לחבק ולהציל ילד מוחרם 

שירי קניגסברג לוי מורה לחינוך מיוחד, ממושב גיאה יזמה לפני כשנתיים את "ים של חברים", המונה כיום למעלה מ-32,000 חברים ב-42 קבוצות בכל רחבי הארץ * המורה שהתפרסמה כיוצרת סרטונים מצחיקים נרתמה לחשיפת תופעה כאובה של נידוי, חרמות ובריונות בין ילדים ונוער * ראיון עם "האמא של הילדים המוחרמים" 

מי לא זוכר מימי בית הספר את הילדים המוחרמים והמנודים, או כל הגדרה שיכולה לציין ולתאר את המצב הזה של ילד/ה לא מקובל, או זה שלא רוצים לשבת לידו /ה אפילו בלי סיבה מנומקת.  

וכך עוברות השנים, וכמעט בטוח שבעיות חרמות הילדים לא טופלו כראוי, כי איך להאמין שהתופעה עדיין כאן בועטת ומזעזעת, ואף תפשה תאוצה כוח יצירתיות ושכלולים. עם השתכללות הטכנולוגיה ואמצעי התקשורת הנגישים היום לכל אחד, הכרנו מושג חדש בתחום "הבריונות" בבתי הספר: חרם דיגיטלי. 

לא פחות מפתיעה העובדה שהבריונות ממשיכה ואולי גם מתגברת בשעות לאחר הלימודים, כשהילדים יושבים מול המקלדת – "יורים ומפציצים" במילות גנאי מזעזעות, שבעקבותיהן מגיעים לעיתים קרובות גם מעשי איוולת אכזריים, שהדעת לא יכולה להכיל.  

צריך רק לעצור לרגע, ולדמיין מה עובר על  אותם ילדים מוחרמים. לפני יותר משלוש שנים הנערה אופק ראשון חשפה את מסע החרמות וההתעללות שעברה במשך שש שנים מכיתה א' עד כיתה ו', מסכת של התעללות נפשית שבשיאה כללה גם מכות פיסיות, שגרמו לה באחד המקרים לזעזוע מוח, עד שהגיעה לאפיסת כוחות, ולא יכלה ללכת ואושפזה. הייתם מאמינים שבמשך כל התקופה, ביה"ס לא התערב וגם כאשר אופק אושפזה המורה שלה לא יצרה איתה כל קשר? 

דוגמא אחרת היא אותו אירוע נוראי שפורסם והוצף לפני כמה חודשים בביה"ס בבאר שבע – קבוצת בנות שפכו חומרי ניקוי על ראשה של בת כיתתם, כחלק ממסע התעללות מזעזע. 

צריך לשמוע את המורה שירי קניגסברג–לוי, ממושב גיאה, בלהט הפנימי המבעבע מתוכה, כיצד היא מסבירה ומרצה על נושא וממוקדת מטרה ברמות על. שירי שדווקא התפרסמה בזכות הסרטונים המצחיקים שהעלתה לרשת בתקופת הקורונה נלחמת היום ביצירתיות ללא גבולות, על מנת לעשות שינוי מהותי רחב ויסודי בתופעה העצובה ומדאיגה זו.  

כדי למגר ולהיאבק בתופעה שירי נעזרת בהסברים מלווים בסיפורים מהשטח, כולל צילומים וצילומי וידאו, החושפים את הילדים המוחרמים שעזרו אומץ והתראיינו בפנים גלויות בתוכניות טלוויזיה שונות וברשתות החברתיות. לכך היא מוסיפה גם דוגמאות משכנעות של התכתבויות אמת באמצעות הפלטפורמות השונות, ומכתבי ילדים שנכתבו מדם ליבם וכאבם, שאושרו לשימוש. הכל למען המטרה החשובה – שינוי דרסטי ומהיר או כדברי שירי "די לחרם – מפסיקים לשתוק". "העניין שזהו תהליך שיארך זמן," היא אומרת, "אך חייבים לפעול בנושא בכל הכוח. 

הלוחמת למען הילד המוחרם 

שירי קניגסברג–לוי (44), נולדה בירושלים למשפחת קניגסברג, כבת האמצעית משלושה ילדים: "הורי חיים קניגסברג ז"ל ואימי גליה קניגסברג תבדל"א עודדו אותי מילדות להיות נאמנה לקול הפנימי שלי. מגיל צעיר הייתי הכוכבת של המשפחה, לרב בהומור ובצחוקים.  

"את בעלי זיו לוי הכרתי בירושלים דרך חבר. התחתנו בשנת 2003, יש לנו ארבעה ילדים מופלאים: שלושה בנים ובת: רז (18), מאי (16.5), ניר (13) וגיא הצעיר (10). אנחנו מתגוררים בשכונת ההרחבה ומחוברים מאד למושב. כעשר שנים הייתי פעילה מאד בוועדת תרבות, בלהרים מסיבות וטקסים. פרשתי כי הילדים גדלו, וכיוון שאחרי שאני חוזרת מעבודתי בהוראה באשקלון, כמחנכת כיתה בחינוך מיוחד, אני מתחילה במרץ את משרת ההובלה לחוגים. לעירונית כמוני היה צורך להתרגל לקצב החיים המתון במושב, התרגלתי ואני לא מחליפה את החיים כאן. השקט והרוגע מאזנים אותי עם הפעילויות הרבות שאני עוסקת בחיי, בדרך שלי."                           זה התחיל מהבחירה שלה ללמוד חינוך מיוחד, ואיך שהפכה את תפקיד המורה למשהו אחר. שירי מתבלת את שיעוריה בהמון הומור ואישור ליהנות מצחוקים. דרך ההוראה שלה זכתה למחמאות רבות מהנהלת ביה"ס, מהפיקוח ועד משרד החינוך. בשנת 2018 העניקו לקניגסברג- לוי את "פרס המורה של המדינה". וכפרס היא טסה עם קבוצת המורים הזוכים לארה"ב, לייצג בכבוד את המדינה.  

זה המשיך ובגדול בתקופת הקורונה הראשונה בסגרים. כי יש בה את הרגישות להבין ולשקף מצוקת ילדים, הורים ומשפחות במצבים שונים. מי לא זוכר תקופה זו, שהתלמידים נשארו בעל כורחם בבית, ובשלב מאוחר יותר הלמידה המקוונת מרחוק. מה שהביא לאי נוחות בבתים ולהמון בעיות ותקלות טכניות.  

קניגסברג-לוי: "החלטתי לחשוף את הבעיות ישר לפנים, ולעורר את הבעיות בהומור על גזרה הזויה זו. נכנסתי למכונית פתחתי את הפלאפון וצילמתי סרטון מציאותי ומצחיק, שהפך להיות וויראלי בארץ ובעולם. זאת לא הייתה הצגה, באמת כעסתי על מערכת החינוך, שלא השכילה להבין ולראות את התמונה כולה. שיש בתים שיש להם כמה ילדים, מחשב אחד במקרה הטוב." 

הרגישות ממשיכה לקנן בה ובגדול, כי תכונות כאלו, רק מתחדדות במשך השנים והניסיון: "אולי תקופת הקורונה הציפה סיפורים ומקרים שלא הכרנו ולא התייחסנו אליהם ברצינות וכובד ראש," שירי אומרת, "החיבור האינטנסיבי לרשתות החברתיות ולמקלדת, שחגג בימי הסגרים. סרטים ומשחקים במסכים שהוגדרו כמתאימים לילדים, חלקם התגלו כאכזריים ומסוכנים ביותר. ילדים ובני הנוער ששיחקו בהם כנראה שמאד התבלבלו בין משחק למציאות – ואפילו קיבלו רעיונות יצירתיים לביצועים משפילים ואכזרים, רק שהפעם מדובר בילדים בשר וחי – ויש נפגעים במערכה.  

"תמיד צריך להיות מגדלור מזהיר מול עיננו, לאיזה מצבי קיצון ילדים יכולים להגיע – עד כדי פגיעה בעצמם. כמו: דוד אל מזרחי ז"ל מכפר אדומים שתלה עצמו במקלחת הבית. מורן ז"ל בת ה-14 מאשקלון, שניהם סבלו מחרמות ובריונות וכתוצאה מכך החליטו לשים קץ לחייהם."  

אין ספק שרוח האלימות הכללית השוררת במדינה, מתבטאת בשיח, בכבישים – ובעצם כולנו פוגשים אותה בכל מקום בחיינו. לצערי, כמעט לא שומעים על אכיפת החוק ומניעת נזקים וכמובן מערכת הענישה המקלה לא תורמת למצב. 

קבור עם 9,000 מנעולים 

חשיפת הנושא ומאבקה הביאו לבחירתה של שירי קינגברג-לוי כאחת הנשים בפרויקט "המשפיעות לטובה בחברה" לשנת 2022, שנבחרו ע"י עיתון "לאישה".  

מה היה הטריגר שהביא אותך להקים את קבוצת "ים של חברים"? 

"כל פעם אני מזדעזעת מחדש מהסיפורים שאני שומעת מילדים ומהורים בני גילאים שונים, ולא מאמינה למה שאני שומעת. וזאת לאחר שכבר יותר משנתיים הנושא הכאוב של החרמות, נידוי והתעללות מוצף ובמדובר בגלוי בכל מדיה אפשרית. לעיתים אף נדמה לי שהתופעות הללו רק ממשיכות ומתעצמות ברוע שלהם, ויתרה מכך, למה עד עתה אף אחד לא קם ומטפל בעניין המזעזע הזה?"  

שירי מבהירה שנושא החרמות והנידויים היה קבור בארץ בתיבה עם 9,000 מנעולים במשך עשרות שנים, תיבה שלא נוגעים בה, חס וחלילה: "כולם כבר יודעים אך לא מדברים על זה, וגרוע מזה לא פותחים את אותה תיבת הפנדורה. ולא מטפלים בתופעה ביד קשה, מכל הכיוונים האפשריים. נשאלת השאלה המרכזית, למה? למה בדיוק מחכים? שיהיו עוד אסונות? הרי היו ילדים שהתאבדו, או שהיו על סף התאבדות, כי לא יכלו לשאת את החיים המוחרמים שלהם. 

"ילדים יכולים להיות אכזריים מאוד. שמעתם מה זה אומר אכזריות של ילדים? כמו אותו הילד שהיה מוצמד לקיר עם אקדח סיכות. שעל פיו הודבק סרט הדבקה, כדי שלא ישמעו את צעקותיו ובכיו. לא הייתי צריכה לשמוע על עוד מקרים, בכדי להזדעזע ולהחליט שזהו לא עוד, מדובר בדיני נפשות. הבנתי שחייבים לעשות משהו מעשי קיצוני, מרתיע ומעניש שימגר את התופעה השלילית הזו מתוכנו.  

"אני זוכרת את הרגע הזה של ההחלטה, ממש כאילו זה קרה היום. היה זה בחודש מאי, השתרעתי על הספה בסלון וצפיתי בחדשות – ופתאום על המרקע דיווחה ילדה בת  12 על חרם קשה שעברה. היא שיתפה באומץ כמה קשה להיות לבד בהפסקות ואחה"צ לאחר הלימודים. היא הדגישה שמעולם לא פגעה באף אחד, אבל ילדות מהכיתה החליטו לא רק להחרים אותה, אלא גם לאמלל ולהשפיל אותה – וסחפו אחריהן כיתה שלמה! 

"הילדה בכתה בכי מרורים, היא לא הבינה למה זה קרה דווקא לה? וזה שבר לי את הלב והחזיר אותי שנה אחורה שבתי היחידה מאי, עברה גם היא חרם בהיותה בכיתה ז' מארבע מבנות כיתתה, דווקא אחרי שכבר היה שקט ומאי פתחה דף חדש, ועברה לביה"ס אחר בעקבות המקרה – וכיום היא פורחת ומצליחה.  

"זה החזיר אותי אחורה והציף אצלי את המקרה שוב. כל הלילה לא הצלחתי להירדם, בכיתי ללא הפסקה. נשבעתי שאעשה הכול כדי שילדים לא יעברו יותר את הסבל הזה. אז נכנסתי שוב לרכב, הרכבתי משקפי שמש, ופרקתי ישירות לטלפון את כל מה שאני מרגישה. הבנתי את המצב כמו שיש 'הלום קרב', יש 'הלום חרם'. אני אדם סלחן מטבעי, אבל יש מצבים מסוג זה שצריך לטפל בהם ביסודיות, וביד קשה." 

הסרטון הפך לוויראלי והופץ ברשתות, התגובות המעודדות לפעול הגיעו מכל עבר. אז עלה בשירי רעיון והיא החליטה להקים קבוצה בפיסבוק, שבה כל אחד יוכל לכתוב את הסיפור שלו. ומתוך הקבוצה יוצרו הכרויות של 'חברים לצרה', חיבורים ומפגשים של חברים חדשים.  

שירי: "קראתי לקבוצה שקמה ב- 5 ליולי 2020 'ים של חברים', כי היא נוצרה ממש לפני החופש הגדול בקיץ, בתקופה שהיא מלכודת נידוי עצומה. לא תיארתי לעצמי איזו היענות והצלחה ליוזמה. היום לאחר כשנתיים קמו יותר מ- 42 קבוצות ברחבי הארץ, והקבוצה מונה יותר מ-32 אלף חברים".  

גם במושבים ובקיבוצים 

הקבוצות סוחפות עוד ועוד ילדים, שלא העזו להיחשף ולשתף. והקבוצה היא הבית השני שלהם, חברים חדשים וים של הפעלות ומסיבות משותפות. שלא לדבר על עריכת ימי הולדת, לילדים שחוו, ואלו שעדיין חווים חרם מילדי כיתתם. לכל עיר יש קבוצת וואצאפ משלה, שעליה אחראים הורים מתנדבים היוזמים מפגשים ופעילויות.  

מהן התובנות שלך מהעיסוק האינטנסיבי בנושא? 

"צריך להבין ש-90% מהמקרים נופלים לצערי הרב על אוזניים ערלות. וזה אחד הדברים הקשים והלא מתקבלים על הדעת, כי בלי שיתוף פעולה מצד ההורים והמורים, איך אפשר להפסיק? לדעתי החינוך וההתייחסות בבית, מאד משפיעה על הילדים.  

"לצערי תופעת החרם מתרחשת גם במושבים ובקיבוצים, בכל מקום שבו יש אינטראקציות בין אנשים. לעיתים דווקא בשל העובדה שיש קהילות קטנות, זה מבליט יותר את הילד המנודה. ויש לו פחות אפשרויות להתנתק מהקושי כי הקהילה קטנה.  

"קיימים מקרים שהורים וילדים מונעים משיפוט והדבקת תוויות וסטיגמות ולא באמת מאפשרים את קבלת האחר, זו לא סתם סיסמה אלא החיים האמיתיים! ילד הוא המראה של הוריו ואם הוא גדל בבית שבו שופטים אנשים בגלל מראה חיצוני, או בגלל סממנים אחרים, הילד יתנהג בדיוק אותו דבר, ולכן להורים יש חשיבות מכרעת בחינוך, במסרים ובחינוך ילדם.  

"באחד המקרים שמעתי אמא שאמרה לי בשיא הטבעיות, 'אני מעדיפה שהבת שלי תהיה בצד המחרים ולא בצד המוחרם'. קשה להבין תשובות כאלו ואחרות כמו: 'אנחנו ההורים לא מתערבים לילדים, בעניינים החברתיים שלהם'. או ' אנו לא מתערבים באת מי הילדים שלנו רוצים להזמין ליום הולדת שלהם וללכת לסרט, לקניון ואפילו לצאת לאכול פיצה וגלידה'. ומה לומר לאימהות שעונות 'הכול היה בצחוק'.  

"התשובות כאלו בשלל וריאציות יצירתיות ששמעתי או קראתי, פשוט חירפנו אותי. כי אותן אימהות והורים לא היו עונים באופן הזה, במידה וילדיהם היו עוברים את מסכת הייסורים, שהמוחרמים עוברים. אז למה הרוע הזה? איך אותן אימהות היו מרגישות שאת ילדיהם לא היו מזמינים לימי הולדת, או לא באים לחגוג עם ילדם למרות שהוזמנו. כי שילד מוחרם, זה פוגע לא רק בו – כל המשפחה מפורקת, נעלבת וכואבת יחד איתו. והנורא, שאין להורים תשובות מספקות לילדם, למה זה קורה דווקא לו.  

"לעומת זאת כולנו מכירים את המצבים בחיים: כשילד חולה ההורה מחפש לו תרופה; כשילד נכה ההורה מביא לו הליכון; כשילד מוחרם אין להורה ברוב המקרים מה לעשות והוא חסר אונים. כמעט על כל מקרה, שאמורה להיות הרתעה וענישה, היא כמעט לא קיימת. ולא להאמין שלפעמים לטובת הילד, צריך לחפש ביה"ס אחר, כמו שהיה במקרה של הבת שלי. קיצוני מכך, לפעמים נוצר מצב שמעתיקים את מקום מגוריו של הילד ומשפחתו, בכדי לפתוח דף חדש. האבסורד שהדעת מסרבת לקבל, הוא שתמיד המוחרמים ומשפחתם משלמים את המחיר. ולמה אף פעם לא המחרימים?" 

סביבה עוטפת ומכילה 

לדבריה, אימהות דיווחו שניסו ליצור קשר עם הורי הילדים המובילים לחרמות, והופתעו מחוסר ההבנה ואמפתיה לבעייתיות המצב: "אולי הכי נוח לטמון את הראש בחול, ולא להיות מעורבים גם שמודעים לעניין, או להטיל את האשמה על המערכת החינוך והמורים. הורים מתקשים או לא רוצים להבין, שחרמות והשפלות עשויות להיות צלקות לכל החיים. כמה מבוגרים בתוכנו זוכרים ומושכים חוויות חרם מהילדות גם בבגרותם. אך כמה ממבוגרים אלו שמענו שהרימו וחיבקו ילדים מוחרמים, בכיתות ילדיהם? ואולי לא מעוניינים לחשוף פצעי עבר? 

"בעקבות המקרים הקשים והתייחסות משפחות המחרימים, הקמתי את קבוצת 'ים של חברים', על מנת למנוע מצבים כאלה מלהתרחש, תוך סביבה עוטפת ומכילה. הנותנת לכל ילד בכל גיל את המקום שלו להיפתח, להנות ולשכוח מהצרות והקשיים מהנידוי. השאיפה שלי, שיגיע שינוי גדול בכל המערך, למען כל הילדים. כולל חקיקת חוק שירתיע את אותם בריונים ומחרימים. אנו גם עורכים מפגשים עם מפעילי הקבוצות".  

צריך לזכור שלרב מדובר בקטינים וצריך לאפשר למורים ללמוד את הנושא ולקבל כלים לפעול, תוך מתן השתלמויות לצוותי החינוך, שידעו לזהות את נורות אדומות ולהתמודד מול מקרי נידוי בכל גווניהם: "בכל פעם כשאני מגיעה להרצות בכל רחבי הארץ בנושא, אני יותר ויותר מבינה, שההורים לא מודעים לרבע ממה שעובר על ילדיהם בבית הספר.  

"הילדים לרוב לא משתפים באופן ישיר בתופעות אלו ואני לא מדברת על הצד המחרים או הצד המוחרם. אני מדברת דווקא על כל יתר הילדים, אותם ילדים שיודעים, שומעים, רואים ולא מתערבים ולא מונעים או מדווחים. אי שיתוף ההורים או המורים, אולי נובע מלחץ חברתי. ולאו דווקא מהפעלת שיקול דעת הוגן. הנושא צריך להיות נדון במפגשים בין ההורים והמורים – והשילוש הקדוש והיעיל ביותר הוא גם להוסיף בשלב מתקדם גם את התלמידים. כי להזכירכם ביה"ס הוא מקום לחינוך ולא רק לימוד."  

לכן שירי ממליצה להורים כמנה ראשונה לקראת שינוי בגישה, להיכנס לוואצאפ של ילדיהם: "לקרוא ולשוחח איתם שיחה כנה, ולנסות לדלות מידע, לא תאמינו למה שתקראו או תשמעו! ולאחרונה נוסף עוד כלי מסוכן, פיצ'ר חדש לוואצאפ, שעד מהרה הפך לפופולרי לפי הסקרים. לצד השימושים החיוביים בו, ילדים בבתי ספר בארץ החלו לנצל אותו למטרות שיימינג מרושעות במיוחד, כמו להפיץ סקרים עם הסעיפים הבאים: 'מי הכי מכוער/ת בכיתה'?, 'מי מלך הכיתה'? כשהתשובות הן שמות של ילדים אמיתיים.  

"ויש אף שאלות משפילות וחמורות הרבה יותר, כמו: 'מי צריך להתאבד?', 'את מי אתם הכי שונאים בבית ספר?' ועוד. בהמשך לרוב מצולם המסך ועולה לסטורי באינסטגרם. גם על נושא זה הוצאתי סרטון ויראלי. הנגישות הקלה והרוע בשימוש חידושים אלו, ממש מפחיד. הילדים לא חיים בבועה של טוב, הם נחשפים לאלימות מילולית ופיזית בערוצי חיים שונים, כמו כל אזרחי המדינה. אין ספק שזה מחלחל ומשפיע. אך זה לא אומר שצריך להרים ידיים, אלא יש לפעול ולמגר את התופעה שעלולה לפגוע בכל ילד, גם בילדים המוכשרים והיפים ביותר, רק מתוך קנאה. צריך להפוך את קבוצות 'ים של חברים' לעמותה, לחבור לאנשי מקצוע מתוקצבים שיוכלו לתת מענה להורים, מורים וילדים." 

לאיזה הישגים הגעת במאבקך? 

"ההישג העיקרי שאני גאה בו הוא שעוררתי את המודעות לנושא. ראיתי, שמעתי ולא העברתי דף. ההרצאות הרבות שאני מרצה למורים והורים מביאות גם לשינוי. עכשיו למשל בתי ספר רבים הכניסו לתקנון שלהם שינוי משמעותי – אם, למשל, חוגגים יום הולדת – חייבים להזמין את כל הכיתה, או שעושים חלוקה מגדרית ומזמינים רק בנים או רק בנות. לכאורה זה נחשב משהו שבית הספר לא אמור להתערב בו, כי אלו פעילויות שלא נערכות בשעות הלימודים, אבל היום מחנכים רבים מבינים עד כמה זה חשוב.  

"הישג חשוב נוסף הוא כמובן היוזמה והקמת הקבוצה הארצית של 'ים של חברים' וסניפיה הרבים. זהו הישג ענק הפותח פתח ויד מושטת, לפעילות משמחת ומשקמת. מי היה מאמין שהנושא יגיע לחשיפה כזו עצומה." 

הגלים והרצון להביא לשינוי ולשיפור מתפשטים בארץ ושירי יודעת שתהליכי שינוי לוקחים זמן: "שמחתי שראשי ערים התחילו להבין את חשיבות הנושא ומשתפים פעולה יפה במאבק. לדוגמא: בירושלים ובגן־יבנה הקצו מקום קבוע, ללא עלות, המיועד למפגשים שבועיים של סניפי 'ים של חברים'. בפתח תקווה, בחור שהיה בזמנו מוחרם, הקים קבוצה שהוא המנהל והמפעיל. בגדרה, למשל, 'פרלמנט הילדים' יצאו לרחובות המושבה והחתימו ילדים ועוברים ושבים על עצומה, המצהירה על התנגדות לכל חרם ועל ההכרה בחשיבות של קבלת השונה. כל יוזמה הינה ברוכה ומודל לחיקוי. מבחינתי, הישג גדול זה גם הטלפונים וההודעות מהורים שילדם מצא חברים בקבוצה בה הוא חבר, ללכת לקניון לסרט וכל בילוי".  

כל ילד עולם ומלואו 

מדובר בעשייה מאד תובענית, כי כל ילד ומקרה הוא עולם ומלואו. לפעמים שירי מוצאת עצמה קורסת, כי לקבל בממוצע כמאה הודעות ביום לפייסבוק, לאינסטגרם או לטלפון, זה מעל ומעבר ליכולות של אמא לארבעה ילדים, אשת איש ומורה: "לצערי אני לא יכולה להיענות לכל הבקשות – לקרוא כל הודעה ולנסות לתת מענה. לכן גייסתי לפני כשנה את חברתי הטובה, נועה אלון חזן, מכוכב מיכאל, אשת חינוך המשמשת כגננת, ויחד אנחנו מנהלות את 'ים של חברים' במלוא המרץ." 

מה החלום והתוכניות שלך בעתיד? 

"החלום האמיתי והפחות מציאותי, לצערי, הוא שהילדים יבינו ויפנימו שלמעשים האכזריים שלהם יש השלכות הרסניות. שהם יקלטו שהילד שאותו הם מנדים ומשפילים יסחוב צלקת לכל חייו. שיהיו יותר רגישים ויגלו חמלה – אך לדאבוני זה בגדר חלום. בנוסף הייתי פועלת למען השתלמויות למורים, שייתנו להם כלים להתמודדות. ושמה יותר דגש על ענישה. יש עוד למה לשאוף." 

הבעל המעריץ והתומך 

זיו לוי (44) מנהל את החלק המקצועי והלוגיסטי במיזם החדש של אשתו שירי. זיו נולד בירושלים לניסים ודורית לוי, שהגיעו למושב גיאה בסוף שנות השבעים: "אני הבכור מבין שלושת ילדי המשפחה. אנחנו משפחה פעילה ומעורבת ציבורית. אבי, פנסיונר של משרד הבטחון, היה חבר ועד שנים רבות ונציג המושב במליאת המועצה האזורית חוף אשקלון.  

"אני גאה מאד באשתי שירי ומעריץ את פעילותה ונחישותה. ראשית, על כך שניצלה את הבמה התקשורתית שקיבלה בזמנו, בתקופת הקורונה, בעקבות הסרטון הוויראלי שהתפרסם ברשתות בארץ ובעולם. ייאמר לזכותה שהעלתה את נושא החרמות בכל מקום שרק אפשר: בכל ערוצי המדיה, בראיונות בתוכניות הטלוויזיה והרדיו, וכמובן ביוזמה להקמת קבוצת 'ים של חברים' שהפכה למפעל חיים. וכמו שאני מכיר את שירי, זו רק ההתחלה… היא מקדישה שעות של עשייה בפרויקט, וכל פעם מפתיעה מחדש עם פעילויות ורעיונות. אין ספק שזה לפעמים בא על חשבון המשפחה הבית והילדים, אבל אני מבין את החשיבות ורואה איך היא פשוט מצילה חיים, ממש מצילה ילדים מוחרמים." 

נורות אזהרה לזיהוי ילד/ה מוחרם.ת 

1) הילד/ה לא רוצה ללכת לביה"ס, בשלב שהוא עדיין לא משתף. ונותן נימוקים לא רלוונטיים לבעיה המתחוללת בתוכו.  

2) אדישות עד דיכאון, וחוסר אמון.   

3) הסתגרות.                                                                                                                                            

4) שינה מרובה.                                                                                                                   

5) חוסר תאבון.                                                                                                                                  

6) לא יוצא לטיולי הכיתה. 

7) לא מגיע למסיבות. 

8) ילדים שיושבים לבד בהפסקות, ולא תמיד יוצאים מהכיתה להפסקה לחצר. 

9) לא עונה להודעות בטלפון ולא מחובר לקבוצות חברים. 

10) חברים וחברות לא מגיעים לבקר, ולא מגיעים להשתתף במסיבת יום הולדת.