אומנית, עוסקת בציור, איור ועיצוב גרפי. "נולדתי בכפר סאלד וגרתי כאן מרבית חיי. אדמת עמק החולה היא הבית שלי והנופים הם הלב, ואני לא מפסיקה להתפעל מכמה יפה הטבע שלנו כאן ומביעה את זה גם בציורים שלי. הגליל העליון הוא ללא ספק השראה״.
מה עבר עליך ב-7.10 ומאז?
״בתחילת המלחמה יצאנו מהבית, אבל חזרנו לגליל די מהר. האהבה לבית שלנו אל מול המצב המורכב של היישובים שלא פונו מהעמק יוצרים דילמות ותחושות יומיומיות קשות. היה לי מאוד קשה ליצור בתחילת המלחמה, העצב והכאב קשים מנשוא ואני חושבת שאין קיבוצניק שלא מבין ומזדהה עם הכאב של הקיבוצים בעוטף״.
מה זה קיבוץ בעיניך?
״קיבוץ זה בית ומשפחה וזו תחושה שרק התרחבה אצלי מאז אוקטובר, ואני מקווה שיגיע גם היום שקיבוץ שוב יסמל בשבילי תחושת ביטחון, זה כרגע קצת הפכפך״.
זיכרון ילדות מהקיבוץ?
״בכפר סאלד הייתה אווירה תרבותית מאוד עשירה ותמיד היו הצגות ומסיבות פורים שוות. אבא שלי, האומן דניאל פראלטה, היה מאפר בפורים את כל החברים לפני המסיבה. הכי אהבתי בתור ילדה לבוא לעזור לו ולראות את כל המבוגרים מחופשים״.
מה במראה החיצוני שלך מספר עליך שאת קיבוצניקית?
״חד משמעית היחפנות. אני עד היום הכי אוהבת להסתובב יחפה״.
מהי תכונת האופי הכי קיבוצניקית שלך?
״לא תכונה ובכל זאת סממן קיבוצי מובהק, כדי להירדם בלילה אני צריכה להסתובב עם הראש לקיר ולא להוציא הגה. ואני אוהבת אוכל של חדר אוכל״.
אדם שתמך בך בחודשים האחרונים?
״אנה חברתי הטובה ועוד חברות יקרות שנמצאות פה ואנחנו עוזרות אחת לשנייה למצוא הקלה, שמחה ותמיכה בתוך כל המצב המשוגע הזה, ובכלל הקהילה שלנו פורחת בעיתות משבר, כולם נרתמים ויש אווירה מאוד מיוחדת״.
מה הולך איתך תמיד ממקום למקום?
״סקצ'בוק (מחברת שרטוט) ועט, עפרונות צבעוניים, טאבלט לציור״.
ספרי על פרויקט התנדבות שהשתתפת בו בחודשים האחרונים.
״עם שובנו לקיבוץ בתחילת המלחמה, פנינה, מנהלת הקהילה, התקשרה אליי להגיד שקיבלנו מיגונית לגן השעשועים, ועוד לפני שהיא הספיקה לשאול אם אני רוצה לצייר עליה, כבר אמרתי לה – כן! רציתי לצבוע את המיגונית בסגנון צבעוני ושמח כדי לתת לילדים הרגשה נעימה, והיה לי ברור מההתחלה שהפרויקט הזה חייב להיות קהילתי ושאני רוצה שכולם יוכלו להרגיש
שיש להם חלק בו. תכננתי וציירתי את קווי המתאר הראשוניים וצבענו יחד, ילדים ומבוגרים, קטנים וגדולים. הייתה שם הרמוניה נהדרת וממש הרגשתי איך הקסם של צביעה בגדול על קיר, עושה את שלה, פותחת את הלב ומקרבת.
זה היה פרויקט מאוד מיוחד עבורי, פתח לי את המחסום וחזרתי לצייר. ממש נתן תקוה, כוח ושמחת חיים לכל מי שנכח. בהזדמנות זו אני אשמח גם להודות לפנינה שאפשרה לי להביא את עצמי שם וסמכה עליי במאה אחוז. שמעתי לא מזמן מהמדריכות בבלתי פורמלי אצלנו שהילדים אוהבים מאוד את המיגונית והם המציאו סיפור שדרך המיגונית אפשר להיעלם לעולם אחר צבעוני וזה מחזק להם את תחושת הביטחון. עבורי זה משמעותי וגדול יותר מכל תערוכה שאפשר לדמיין״.
במבט קדימה, מה את מאחלת לקיבוץ שלך לשנים הבאות?
״קודם כל ביטחון אמיתי ושקט. אני מאחלת שהחיבורים היפים ימשיכו להתקיים והקהילה תשגשג בכל מובן״.
מחשבות, תובנות, דברים שלמדת בחודשים האחרונים?
״אני לא פוליטיקאית ולא מדינאית, רק אימא אחת, ואני מקווה מאוד שמי שאמור לדאוג לביטחוננו ולשלומנו יעשה את העבודה שלו. תושבי הגליל העליון נמצאים במצב בלתי אפשרי ועתיד היישובים פה לא ברור. אני מאחלת שכולם יוכלו לשוב ולגור פה ולטייל פה, באזור הכי יפה שיש, והכי חשוב שכל החטופים ישובו אלינו, אנחנו לא שלמים בלעדיהם״.
2 תגובות
את השראה!
אין כמו סדו. אחת המדהימות והמוכשרות בגליל ובכלל