"חי בחטא עם זוגתי ואם ילדי מבלי שטרחתי למסד את הנושא ברבנות"
עובד חוץ בחברת טכנולוגיה המבוססת בחו"ל. עוסק בפיתוח אוטומציה של תהליכים מסחריים ותפעולים בשרשראות אספקה. בוגר הטכניון.
זמר מקהלה פעיל (בריטון) ב״אנסמבל סולרון״ ובמקהלת מגידו "בהן אני מזמר שני ערבים בשבוע" ומשתתף פעיל בחגי המשק. "פעם הייתי גם רוקד, אבל הברכיים לא מה שהיה פעם והקפיצות ב'שיבולת בשדה' כבר לא בשבילי, אז אני שר במקהלת החג".
בנוסף מתנדב בעמותת ״בדרך להחלמה״ ומסיע מדי שבוע פלסטינים חולים בין בתי החולים בישראל ומחסומי הגבול בגדה.
איזה איבר בגוף שלך מספר שאתה מקיבוץ?
"המצח. כנראה שזה כתוב שם. אחרת אי אפשר להסביר. אבל האמת היא שהרבה אנשים מופתעים כשאני מספר להם, ואנשים בחו"ל אפילו לא מצליחים לזהות לפי המבטא שאני ישראלי".
זיכרון ילדות מתוק שקשור בקיבוץ…
"אם מתוק אז כמובן שזו הגלידה בצהרי יום שישי. לקראת סוף ארוחת צהריים גאולה הגננת הייתה שולחת שני גנוסים למועדון לחבר לקבל מעליזה רוס קרטון גלידה. בגן המטפלת הייתה סופרת את הגנוסים ומחלקת את הגלידה לחתיכות שוות. אבל תמיד יש כאלה ששווים יותר ומאד קיוויתי שבצלוחית שלי תיפול במקרה חתיכה יותר גדולה.
בחורף היינו מקבלים שני ריבועים של שוקולד 'פרה' של עלית".
המאכל שהכי אהבת או הכי שנאת שהכינו או עדיין מכינים בחדר אוכל?
"כשהייתי ילד אמרנו ש'חצילים עושים מקישואים' ואת שני המאכלים לא אכלתי בכלל. סלט החצילים במיונז ממש עורר אצלי את רפלקס ההקאה. איכשהו המבשלת הפולניה הצליחה להפוך את הירקות הללו למשהו בלתי אכיל בעליל. כשהכרתי את חמתי הרומניה למדתי להכיר את רזי החציל והיום זה אחד המאכלים החביבים עלי. גם כבד בקר ותרד מבושל לא ירדו לי טוב בגרון, אבל להם איכשהו הסתגלתי עם השנים".
משפט שאמרו לך על הקיבוץ שבחיים לא תשכח…
"משהו שקשור לעור עבה, אבל לך תזכור…"
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגבייך בקיבוץ?
"שאני מתכוון להתמודד לתפקיד מנהל הקהילה".
אם היית יכול לחזור בזמן, איזו עצה היית נותן לילד שהיית?
"תאמין בעצמך! עובדה. לא חשבת שתתקבל לטכניון ובסוף סיימת מצטיין דיקן!"
מה השאיר אותך בקיבוץ כל השנים האלה?
"התרבות. הקהילה. המקום. הנופים. וכנראה גם העובדה שהייתי כל השנים עובד חוץ, מה שאפשר לי להתאוורר באופן תדיר ולא להיות כל הזמן בביצה המקומית".
מה התכונה הכי "קיבוצניקית" שלך?
"תמימות. אמון בבני אדם. אמונה שאנשים זרים יכולים לשתף פעולה למטרה משותפת ולתועלת הכלל".
אם לא היית גר בקיבוץ, איפה היה בית החלומות שלך?
"איפשהוא בין ניו המפשייר לניו זילנד. לא חושב שהייתי רוצה לחיות בישראל אם לא בקיבוץ. מקום ירוק ונעים בקיץ. עם השלג הייתי מסתדר".
שריטה שהקיבוץ של פעם השאיר בך…
"לכולם הלינה המשותפת השאירה שריטה. אצלי היא השאירה צלקת. יש לי עד היום צלקת על הזרוע מזכרת מתחרות ריצה שעשיתי מול אבא בדרך מחדר האוכל ל'השכבה' בגן. סיימתי את המירוץ ב'פיניש' אדיר עם שתי ידי פרושות לפנים הישר לחלון הזכוכית של דלת הכניסה של הגן. החלון התנפץ ואיזמל של 'שבורית זכוכה' צנח לו מלמעלה, נכנס ליד מצד אחד ויצא מצד שני. פוניתי מיד לבית חולים רוטשילד (היום בני ציון) בו נולדתי בטנדר ה״פיז׳ו״ של הקיבוץ. אבא ליד ההגה. אני באמצע, ומימיני שרה האחות של הקיבוץ. חדר ניתוח. 'כשתגדל תהיה צנחן' (לא הייתי). הביתה. אמא הייתה בכנס של מקהלת האיחוד וכשחזרה מאוחר בלילה מצאה אותי ישן על שמיכת חורף על הרצפה ב'חדר' של ההורים עם יד בתחבושת גדולה".
מה הפינה האהובה עליך בקיבוץ?
"פאת השדה בה אנו מציינים מדי שנה את טכס קציר העומר. מקום השדה משתנה מדי פעם לפי תכנית הגידולים של הגד"ש".
איזה ענף מענפי הקיבוץ שכבר לא פעילים היית מחזיר לחיים?
"מכבסה, סידור רכב, חדר אוכל – הענפים הללו עדיין קיימים אצלנו. ענפים שנסגרו היו ענף הצאן (דיר) והמדגה בגלל חוסר רווחיות כלכלית וענף גינת בית שסיפק ירקות טריים למטבח והיה שיגעון פרטי של חברה ותיקה. גידולים חקלאים השתנו במהלך השנים ופירות כמו כרם, בננות ונשירים פינו את מקומם לאבוקדו, ליצ׳י ופרי הדר.
את מי מתוכם הייתי מחזיר לחיים? ענף הצאן היה משכנם של שניים מהיוצרים המוזיקליים של הקיבוץ. הוא נתן השראה למתיתיהו שלם ויוסף ירון. השראה שבמידה מסוימת חסרה היום. האם לשם כך כדאי להחזיר דיר לישנו? מסופקני. אבל הייתי שמח לראות עידוד יצירה ומתן תנאים ל'השראה'. פעם האמנים בקיבוץ היו מקבלים יום או יומיים ליצירה".
איזה חג קיבוצי הכי אהבת בתור ילד?
"אהבתי שלושה: את ליל הסדר והעומר שנחגג למחרת. חג החירות. בגדים וסנדלים חדשים. טכס רב רושם. אני כבר מגיל צעיר במקהלת הילדים או בקריינים. אמא שלי מנהלת את הטכס ואת החזרות. 'קומו תועי מדבר', 'אחד מי יודע', 'והיא שעמדה'… למחרת – העומר עם תהלוכה בבגדים מיוחדים לשדה. הכרוז המברך את הקהל ממרומי המגדל. מחול וזמר ובסיום כתובת האש 'עומר זה הניפו'. תחושה אמיתית של התחדשות ושל יצירת תרבות יש מאין.
בשמחת תורה אהבתי את 'חג המים' שהוא גם חג המשק. יום העליה על הקרקע. מסכת חג נפלאה של מחול, זמר ומקרא.
לימים הצטרפתי למקהלת המבוגרים וקיבלתי גם תפקידי סולו ואני ממשיך במשימה עד היום מדי שנה בשנה.
ליל הסדר כבר לא נחוג במשותף. הציבור איבד עניין. אבל 'העומר' ו'חג המים' הם מסורת שנמשכת עד היום. שתי פנינים ייחודיות למקום".
בהנחה ועשית פעם גיוסים בקיבוץ – איזה הכי אהבת?
"באיזשהו מקום אהבתי את כל הגיוסים בעיקר בגלל שהם הזדמנות לחוות משהו אחר. נכון שגיוס עופות זה עניין מסריח וחוזרים הביתה עם מכות במצח מהקורות הנמוכות של הלול ויד פצועה מהטפרים של התרנגולים, אבל נחמד לשבת בחדר האוכל בסיום התורנות, לאכול כריך גבנ"צ ונקניק ולהעביר חוויות. גיוסי קטיף בפרדס היו הרבה יותר נחמדים, בעיקר כשהמתנדבות היו חושפות שת והיינו לפעמים מתבלבלים בין האשכוליות.
תורנויות חליבה ברפת, במיוחד בערב שבת או שבת בבוקר… תענוג… (שלא ברא השטן).
בהמשך היו בעיקר תורנויות הגשה או קופה בחדר האוכל בשישי או שבת וזו דווקא הייתה הזדמנות לפגוש אנשים שלא יצא לי לפגוש ביום-יום. עם פרוץ הקורונה גם התורנויות הללו התפוגגו וכעת אני חבר אומלל נטול כל תורנות. אפילו לשמירת לילה כבר לא רוצים אותי".
מה ה"אני מאמין" שלך?
"החיים הם מה שאתה עושה מהם. לא להזניח את היצירה והמקוריות. לעבוד כדי לחיות ולא לחיות כדי לעבוד".
האם יש איזושהי דמות מהקיבוץ שהשפיעה מאוד על מי שאתה היום?
"מכל מלמדי השכלתי. גם מטעויותיהם".
ספר על חלום אחד שהגשמת וחלום אחר שעדיין לא אבל היית רוצה להגשים…
"כשהייתי ילד חלמתי שיהיו לי אישה וילדים. היום אני חולם על הנכדים. תכל׳ס יש לי כל מבוקשי ונשאר רק לשמור על הבריאות ב-58 השנים שנותרו".
אם היית יכול, היית מחזיר את הגלגל לאחור, לימים שלפני ההפרטה?
"זו שאתה קצת 'טריקית' כי רמת יוחנן קיבוץ שיתופי. יש תהליכי הפרטה בהרבה תחומים (אנרגיה, מזון, כביסה, נופש) אבל מרבית השירותים עדיין נורמטיביים. אני מקבל את השינויים בברכה ואף הייתי מעורב חלקית בצוותים שבחנו אפשרויות לשינוי אורחות החיים. הציבור ברמת יוחנן עדיין לא בשל לשינוי שכזה וטועה לחשוב שלעולם חוסן והמפעל ימשיך לחלק דיבידנדים לנצח. עם זאת – אני כואב את הפגיעה בסעיפי התרבות השיתופית והיצירה המקורית. גם בקיבוץ השיתופי שמנסה להתייעל ולחסוך".
מה הגעגוע הכי עמוק שלך?
"בני המשפחה שאינם עוד. אחי שנפל בשירותו הצבאי. הורי שנפטרו בעשור האחרון. כשאחי נפל הורי אימצו את גישת 'החיים צריכים להימשך'. היו להם ארבעה ילדים נוספים להמשיך ולגדל. האבל והגעגוע נשארו עמוק בפנים. כלפי חוץ 'business as usual', למרות שהיחסים עם כל בן משפחה והורה הם עניין מורכב, החור שנפער בלכתם מתמלא בגעגועים".
מה אתה מאחל לקיבוץ שלך ל-20 שנה הבאות?
"קודם כל – שעדיין נהנה פה בעוד 20 שנה ושעדיין אפשר יהיה לכנות את המקום 'קיבוץ', בין אם 'מתחדש' או כל הגדרה אחרת. לשם כך אנחנו צריכים לעבור את תהליך השינוי בשלום ולהגיע למידה מספקת של לכידות קהילתית. מעבר לכך אני מאחל לנו שנמשיך להיות כר פורה ליצירה תרבותית מקורית ושנדע גם לשמר את היצירה התרבותית הפועמת בעורקי הקיבוץ".
