לפני יותר ממאה ימים הניצולים עזבו את ניר עוז. רק עדי נגב נשארה שם. היא והמתים

עדי נגב לא עזבה את ניר עוז מאז ה-7 באוקטובר, והיא לא מתכוונת לעזוב. היא חיה לבדה בקיבוץ שרבע מחבריו נרצחו או נחטפו, שהצבא לא הגיע אליו גם שעות לאחר שהמחבלים חזרו מרצונם לעזה, שבכל בית ושביל בו ניכרים עקבות הטבח. ״לא נוח להם שאני פה אז אומרים לי שטח צבאי סגור", היא אומרת, ״אז מה? גם אמרו שבלתי אפשרי לעבור את הגדר עם עזה. אז אמרו״

פורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום״

״כשנשארתי בניר עוז אחרי הטבח אמרו לי ׳את לא יכולה להישאר פה, זה שטח צבאי סגור׳. אז מה? גם אמרו שבלתי אפשרי לעבור את הגדר עם עזה. אז אמרו״. שלושה חודשים אחרי שמחבלי חמאס רצחו וחטפו רבע מאנשי ניר עוז, עדי נגב עדיין שם, לא עזבה את ניר עוז לרגע. היא משוטטת על הקלנועית שלה בשבילי הקיבוץ הריק, מלבדה יש בו רק חיילים או מתנדבים בחקלאות, וישנה באותו ממ״ד בו העבירה שעות של אימה בזמן שבחוץ חברים שלה נרצחים, נשרפים, נחטפים. אותו ממ״ד ממנו גם דיווחה למקום הכי חם כבר בבוקר ה-7 באוקטובר.
למוחרת, ב-8 באוקטובר, סיפרה נגב את מה שידעה נכון לאותו הזמן, שעות ספורות בלבד לאחר הטבח: ״אני חושבת שאם תגיעי ל-15 הרוגים אז זו רק התחלה, אבל אין מספרים ואין שמות. רק מתחיל להתגלות עכשיו גודל האסון והמחדל". בחלוף שלושה חודשים המילים האלו מצמררות, אך באופן אחר. מדגישות את מה שהתרגלנו אליו, את מפלס האימה שהלך ועלה ככל שממדי האסון התבהרו, ורחוק מלהגיע לנקודת שיא או סיום.
״אנחנו באפילה. יושבים בדשא ומחכים שיחליטו מה עושים איתנו״, אמרה אז נגב, ״נראה לי שהולכים לפנות את כל מי שרוצה לאילת, אבל אני לא מבינה למה לפנות, בין כה וכה נצטרך לקבור פה את מתינו בעשרות. יש פה משפחה שנהרגה, מהסבתא עד הנכד התינוק. אני אהיה פה, עם חברותי שהתאלמנו ואיבדו את ילדיהן״.
אפילו אביה, שרגא נגב, חבר גרעין הנח״ל שהקים את ניר עוז, עזב את הקיבוץ לראשונה בחייו. כמוה, גם הוא לא הסכים להתפנות למלון לאילת, ולא להצטרף למרבית חברי הקיבוץ במעבר הנוכחי למגורי קבע (יחסיים) בקרית גת. ״הוא צריך קרקע. עכשיו הוא אצל משפחה במשמר השבעה, בסוף החודש הוא יעבור לקיבוץ נחשולים. מצאו לו בית בדיוק לרוחו״, סיפרה לנו נגב בתחילת השבוע.
מלבד ביקורים אצל חברותיה בת״א, היא מספרת, מניר עוז היא יצאה כשחברתה ליאת אצילי חזרה לארץ במסגרת העסקה לשחרור חטופים. גם היא העדיפה לא להגיע למלון באילת והתארחה בקיבוץ אילות הסמוך. ״לילי (ליאת – ד״ז וע״פ) חזרה, אביב (אצילי – ד"ז וע"פ) כבר לא יחזור. עוד הרבה לא יחזרו״.
כל הניצולים עזבו, והיא נשארה עם המתים. "אצלי בעדה קוראים לזה צומוד (הצמדות לאדמה, בערבית – ד"ז וע"פ), אמרה נגב ב-10 באוקטובר, "אני פולניה, לא הולכת מפה״.
שואה טייק 2
על אחד המדפים בספרייה בסלון ביתה מונחת תמונת פולארויד קטנה של אביב אצילי, חבר כיתת הכוננות של ניר עוז וחברה הקרוב ביותר של נגב. במשך קרוב לחודשיים אצילי נחשב נעדר ולאחר מכן חטוף. ימים ספורים לאחר שאשתו, ליאת אצילי, נחטפה, שוחררה ושבה לארץ, קיבלו היא ושלושת ילדיה את הבשורה המרה: אביב נרצח בשבת השחורה. אבל נגב ידעה שהוא איננו כבר ב-11 בבוקר.
ב-7 באוקטובר בשעה 7:57 התקבלה במערכת המקום הכי חם ההודעה הראשונה מנגב, אחת מעשרות באותו יום. ההודעה הראשונה הועברה אליה מקבוצה אחרת: ״בבארי שורפים בתים. דופקים על דלתות. יריות״.
״זה מה ששלחתי? את מבינה?! הייתי צריכה לצאת מהאמת שלי וללכת לבארי. כאילו ׳מה שעושים לנו זה בסדר, אבל תראו מה עושים בבארי׳, זה משהו באישיות שלי״. היום היא כבר לא מחפשת אישורים חיצוניים. בניגוד לשיחות מהימים הראשונים לאחר הטבח, היום היא יודעת הרבה יותר על מה שקרה באותה שבת, ועדיין יש לה יותר מידי סימני שאלה.
״הצבא הגיע רק בשמונה וחצי בערב", היא מספרת, "מבחינתי הצבא לא הגיע מעולם כי המחבלים הלכו מכאן עצמאית ובאין מפריע, רק כשהם סיימו את העיסוקים שלהם. לקחו את מי שרצו לקחת ואת מה שרצו לקחת – והלכו הביתה.
״הייתה כמות משוגעת של מחבלים, אבל היו גם המון אזרחים עזתים. האזרחים הגיעו לניר עוז ברגל, זה הליכה של 20 דקות. המחבלים הגיעו על אופנועים, טויוטות, היו גם טרקטורים. אחר כך הם גם לקחו מהקיבוץ כל מה שהצליחו, אין בקיבוץ יותר אופניים לאף אחד. הדרך חזרה הייתה הרבה יותר קצרה. הם עשו פה שופינג, בזזו גם רכוש וגם אנשים, חטפו אנשים ומכרו אותם לחמאס עבור כסף.
״גם את נילי מרגלית חטפו אזרחים ומכרו אותה. לדעתי גם את ארבל יהוד, בת של חברה שלי, עדיין לא יודעים עליה כמעט כלום, רק שנעלמה יחד עם חבר שלה. חסר גם אח של ארבל, דולב יהוד. אין לנו אינפורמציה על דולב, אנחנו לא יודעים כלום. זה יכול לחרפן״.
״האובדן של האנשים עצום. הבגידה של המדינה בלתי נסבלת״, את תחושות הבגידה נגב תעלה במהלך השיחה שוב ושוב.
״זה חורבן בלתי נתפס. אבל היומיום בסדר, בשבילי… כל עוד יש לי גלגלים ואני יכולה לברוח״. את הרכב שהיה לה מחבלי חמאס השחיתו לחלוטין. ״הם פירקו לנו את כל המכוניות. חלק נשרפו כי נפלו טילים, מה שלא נשרף מחבלים ובוזזים ניסו להניע ולקחת איתם. את שאר הרכבים הם פשוט השחיתו. קרעו את חוטי החשמל, שרפו, שברו״.
נגב העלתה פוסט שבו כתבה שהיא מחפשת רכב, לא משנה לה איזה, העיקר שיסע. כעבור מספר ימים הגיע אליה רכב חדש מתורם שראה את הפוסט. ״עם ישראל הוא באמת מדהים. ולפני השואה לא היית בכלל שומע אותי אומרת את צירוף המילים הזה – ׳עם ישראל׳״.
את קוראת לזה ״שואה״?
״זאת השואה, נקודה. ואני בת של ניצול שואה. שואה טייק 2. בשואה המקורית אבא שלי היה, וגם בשואה השנייה, של ה-7 באוקטובר״.
״ידעתי שיעדיף למות״
במשך השנים היתה נגב (58), שנולדה וגדלה בניר עוז אולם אינה חברת קיבוץ, אחראית על התרבות בניר עוז. הביאה לפאב הקטן אירועים מרחבי הארץ, ועבדה באירועים אחרים. ״התעוררתי לפני שהכל התחיל", היא משחזרת את בוקר ה-7/10, "היה אמור להיות לי אירוע באותו יום, קמתי כדי לבשל אז הייתי ערה כבר בשש. האכלתי את החתולות, שתיתי קפה, ואז היה צבע אדום. נכנסתי לממ״ד, יצאתי אחרי כמה דקות והדלקתי את הטלוויזיה, עדיין הייתה טלוויזיה בשלב הזה. השדרן של כאן 11 היה מאוד מבולבל, אף אחד עדיין לא הבין כלום״.
שעות הבוקר המוקדמות בקיבוץ מוכרות לה היטב, והיא מיד הבינה שהרעשים שהיא שמעה קצת אחרי שש וחצי בבוקר היו חריגים. רק כמה דקות אחר כך היא הבינה עד כמה. ״פתאום שמעתי המוני אדם מדברים ערבית ממש פה על השביל. החשכתי את הבית, נעלתי את הדלת. אבל לא סגרתי את החלונות״.
שמעת המוני אדם, אבל עדיין לא ירי?
״שמעתי מאות אנשים צועקים בערבית. כיביתי את הטלוויזיה, נכנסתי לממ״ד והתחלתי להתכתב עם כל העולם״.
הספקת להכניס לממ״ד מטען, מים, משהו לאכול?
״יצאתי ונכנסתי לממ״ד כל הזמן. אם היו נכנסים אלי הביתה הייתי אומרת להם ׳תפדלו. אני לא הולכת אתכם לשום מקום. איף יו וואנה שוט – שוט״, משפט שנראה שהוא חלק מהדנ"א של אנשי ניר עוז. ״ידעתי שאביב מת גם כשחשבו שהוא נעדר או חטוף. היה ברור לי שהוא יעדיף למות ולא ללכת איתם. הוא לא יהיה שבוי בעזה, אין מצב״.
דברים דומים אמרה בראיון ל"עובדה" נילי מרגלית על אביה, אלי מרגלית המכונה צ'רצ'יל, הרפתן המיתולוגי של ניר עוז. היא ידעה שהוא מת עוד לפני שהגיעה לעזה, כי לא היתה שום אפשרות שאינטראקציה שלו עם המחבלים תגמר אחרת.
למזלה של נגב, אליה הביתה המחבלים לא הצליחו להיכנס, וגם לא מאוד התעקשו. ״בסביבות עשר ניסו לפתוח את הדלת שלי. זה אנשים שכבר היו עסוקים בלשרוף את הבית של השכן שלי, וראו שיש לי בגינה עגלה עם בקבוקים למחזור״. נגב מספרת כי את הבית של בני השכן ניסו המחבלים לשרוף עם ערימות נייר שהביאו מהמחזורית הסמוכה.
״הם רצו את העגלה כדי להביא את הנייר מהמחזורית בשביל לשרוף את בני יחד עם ילדיו. כשהם באו לקחת את העגלה הם ראו שיש פה דלת, משכו את הידית והיא כמעט נשארה להם ביד. הם הגיעו לחלון, הוציאו את המחבת, העיפו אותה חזרה פנימה והלכו״.
למה לכאן לא? מה הם חיפשו?
״היה פה חושך. זה גם לא נראה בית קיבוצי. יש לו שער. הוא קצת אחר. הם חיפשו אנשים, ילדים. זה מה שאמרו להם ׳תביאו נשים וילדים׳. זה לא המצאה שלי, שומעים את זה בחקירות של המחבלים שנתפסו.
״בסביבות 11 הבנתי שאת אביב אין, ולילי אשתו לא עונה לטלפון ולא להודעות, אז כנראה שגם את לילי אין. באיזשהו שלב של הבוקר היה רגע שהבנתי שאין אותם. הרי יש לנו תקנון מלחמה ואם אף אחד מכיתת הכוננות לא הגיע אליי, ואני לא אומרת בשלשות כמו שתמיד הם מגיעים, אלא לפחות אחד – הבנתי שכבר אין אותם״.
בשלב הזה כבר ידעת מה זה אומר "אין אותם"? הרוגים? חטופים?
״בערך, זה הלך והתבהר עם כל פיסת אינפורמציה שהגיעה. לא רצו להגיד לי שרצחו את משפחת סימן טוב באופן מזעזע, אז אמרו לי שהם חטופים אבל היה לי ברור שהם נרצחו״.
״אם אף אחד מכיתת הכוננות לא הגיע אליי, ואני לא אומרת בשלשות כמו שתמיד הם מגיעים, אלא לפחות אחד – הבנתי שכבר אין אותם״
נגב משחזרת את ההתכתבות שלה בזמן אמת עם תמר סימן טוב, שנרצחה יחד עם בן זוגה ג׳ון ושלושת ילדיהם. ״תמרי כתבה לי ׳רצחו את ג׳ון׳. ההודעה הבאה הייתה ׳נפצעתי אנוף׳, עם ף׳ במקום ש׳. יצא לה ככה וכבר הבנתי הכול. על הילדים אני לא יודעת, יש כל מיני שמועות ואין לי מושג מה נכון לגבי מה שקרה שם. אני יודעת שהם כולם קבורים פה.
״זוג תאומות, שחר וארבל, בנות חמש. ועומר בן שנתיים וחצי. ואמא של ג׳ון גם נרצחה בבית אחר בכלל, עם הכלב שלה. כל אחד כדור בראש. מסודר. היא כנראה גם אמרה להם ׳אני לא באה איתכם לשום מקום׳. לא יודעת אם היא ידעה כבר שג׳ון, תמרי והילדים כבר מתים.
״נכנסתי לבית הקברות בהלוויה של אביב אצילי ושמתי לב שיש שם גינה חדשה. פתאום נפל עליי שזו לא גינה, זו משפחת סימן טוב. היה פה טבח. זה פתאום מכה בך״.
ומה עם המשפחה שלך בשלב הזה?
״בעולם שלי הפרטי ידעתי שאבא שלי ואחותי שהתארחה אצלו באותה שבת יחד עם הילדים, כולם בסדר. גם אליהם לא נכנסו כמעט, פעם אחת או פעמיים. איתם הייתי בתקשורת כל הזמן, גם עם האחים שלי שלא פה.
״התחלתי לחשוב מה צריכות לעשות, כאילו אם לא ירו בי כרגע אז אני חייבת לעשות משהו. בסביבות 11 אולי 12 הלכתי לבית של בני (אביטל, השכן – ד"ז וע"פ). הכל אצלו היה בלגן. צעקתי לו הוא שמע ופתח את הממ״ד, התחבקנו.
״בני בעקרון בכיתת כוננות אז הייתי משוכנעת שיש לו נשק, אבל התברר שהנשק היה נעול בכספת ואשתו לקחה איתה את המפתח בטעות לתל אביב. אם היא לא הייתה עושה את הטעות הזו בני היה מת.
״הלכתי גם לראות מה קורה עם שני, עוד שכנה שלי ושל בני. היא לא הייתה בבית והיו סימני דם. היום יודעות שהיא נחטפה וכבר חזרה. בינתיים בני קיבל טלפון ממשפחה שתכף נשרפת למוות, אבא אמא ושני ילדים״.
בני יצא בלי נשק לנסות להציל חיים כשחלק מהמחבלים עוד הסתובבו בקיבוץ. ״הוא צרח עליי ׳את נכנסת עכשיו לממ״ד לבייביסיטר׳. את המשך היום הזה ביליתי כבייביסיטר עם הילדים בני 9, 7 ו-4. גם ממ״ד סגור וגם שלושה ילדים, ועוד ילד של השכנים שישן בסוכה. אני כבר לא יודעת כמה זמן הייתי שם. עד שבני בא לקחת אותנו לחמ״ל שפתחו באיזשהו בית פה״.
מאוחר יותר התברר לבני שאחיו הגדול שמתגורר במושב ישע נהרג יחד עם עוד שלושה חברי כיתת הכוננות שסייעו לשכנים שלהם ונלחמו במחבלים שפשטו על מושב פרי גן הסמוך.
מישהו בקיבוץ ניסה ליצור קשר עם הצבא?
״כולם. התקשרו למח״טים, למי לא. כולם ניסו לדבר עם מי שרק אפשר. יש אצלנו אנשי צבא בכירים, יש את הרבש״צ. בנירים אני יודעת שהיה מסוק שטיווח מחבלים בהכוונה של הרבש״צ שלהם. אבל בנירים היו עשרות מחבלים, פה היו מאות. זה לא כוחות. נס לא קרה פה״.
היו שמועות איפה הצבא כן נמצא? מה דמיינת?
״הייתה לי תקשורת אבל אני לא יכולה להגיד שידעתי פרטים. ידעתי שתל אביב לא כבושה. הבנתי שאין צבא. כיתת כוננות צריכה להחזיק 20 דקות, על זה הם מתאמנים. היו פה מאות מחבלים אבל צה״ל לא היה פה. היה ברור שהפקירו אותנו. אמרו ׳יאללה זאת עוד חבורה של אשכנזים׳. אשכרה לא הגיעו״.
ממרחק הזמן מבינה נגב את עומק המחדל, את כמות היישובים ואזרחים שהופקרו יחד עם ניר עוז. ״על המסיבה עוד ידברו שנים. מה שקרה שם זה מה שקרה אצלנו רק על סטרואידים. להם לא היה איפה להתחבא הכל היה חשוף. האימה בלתי נתפסת. כאן לפחות הייתה לי אופציה. לפחות המחבלים לא מול העיניים, עד שהם כן״.
״לא נוח להם שאני פה״
בסיור איתה ברחבי הקיבוץ נגב עוברת מבית שרוף אחד לשני, מסיפור זוועה אחד לאחר. הביקור בבית של משפחת ביבס, שארבעתם עדיין חטופים בעזה, מצמרר, בלתי נתפס. את דממת המוות מפריעים כל כמה רגעים קולות המלחמה בעזה. בנסיעה על הקלנועית בכביש ההיקפי של הקיבוץ, גם הוא שומם מלבד רכב צבאי שעובר מידי פעם, היא מראה את האורווה בה נרצח הרפתן צ'רצ'יל. ״כמה מטרים קדימה״, היא מצביעה, ״היו מגורי העובדים התאילנדים״, גם הם נחטפו ונרצחו על ידי מחבלי חמאס.
בנקודה מסוימת, על אחד השבילים בקיבוץ, היא עוצרת את הקלנועית. במבט חטוף לא ניתן לראות את הזוועות שהתחוללו כאן לפני שלושה חודשים. היא נכנסת למסתור אשפה עשוי בטון וחסום בשרשרת ברזל, פחי אשפה דווקא אין שם. ״אני שמתי את השרשרת, כדי שלא יכניסו לכאן פחים״.
היא מצביעה על מספר סימני ירי בבטון ומסבירה ״כאן הוציאו אותם להורג, את אביב ואם אני מבינה נכון גם את תמיר אדר״. לאחר מכן היא עוברת לתיאורים קשים על הליך הזיהוי והחקירה של הזירה. בימים לאחר הטבח נגב עברה עם אנשי הביטחון וזק״א מנקודה לנקודה, לא חסה על עצמה.
בשיחה עם המקום הכי חם ב-10 באוקטובר, היא הסבירה "הצבא רוצה שכולם יתפנו, יהיה להם הרבה יותר נוח. אפשר יהיה להסתיר, הם יצלמו ויקברו את זה בארכיונים שלהם לחמישים שנה. כשאני פה הם לא יכולים לעשות את זה. יש דברים שצריכים להיעשות ושאלות שצריכות להישאל״.
כשהיא משחזרת את אותו בוקר נורא נראה שתחושות כעס ועלבון מציפות אותה שוב ככל שהיא מוסיפה עוד פרט, נזכרת בעוד חברה או חבר שאינם. תחושות אליהן מצטרף גם חוסר אמון עמוק במדינה. ״לא נוח להם שאני פה אז אומרים לי ׳שטח צבאי סגור׳. לא נוח להם שנקבור את המתים שלנו פה אז מגבילים אותנו לעד עשרה אנשים בהלוויה ורק בני משפחה. בהלוויה של אביב הודענו להם שיגיעו 500״.
״אני לא מאמינה להם יותר. לא מצליחה להבין איך הם הרשו לעצמם. חמור מכך – אני לא מבינה איך קרה כל מה שקרה פה – וזה לא נגע בשלטון. רק בישראל זה משהו שמתקבל על הדעת. תקומו ותלכו״.
לדעתך הם צריכים ללכת, גם בזמן המלחמה?
״כן. חוץ מהרמטכ״ל. הרמטכ״ל צריך לחזור עטור ניצחון ורק אחר כך לפשוט את מדיו בחרפה גדולה. חד משמעית. שיהיה לו את שניהם ברזומה. זה מה שהחיים זימנו לו. הוא נכנס לתפקיד כמה חודשים לפני כן, ועדיין הוא צריך ללכת״.
מבחינתה ניצחון אומר החזרת כל החטופים והחטופות לארץ, אבל באותה נשימה היא אומרת את המובן מאליו – שהאופציה היחידה להחזיר אותם בחיים תלויה במשא ומתן ופעולה מדינית.
מה יהיה פה?
״יהיה פה סבבה, אבל עוד שלוש שנים. הם רוצים להרוס פה את הכול ולבנות מחדש. זו העמדה של הקיבוץ. במקומות שהבית עומד אבל רצחו שם אנשים, מי יכנס לגור שם?! גם ככה אנחנו בתהליך הפרטה והייתה תוכנית לעשות פרצלציה, אז כבר לעשות את זה כמו שצריך.
״אין שיקום של הקיבוץ בחזרה אליו כמו שהוא. אין תסריט כזה. לחברי הקיבוץ יש כל מיני חלומות על מקום אקולוגי, אני עפה איתם. את הבית שלי לא יהרסו, הודעתי כבר שאני לא מוכנה, אבל חוץ מזה רוצים להרוס את הכל״.
למה? את לא מעדיפה שיבנו לך בית חדש?
״אני לא סאקרית של חדש״.