתיק כנחמה, במקום ובזמן הנכון. החיים קצרים ממילא, הבן של אסף כבר נכנס לנעליו; ומה נשאר לנו, מלבד לתבל אותם באותו תבלין סודי?!
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
