מיזם ההנצחה רקמת חיים מחבר בין משפחות שכולות לאומנים שמנציחים את זכר הנופלים
״איך מייצרים מפגש עם מי שכבר אינם בין החיים? איך יוצרים בהשראת זיכרון של מישהו אחר?
איך מנכיחים ניסי יומיום קטנים? אהבה? געגוע? חלומות?".
בשאלות האלה ניסו לגעת אילת אסקוזידו ובשמת חזן במיזם ההנצחה רקמת חיים המחבר בין משפחות שכולות מאז 7 באוקטובר, לבין אומניות ואומנים, בתהליך יצירה-הנצחה משותף.
התערוכה מתעדת מסע מזיכרון ליצירה, מסע מרגש שמתמקד בתיעוד החיים שנקטעו וטמונה בו הזדמנות לקשר חדש, למעורבות, לתרומה הדדית ולריפוי.
בחודש מרץ יצא קול קורא לאומנים ולמשפחות שכולות הרוצים להשתתף במיזם הנצחה משותף. נבחרו אומניות ואומנים ממגוון תחומי יצירה ובמשך מספר מפגשים הם עברו תהליך הכשרה כמעצבי זיכרון.
הם נפגשו עם המשפחות השכולות שביקשו להצטרף למיזם, ובהשראת סיפורי החיים של הנופלים, הפכו זיכרון ליצירה.
המפגשים עצמם נערכו בבניין כלל בירושלים בשיתוף עמותת מוסללה, מרפסת גדולה המיועדת למפגשים של אומנות קהילתית ופעילות קהילתית בירושלים.
איך מקשיבים
אחת האומניות שנבחרו לקחת חלק במיזם היא עמית פרדס משדות ים, אומנית מתחום הציור והרקמה. "נפגשנו יחד מספר פעמים. בשלב הראשון נפגשנו האומנים והאומניות עם אנשי מקצוע מתחום הטיפול שבעצמם מגיעים ממשפחות שכולות, כהכנה לקראת המפגש עם המשפחות. איך מקשיבים, מהו תהליך הכתיבה או היצירה.
במקביל יצא קול קורא למשפחות שכולות ונעשתה התאמה בין המשפחה לאומן. החיבור שלי היה עם משפחתו של הקצין דקל סויסה שלחם ב-7 באוקטובר במוצב בבארי. למדתי וקראתי עליו, מי היה, בן כמה היה כשנהרג, איך נהרג. ידעתי שזו תהיה עבודת רקמה, אבל לא ידעתי מה יהיה עליה, אילו צבעים, באיזה גודל תהיה״.
זיכרונות טעונים ויפים ועצובים
14 משפחות שכולות התכנסו למפגש משותף עם האומנים והאומניות ועם מפיקות הפרויקט. כל משפחה סיפרה על עצמה ועל הבן, האח, הדוד שנפלו מאז 7 באוקטובר וכל אומן הציג את עצמו.
״בהמשך כל אומן נפגש עם המשפחה שאליה חובר. אלו היו שעתיים של למידה ממש על קצה המזלג, מי זה הילד, מי זו הילדה, או האבא, או הדוד, שהמשפחה איבדה. היו דמעות של התרגשות ושל כאב, זיכרונות טעונים ויפים ועצובים. אחרי זה שוב התכנסנו כולם, המשפחות והאומנים. קשה לתאר את האווירה, אבל כאילו היה משהו קצת יותר קל באוויר, טיפה יותר תקווה, תחושה שהמשפחות חשות שרואים אותן, שמנציחים את יקיריהן וגם סקרנות לגלות מה יהיה״.
עמית מספרת שהעבודה לא הייתה פשוטה, "איך להביא אדם שלם בצורה שהיא דו-מימדית, איך לצמצם כל כך הרבה לכל כך מעט בצורה הכי מכבדת ויפה".
הפק"ל הזה הוא הדבר היחיד שנשאר ממנו בבסיס
עמית בחרה במקבץ עבודות רקמה על בד כותנה ששילבו תמונות שונות מחייו ומשירותו הצבאי של דקל סוויסה "וגם מהמחברת האישית בה רשם לעצמו משפטי חיזוק, שאחת העבודות היא דף ממנה מודפס על בד.
שאלתי את אימא שלו מה הצבעים האהובים עליו – כחול ובורדו – ושילבתי אותם בכל רקמה. אני מאוד פיגורטיבית בתפיסה האומנותית שלי והיה לי חשוב להביא את דקל שהיה מאוד מחובר לצבא ולמד בריאלי בחיפה בנערותו, היה מחובר לדת, לארץ. זה לא פשוט לצמצם אדם לכל כך מעט. עבודת הזיכרון הזו היא קצה קרחון לאדם שהיה עולם ומלואו.
בתחילה חשבתי ליצור קולאז' ואז הבנתי שכל עבודה תהיה בפני עצמה ויהיה מקבץ של תמונות.
אחת העבודות היא יד המגישה כוס קפה. דקל האמין בשיח עם פקודיו. כקצין היה פותח כל שבוע במפגש עם פק"ל קפה וכל אחד מהחיילים היה מספר מה עשה בשבת, בין אם יצא הביתה או נשאר בבסיס. בפק"ל קפה היה גם מסתיים השבוע. הפק"ל הזה הוא הדבר היחיד שנשאר ממנו בבסיס אחרי שמחבלי חמאס
שרפו הכול".
ב-25 בספטמבר נערך ערב חשיפה לתערוכה שמוצגת בבית כלל בירושלים ותהיה פתוחה לציבור עד סוף נובמבר.
"השעה הראשונה הוקדשה למפגש של המשפחות והאומנים כשכל אומן מספר על תהליך היצירה שלו. אחרי זה המקום נפתח לקהל שהגיע בהמוניו והיה מאוד מרגש לראות את זה".
״התערוכה היא אדווה" אומרות המפיקות. "המיזם כוונתו לייצר עוד ועוד אדוות בעולם, שינכיחו את עושר חייהם של מי שנלקחו מאתנו בטרם עת. המעט שאנחנו יכולים לעשות זה להקשיב, לשאול, לזכור, לתעד, ליצור ביחד עם אהובי ליבם. הם רקומים בנו ולפיכך אנחנו נושאים את סיפוריהם, את אהבותיהם, את המעשים שהספיקו ושלא הספיקו״.
התערוכה תוצג לקהל הרחב במתחם מוסללה בבניין כלל, רחוב יפו 97 קומה 8, בירושלים,
בחודשים עד סוף נובמבר 2024 ותהווה מוקד, אתר פיזי עבור קבוצות שירצו להכיר ולהתחבר.
עמד בהבטחתו שיעשה הכול כדי להחזיר את חייליו הביתה בשלום
סרן דקל סויסה ניהל את הלחימה במוצב עד שנהרג
דקל נולד וגדל במושב בר גיורא, בן זקונים לבית משפחת סויסה, להורים משה וגילה ולאחים ליטל, עדן ונוי.
הוא למד בבית הספר היסודי ״עין הרים״, בחטיבת הביניים למד בבית הספר ״אור״ בצור הדסה ובגיל 15 החליט להצטרף לפנימיה הצבאית לפיקוד של בית הספר הריאלי בחיפה.
עם סיום לימודי התיכון, התנדב לשנת שירות באטלנטה שבארצות הברית דרך הסוכנות היהודית, במטרה לשתף את הסיפור הישראלי ולקרב את קהילת היהודים לאהבת המולדת ואהבת הארץ.
כדי לחזק את הרוחניות והנפש ואת האמונה, בחר ללמוד במכינה הקדם צבאית בעלי.
דקל התגייס במרץ 2020 ליחידת העילית מגלן, שם סיים בהצלחה את ההכשרה, ותפקד כסמל בצוות הלוחמים. משם יצא לקורס קציני חי״ר אותו סיים בהצלחה. הוא הצטרף לחטיבת גולני, גדוד 13, כמפקד מחלקת טירונים, במטרה לעצב ולהנחיל להם ערכים ונורמות שבהם האמין.
בסיום ההכשרה התקיים מסע לקבלת הכומתה החומה של גולני, בסיומו נאם דקל אל מול המשפחות והחיילים, המסר מנאום זה היה: ״לאדם יש שתי אפשרויות, או להתעסק בעצמך או לעשות משהו טוב יותר״, בנוסף הבטיח להורים שיעשה הכול על מנת להחזיר את החיילים שלו הביתה בשלום – וקיים.
חבר צוות במגלן כתב עליו: "חיילים מגדוד 13 בגולני סיפרו כי בדקות הראשונות, כשהטבח התחיל, עלה הסמ"פ מול דקל ואמר לו שהוא מפקד המוצב. הוא היה הקצין היחיד. החיילים סיפרו איך מרגע זה הוא לא הפסיק לרוץ לארגן את המוצב, עלה לכל עמדות ההגנה, לחמ"ל, לנאפל, לוודא שהכל מסודר כמו שצריך. דקל סחב פצועים ודאג לשמור על אחד החיילים שנהרג שלא ייחטף, כל זה תוך כדי ירי והפגזה על המוצב. לאחר כמה דקות המחבלים התחילו להגיע – לא חולייה אחת כמו שלימדו אותנו, אלא עשרות מחבלים. ואז התחילו קרבות ירי ופצועים מהמוצב. ודקל עדיין מנהל הכול, יורה חזרה, מדלג, מחלק פקודות, מדבר בקשר ומסדר פצועים בנאפל. אמרו שהוא החזיק את כל המוצב. הוא נלחם כמו אריה. אמרו שהוא הרג כמויות. כשמצאו אותו הוא היה מוקף בחמש גופות של מחבלים. מהמחלקה היו שלושה חיילים הרוגים מלבד דקל, בין המוצבים היחידים שלא נפל בזכות הגיבורים.
דקל עמד בהבטחתו שיעשה הכול כדי להחזיר את ילדיהם הביתה בשלום״.
אחד החיילים של דקל ששרד את הלחימה והיה עד לרגעיו האחרונים אמר:
״הוא הציל את חיינו, הוא נלחם בעוז וגבורה עד טיפת הדם האחרונה והרג עשרות מחבלים״.
(מתוך האתר נזכור את דקל סוויסה)
התערוכה מוצגת לקהל הרחב במתחם מוסללה בבניין כלל, רחוב יפו 97 קומה 8, בירושלים, עד סוף נובמבר
