לחמניות על העצים 

זהבה קור, בת מושב ניר גלים, נושאת כל חייה את נר זיכרון השואה הן בכתיבתה לילדים והן בהדרכה ב"בית עדות" ביישוב שלה * היא מספרת על אביה, דוד (דוגו) לייטנר ז"ל, שבהשראתו נוצר "מבצע דוגו" – אכילת פלאפל בכל שנה ב-18 בינואר, בעקבות סיפור ששמע בילדותו מפי אימו * המבצע התפשט בארץ ועתה הוא חובק עולם 

ניר גלים, מושב שיתופי דתי-לאומי, צמח מתוך החולות במישור החוף הדרומי בשנת 1949. הוא נקרא בתחילה "ניר וגל", עד שוועדת השמות הציעה להחליף את השם ל"ניר גלים". בתחילה התפרנסו המתיישבים החדשים מתאנים וענבים שצמחו פרא. במרוצת הזמן התבסס היישוב, שרוב תושביו המייסדים היו ניצולי שואה מהונגריה. עתה, לאחר הרחבה שנעשתה וקליטת זוגות צעירים, יש בו דור חדש. ולראייה, יש בו כ-500 ילדים מכיתות א' עד יב', מתוכם כמאתיים חניכי תנועת בני עקיבא.   

הסופרת זהבה קור נולדה בניר גלים בשנת 1957 בנר ראשון של חנוכה. היא ואחותה נולדו לאב ניצול שואה ולאם צברית ילידת ירושלים.   

אביה דוד (דוּגוֹ) לייטנר נולד בהונגריה בשנת 1930. בהיותו בן 14 הגיעו הגרמנים להונגריה והוא נלקח למחנה אושוויץ-בירקנאו. ב-18 בינואר 1945 החלה צעדת המוות בה השתתף והוא שרד. הוא הגיע ארצה עם אחיו בשנת 1949. כבר בדרך, באונייה, הוא גויס לצבא.  

"הוא היה מאושר שיש לו לאן ללכת," מעידה בתו זהבה.  בצבא הוא שימש בתפקיד של קַשָּר ובהמשך בתפקיד נהג צבאי מוביל טנקים בדרום סיני. יחד עם חבריו לגרעין בתנועת בני עקיבא – עמם עבר הכשרה בחווה חקלאית בהונגריה לאחר השואה, כיוון שרצה בחיי חקלאות הוא נשאר בניר גלים כל ימיו, עד מותו בשנת 2023. אחיו שמואל, לעומתו, בחר בארץ במסלול אחר, ולימים עשה קריירה של שף במלון שרתון בתל-אביב. "הכול התחיל מילדותו," מספרת זהבה, "דוֹדי היה מגלגל אז גלילי בצק ללחמניות." כאן מתחיל, לדעת כותבת שורות אלו, מוטיב האוכל של המשפחה כולה, אך בל נקדים את המאוחר.    

אימה של זהבה, שרה לבית וינברג, נולדה בירושלים. ברבות הימים עברה המשפחה, משפחה של חסידי גור ציונים דתיים, לבני ברק. בשנת 1952 היא הגיעה עם בנים ובנות מכיתתה לניר גלים כדי לעזור ליישוב הסְפר. היא וחבריה בצרו ענבים מזן דַבּוּקי שצמחו בחולות. באחד הימים הגיע דוגו  שנהג בטרקטור כדי לאסוף את העובדים מן השדה. כיוון ששרה היתה בוצרת מצטיינת, היה לה הכבוד לשבת על הכנף ליד נהג הטרקטור דוגו. שנתיים אחר כך, כשהיתה בת 18 וניהלה כבר גן ילדים, נפגשו השניים ברמת גן והיא הלכה אחריו לניר גלים, שם נישאו.   

האם שרה היתה אוטודידקטית והתפתחה בעצמה בתחום המוסיקה. מספרת זהבה: "בנערותה, אימא היתה נוהגת לחסוך כסף מעבודת השמרטפות שלה ולקנות לעצמה מקום על מדרגות 'היכל התרבות' בתל אביב כדי לשמוע קונצרטים. היא נעשתה מורה למוסיקה במושב ובהמשך היתה ממייסדי הקונסרבטוריון הראשון 'אקדמא' באשדוד."  

זהבה למדה מכיתה א' עד יב' בקבוצת יבנה. לאחר סיום בית הספר התיכון למדה באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית, והיא בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית. "סיימתי ללמוד והתחלתי את השירות הצבאי. לזמן קצר הייתי קצינת חינוך בפנימייה צבאית בגלילות, בה התגוררו בני נוער שלמדו בגימנסיה."  

זהבה נישאה לאבשלום קור, המשפחה התגוררה בתל אביב  ונולדו להם שישה ילדים. היא שבה להתגורר בניר גלים כאשר נישאה מחדש לרפאל זר. לשמחתה, בתה מוריה – שהיא עיתונאית ושדרנית רדיו – עברה לגור לידה במושב. ילדיה הנוספים גרים באפרת, במושב קשת ברמת הגולן, בירושלים, בסנסנה ובגוש עציון.    

מה ואיך סיפרו בבית? 

זו תמיד השאלה שנשאלים בני הדור השני. כתשובה לשאלה זו מתארת זהבה לכאורה מצב אבסורדי, בו אביה, שסבל כל כך בשואה, היה אדם אופטימי ובעל חוש הומור; ואילו אימה, ילידת הארץ, העדיפה מוסיקה, ספרות ותיאטרון ולא רצתה שבנותיה ישמעו סיפורים על השואה.  

"אבא היה מספר לנו הרבה אנקדוטות מבדחות מימי ילדותו לפני המלחמה, וכך חיבב עלינו את אחיותיו ואת שאר המשפחה שלא שרדה ולא היכרנו," אומרת זהבה ומדגימה את אחד ממעשי הקונדס שלו: "בערב שבת, כאשר המשפחה ישבה אל השולחן והאב רצה לברך על החלות, הוא רמז בהמהום שהוא צריך סכין כדי לחתוך את החלה. דוגו אמר לאחותו הקטנה בשקט: 'אבא צריך יָעֶה. ומובן שהילדה הביאה את היעה אל השולחן'…" 

על השואה הוא היה "מטפטף" מדי פעם פרטים לבנותיו. מספרת זהבה: "לדוגמא, סיטואציה שחוזרת על עצמה: בערב שבת, לאחר הברכות והקידוש, יצאה אימא מהחדר והלכה למטבח להביא את הדגים הטעימים שבישלה. ואז אבא אמר לנו בשקט: 'אתן רואות את החלה, בנות? החלה היא מלבן. גם הלחם שקיבלנו בבירקנאו היה בצורת מלבן, אבל רק הצורה המלבנית משותפת לשניהם. כי שם הלחם היה עשוי מנסורת עצים. ולמרות שזה היה האוכל היחיד שלנו, הקאפּו'אים במחנה היו חותכים את שני הקצוות הקשים וזורקים אלינו, הילדים היהודים, ואילו את האמצע הגדול היו לוקחים לעצמם'." 

אחד האירועים שאביה עבר במחנה ההשמדה נודע לזהבה מאוחר יותר. בחורף 1944, בעוד דוגו עומד ובוכה עם כחמש מאות ילדים נוספים בתוך חדר ההתפשטות בבירקנאו, רגע לפני הגז, נפתחה פתאום הדלת הגדולה והוציאו משם 51 ילדים שנראו חסונים יותר ודוגו ביניהם. לקחו אותם לפרוק תפוחי אדמה מרכבת אספקה שהגיעה בשביל הגרמנים. דוגו וחמישים הילדים הללו ניצלו בנס, ואילו שאר הילדים נדחפו על ידי הגרמנים לתוך קרמטוריום מספר חמש ושם נספו כולם.  

"בית עדות" בניר גלים  

"יש התלבטות איך לכנות את האנשים שעברו את השואה: 'ניצולי שואה' או 'שורדי שואה'. אני מכנה אותם 'גיבורי שואה', כי הם היו גיבורים, כל אחד בדרכו הוא, אם בלחימה ואם בהישרדות," אומרת זהבה. "רוב המייסדים של ניר גלים הם גיבורי שואה מהונגריה ואנחנו צמחנו לתוך זה."  

"על אף שלא רציתי להיות מורה, אני מוצאת את עצמי עומדת מול כיתות. הנושא מדבר אלי," היא אומרת. "תמיד התעסקתי בנושא השואה. הייתי נוסעת להרצאות, השתלמויות, וכפי שציינתי, ספגתי מאבא סיפורים אקראיים. במרוצת הזמן השלמתי את התמונה, ואני מספרת את סיפורו ואת הסיפור של חבריו, לקבוצות שמגיעות אל 'בית עדות' שהוקם במושב שלי."  

בית עדות נפתח בשנת 1990 על ידי מי שהיה אז ראש המועצה האזורית חבל יבנה, שרגא שמר מניר גלים. היא שמעה מפיו שהשם 'בית עדות' מכוון – ראשי תיבות ב"ע, וזאת לכבוד תנועת "בני עקיבא', "שאספה את ההורים שלנו כאסוף ביצים עזובות והביאה אותם לחיים של משמעות."  

יש בבית העדות אמצעים שונים להעביר את נושא השואה ולהנחיל את לקחיה. כגון הולוגרמה של עֵד שמספר את קורותיו, מִשקָפוֹת VR שמביאות את הצופים ישר אל הרמפה בבירקנאו, וכן קרון אותנטי שהוביל יהודים אל המוות. הקרון נקנה ממוזיאון בגרמניה שסגר את שעריו בעת הקורונה. ובנוסף, יש כרכרה של "חברה קדישא", בה נשאו את המתים לבית הקברות.  

"הכרכרה היא זכר לתקופה אחרת," אומרת זהבה, "התקופה לפני השואה, בה אדם שנפטר זכה להיות מובל לבית הקברות. הכרכרה הגיעה אלינו מהונגריה. יש עוד כמוה במוזיאון ישראל, תצוגה מכובדת של כרכרות של 'חברה קדישא'." 

אגב, מסתבר שהקרון משמש לפעמים כרקע לתמונות של אושר – של חתן וכלה שמצטלמים לידו, או של ילדון בן שלוש עם שיער ארוך לפני החָלָקֶה שלו." 

עוד יש במוזיאון שחזור של בית הזכוכית שהיה בבודפשט. מספרת זהבה: "בית הזכוכית היה בית מסחר לזכוכית. מכרו בו זכוכיות לחלונות ראווה ולחלונות מעוצבים שונים. יש להזכיר שעם תחילת מלחמת העולם השנייה, ניתן היה לקיים בבודפשט את שגרת החיים, כי להונגריה היתה ברית עם גרמניה. ולכן היהודים יכלו עדיין לקוות שהרעה לא תגיע אליהם, שבהם היטלר לא ייגע.  

"אבל בשנת 1944 הגרמנים הפרו ברית זאת ונכנסו לבודפשט. הבעלים היהודי של בית הזכוכית, ארתור וייס, פתח את שערי בית הזכוכית בפני יהודי בודפשט, ותנועות הנוער הציוניות זייפו עבורם תעודות של אזרחים שוויצריים. כך זה הפך להיות בית מוגן לכמעט שלושת אלפים יהודים – בית מוגן שוויצרי על אדמה הונגרית נאצית. בבית העדות יש לנו מיצג פנטסטי, באמצעותו אנחנו מספרים את הסיפור לנוער," מוסיפה זהבה.  

זו השנה ה-15 בה משמשת זהבה כמדריכה בבית העדות. "אני אוהבת מאוד את הפנסיונרים ואת הקבוצות של המבוגרים. אני נהנית מהחוכמה של הוותיקים ומהידע שלהם, ולומדת  דברים חדשים. אימצנו את פלאי הטכניקה המודרנית בתחום הוראת השואה וגם בני הנוער מגיעים אלינו בהמוניהם."  

דוגו שב לפולין 

כאמור, דוגו היה בן 14 כשהגרמנים הגיעו להונגריה והוא נלקח לאושוויץ. לימים הוא רצה לנסוע לפולין כדי להבין מה בדיוק קרה לו שם. בשנת 1990, כאשר מלאו לו 60 שנה, הוא נסע לראשונה עם קבוצת נערים לפולין – ומאז המשיך בכך עד יום מותו. בפעמים הראשונות היה לו קשה להיכנס אל תוך קרמטוריום מספר חמש, שם נספו מאות הילדים שהיו עמו.   

"כך הוא נסע עם עוד קבוצה ועוד קבוצה. 38 פעמים הוא נסע לאושוויץ עם קבוצות נוער," מספרת זהבה. "היה לו סגנון הדרכה מיוחד משלו. מדי פעם הוא התחיל את מפגש הקבוצה ליד הגדר, ובמקום להיכנס דרך השער, הם היו זוחלים מתחת לגדר ויוצאים עם עפר על הפנים ועל הבגדים. כך הוא נתן להם תחושה של אסירים… יחד עם זה, הוא היה חוזר כל הזמן על הביטוי 'עם ישראל חי', מעודד אותם ואת עצמו, כדי שיחזרו ארצה זקופים וחזקים יותר." 

"אגב," מציינת זהבה, "כשנסעתי בפעם הראשונה לפולין עם אבא ועם שתי בנותיי מטעם בית הספר שלהם, דמעה לא ירדה מעיניי. הייתי מאושרת שאנחנו חזקים, שיש לנו מדינה. הרגשתי טוב."  

לשאלה איך להמשיך להעביר לנוער את הנושא, כאשר העדים החיים מתמעטים והולכים, ועוד מעט לא יהיה מישהו שיספר על כך; עונה זהבה: "כל מוסד ומוזיאון שואה מתלבט בשאלות מסוג זה. אני עושה את תפקידי בכתיבת ספרים על הנושא ובהדרכה לבני כל הגילים. צריך להמשיך להביא בני נוער לראות את המוצגים, להדריך אותם, לאפשר להם לשאול שאלות ומותר להשאיר סימני שאלה פתוחים."  

אחרי השבעה באוקטובר 

"מיד אחרי השבעה באוקטובר התלבטנו בבית העדות מה לעשות, כי מי ירצה לבוא לשמוע על השואה אחרי האירועים הנוראיים הללו? אבל להפתעתנו לאחר חודש-חודשיים התחילו לבוא קבוצות," מספרת זהבה. "הם באו לראות איך משתקמים, איך מושב של גיבורי שואה התחיל הכול מהתחלה, בְּמָקוֹם של חולות וקוצים."  

"שמעתי לאחרונה ראיון רדיו עם  מזכירה של אחד היישובים שנפגעו בעוטף," היא מוסיפה, " שהחליטה למחוק כל זכר לטרגדיה ביישוב שלה – בתים שרופים, גלי-העֵד שהוקמו ועוד. לדבריה, רק כאשר השטח יהיה נקי, הם יתחילו לבנות הכול מחדש. ואכן," מוסיפה זהבה, "רק על קרקע נקייה אפשר להתחיל מחדש. זה מחיר ההתקדמות וכך עשו גם הורינו. את התובנות שלהם אנחנו מעבירים לנוער ולכל מי שמבקר אצלנו."    

לשאלה אם אפשר להשוות את אירועי השבעה באוקטובר למה שהתרחש בשואה, עונה זהבה: "אי אפשר להימנע מהשוואה. לדוגמא, עוז דוִידיאן, שיצא במכוניתו ממושב מסלול המוגן כדי להציל  צעירים ולהביאם למושב וחזר על הפעולה שוב ושוב, תוך כדי סיכון חייו – הוא ממש כמו גיבור השואה פנחס רוזנבאום, בחור צעיר בבודפשט של סוף שנת 1944, שיצא מהבית המוגן 'בית הזכוכית' כדי להביא אליו עוד ועוד יהודים, סיכן את עצמו ויצא שוב ושוב אל הרחוב הנאצי ואסף יהודים אל הבית המוגן. אמנם יש הבדל עצום אחד," היא מוסיפה, "כי עכשיו יש לנו צבא, יש לנו מדינה, אבל היו ויש גיבורים אז והיום." (על מעשה הגבורה של עוז דוידיאן ראו: "פרויקט ההצלה של עוז", "קו למושב", גיליון 1304, 19 באוקטובר 2023).  

מבצע דוגו 

בילדותו שמע דוגו מפי אימו סיפורים לפני השינה. אחד הסיפורים שהיא שבה וסיפרה היה על ארץ ישראל:  בארץ ישראל צומחות על העצים לחמניות קטנות חומות. היא הבטיחה לו שהוא, דוגו, יוכל מדי פעם להושיט יד ולקטוף לחמנייה, כשהוא יגיע לארץ.  

אומרת זהבה: "הסיפור הזה ליווה את אבי במשך שנים. בתקופת השואה. כאשר סבל מקור, מרעב ומבדידות, הוא דמיין לעצמו איך יגיע לארץ ישראל ויאכל שם לחמניות קטנות. כאשר היה בן 19 הוא הגיע ארצה, ומובן שלא מצא לחמניות צומחות על העצים. אבל להפתעתו הוא גילה שיש כאן משהו דומה. הוא גילה מין כדורים קטנטנים חומים, אשר שמים אותם בתוך פיתה עם טחינה וסלט, וזה נקרא פלאפל."  

וכך החליט דוגו לאכול פלאפל בכל שנה ביום מסוים – ה- 18 בינואר. זה התאריך בו גרשו אותו ועוד כשישים אלף אסירים מאושוויץ לצעדת מוות. כידוע רבים נהרגו במהלך צעדות המוות הללו וגופותיהם נותרו בצידי הדרכים המושלגות. דוגו הכריז שהוא אוכל פלאפל לזכר ולכבוד אימו ולזכר כל האחרים  שלא שרדו את צעדות המוות.  

"בהתחלה הוא צירף אותנו, בני המשפחה, למשימת אכילת הפלאפל ביום ה-18 בינואר," מספרת זהבה. "במרוצת הזמן הצטרפו עוד ועוד חברים, הדברים פורסמו בתקשורת והחל 'מבול' של טלפונים. אנשים שאלו מתי הוא יוצא לאכול והיכן והציעו להצטרף אליו. בסופו של דבר, בית העדות לקח על עצמו לפרסם ולתאם את אכילת הפלאפל ויזם את #מבצע_דוגו."  

"וכך מאכילת פלאפל בדוכן אחד בעיר אשדוד הקרובה לניר גלים, זה הפך למבצע ארצי. במקומות רבים בארץ אוכלים פלאפל בדיוק באותו יום. המבצע התרחב גם לחו"ל, ולבית העדות מגיעות תמונות שנשלחות ממקומות שונים בעולם. מנת פלאפל על רקע האייפל, פלאפל על רקע הביג בן, ועוד, אנשים אוכלים פלאפל בדיוק באותו יום גם בחו"ל."  

משפחתו של דוגו ירשה ממנו את חוש ההומור והכינה לוחית רישוי לקלנועית שלו. על הלוחית מצוירים פלאפל וגם המספר שהיה לדוגו על היד מאז שהיה בן ארבע עשרה, בבירקנאו. 

הכתיבה והספרים על דוגו 

"את האהבה לספרים קיבלתי מאימא שלי הצברית. היא היתה נוסעת באוטובוסים לטפל בהוריה, וחוזרת דרך החנות 'סִפְרִי' ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב. וכך בכל יום שלישי, בכל שבוע, קיבלתי ספר חדש."  

זהבה התחילה לכתוב לילדים בעיתון "אותיות" שערך בזמנו אורי אורבך ז"ל. היא כתבה סדרה בשם "דפי זהבה", בה תיארה את חיי המשפחה שלה, (אז היתה כבר אם לשלושה). הסדרה פורסמה לאורך שבועות רבים, וזהבה מצטערת עד היום שהיתה ביישנית, ולא שמעה לעצתו של אורבך לפרסם זאת בספר. 

אבל במרוצת הזמן היא זכתה להוציא לאור כמה ספרי ילדים. "כבשתי את מקומי בציבור ה'מזרחי' כסופרת ציונית, המשך ישיר למגמה של תנועת בני עקיבא, בה התחנכו הוריי." 

ספרים לילדים ולנוער מפרי עטה: 

עלילות לוט (על שובב רב עלילות וחייו המיוחדים בכיתה ובבית הספר) הוצאת בית אל. צנחן וחצי (ובשמו המועדף 'אחותי המפקדת', על ילדה שמנהלת את החיים של אחיה הצנחן, למורת רוחו) הוצאת ידיעות ספרים. אבא בחופשת לידה (הדס הצעירה מנהלת משא ומתן עם פושע שהשתלט על הבית) הוצאת הקיבוץ המאוחד. הסיפור של דוגו (סיפור הישרדותו של דוגו בן הארבע עשרה בשואה) הוצאת ידיעות ספרים. (הסיפור קיים גם באנגלית ובהונגרית, יצא בהוצאת המשפחה). ג'ינג'י שכזה (בעקבות חייו ומותו של הילד דורון קסלר) הוצאת דני ספרים. מִספָּר (על סבתא שרוצה לצאת עם נכדתה למסע הכיתתי בפולין, וה"מלחמה" שפורצת בביתה בעקבות זה) הוצאת ידיעות ספרים. הפרה עם הלב (צילומים נהדרים מתוך הרפת של ניר גלים, לפעוטות) הוצאה עצמית. לבן-גוריון ובחזרה (ערב מלחמת ששת הימים פולה בן-גוריון מתיידדת עם ילדה מרדנית שהזדמנה לשדרה שליד ביתה בתל אביב). הפלאפל של דוגו (על כוחו של סיפור מתוק לפני השינה, ועל מה שהתגלגל ממנו) הוצאה עצמית.  

ספרה האחרון של זהבה לילדים, "הפלאפל של דוגו", מתחיל בסיפור שדוגו שמע מאימו על הלחמניות בארץ ישראל. ממשיך בתיאור בשפה פשוטה, די מתאימה לילדים על מה שאירע לו בשואה, ואיך הסיפור של אימו והמחשבה על הלחמניות בארץ ישראל עודדו אותו.  

המיוחד בספר זה הוא האיורים שנלווים לטקסט, פרי עבודתה של גילת אורקין. אלו בעצם צילומים של דמויות וסביבה מפוסלות באמצעות… אוכל. הפנים של דוגו עשויים מפיתה, השיער מלחם שחור, המכנסיים שלו – מלפפונים, האדמה – גרגרי קפה, ועוד ועוד… הרעיונות מקוריים ומביעים יצירתיות רבה. כמו חומות העיר ירושלים שעשויות מוופלות, ועוד ועוד… ניתן להפעיל ילדים בתרגילי זיהוי האלמנטים המצולמים, וגם לעודד אותם ליצור.  

לסיום, איך מספרים לילדים על השואה? הרי אי אפשר להתעלם מהנושא. צריך לספר לילדים על השואה, לספר להם בשפה המתאימה לגילם מה קרה; אבל יש להשאיר להם תקווה, לתת להם הרגשה שהעולם חוזר לסדרו, למרות האירועים הנוראים שנעשו בו. אחת הדרכים, אגב, היא לספר על חסידי אומות העולם, ודרך אחרת היא להביא דוגמא למי שהשתקם וחייו שבו למסלולם במידה זו או אחרת. וזה היה דוגו – הוא אדם שמח מטבעו, בעל חוש הומור. הנה קטע מן הספר שכולל בתוכו גם עצב, אבדן משפחה, וגם שמחה ו'סוף טוב' במידה מסוימת – מציאת האח ונסיעה לארץ ישראל: 

"אחרי המלחמה מצאתי את אחי הגדול, שמילוּ ועלינו יחד על אוניה שיצאה לישראל. רק שנינו נשארנו מכל המשפחה. אכלנו, רקדנו ושרנו. לא רצינו להיות עצובים. לא מספיק שאני יתום, שאהיה גם עצוב?"  

כמה סמלי הדבר שהילד דוגו עמד עם קבוצה של כ-500 ילדים במחנה ההשמדה, אשר רובם נספו; ועתה במושב שהקימו הוא וחבריו בארץ יש כ-500 ילדים. זו פירושה של תקומה.