יורשים בעזבונה של חברת קיבוץ ביקשו למכור את הזכויות בבית המנוחה לרוכשת שלא התקבלה כחברה בקיבוץ. הקיבוץ טען כי הדבר נוגד את התקנון ומצא פתרון בהסכם עם רשות מקרקעי ישראל
סדרת החלטות של בית משפט השלום בקרית גת חושפת סיפור מעניין על הדרך בה קיבוץ מתמודד עם יורשים שמבקשים למכור זכויות בבית משויך, לצד שלישי, שלא התקבל לחברות, וזאת בניגוד ל"החלטות השיוך". אמנם לא כל הפרטים ידועים, והם טמונים בכתבי הטענות של הצדדים, אך מתוך עיון בהחלטות שנתנה השופטת ענת חולתא עולה הסיפור הבא.
חברת קיבוץ, הלכה לעולמה והותירה אחריה שלושה ילדים. הם היורשים בעזבונה. לפי הנטען, התברר לקיבוץ כי היורשים, שאינם גרים בקיבוץ, ביקשו למכור את הזכויות בביתה של האם המנוחה אל אחת שלא התקבלה כחברה בקיבוץ, וממילא גם לא קיבלה את הסכמת הקיבוץ להעברת הזכויות אליה (נקרא לה: הרוכשת).
היורשים, הרוכשת, הקיבוץ ורמ"י
בהעברת זכויות של בית בקיבוץ ש"שויך" לחבר קיבוץ, ישנם ארבעה "שחקנים": היורשים – המבקשים למכור את זכויות הבעלות בבית האם המנוחה ולהתקשר עימה בהסכם מכר; הרוכשת – המבקשת לרכוש את הזכויות בבית, בכפוף למגבלות הכפופות בהסדרי השיוך ולהסכמת הקיבוץ; הקיבוץ – שהסכמתו נדרשת להעברת הזכויות, לפי הקבוע בתקנונו ובהסכם השיוך, וזאת רק לחבר קיבוץ; רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) – שתתבקש לרשום בספרים את העברת הזכויות הזו.
"תהליך ההסכמות" של כל השחקנים הללו לא התרחש כמצופה. הסכם המכר אומנם נחתם, אך הרוכשת לא התקבלה לחברות, וממילא לא ניתנה הסכמת הקיבוץ להעברת הזכויות.

צו מניעה כנגד היורשים
לפני כשלוש שנים הגיש הקיבוץ, באמצעות עו"ד חגי שבתאי כתב תביעה ובו ביקש, בין השאר, כי בית המשפט יוציא צו מניעה כנגד היורשים שימנע מהם למכור ולהעביר את הזכויות בבית מעזבונה של חברת הקיבוץ המנוחה אל הרוכשת. בכתב התביעה נטען כי הרוכשת "לא התקבלה כחברה בקיבוץ, ובהיעדר הסכמת הקיבוץ להעברת הזכויות". התוצאה היא שהסכם המכר שנערך בין עזבון חברת הקיבוץ ויורשיה לבין הרוכשת "נוגד את תקנון הקיבוץ ואת הסכם השיוך ואין לבצע העברת הזכויות על פיו". הקיבוץ ביקש כי בית המשפט יוציא צו מניעה גם נגד רמ"י ואשר יורה לה שלא לבצע את רישום העברת הזכויות אצלה, בהיעדר הסכמת הקיבוץ, כאמור.
הקיבוץ העביר לבית המשפט את ההחלטה בדבר אי-קבלתה של הרוכשת כחברה בקיבוץ, וגם עדכן את בית המשפט כי לא התקיימה הידברות בין הצדדים, לאחר אי קבלתה של הרוכשת כחברה, וכי הרוכשת לא פעלה "לפי המנגנונים המקובלים אצל הקיבוץ", בעניין זה.
רמ"י לא תעביר את הזכויות במגרש לרוכשת, ללא הסכמת הקיבוץ
משהתמשכו ההליכים, נמצא פתרון דיוני מעניין. פרקליט הקיבוץ הגיע עם רמ"י להסכמה כי רמ"י לא תעביר את הזכויות במגרש המגורים אל הרוכשת, ללא הסכמת הקיבוץ. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין ובכך "שריין" הקיבוץ את החובה לקבל את הסכמתו להעברת הזכויות בבית, מצד אחד, ואת ההימנעות של רמ"י להעביר זכויות, ללא הסכמת הקיבוץ, מצד שני.
לאחר שהגיע הקיבוץ להסכמה עם רמ"י, שקיבלה כאמור תוקף של פסק דין, פנה הקיבוץ לבית המשפט ואמר כי למעשה קיבל את הסעד אותו ביקש בתביעה (צו מניעה כנגד העברת זכויות ללא הסכמת הקיבוץ). משכך, הקיבוץ ביקש לבטל את התביעה.
השופטת אמרה כי "משהחליט הקיבוץ לוותר על המשך ניהול התביעה", "לא נותרה עוד יריבות בין הצדדים", והיא דחתה את התביעה ובכך הסתיים הדיון בה.
במאמר מוסגר: ככל הידוע לכותב שורות אלה, לא פורסמה עד כה פסיקה דומה, בה ננקט מהלך דומה מצד קיבוץ שביקש למנוע העברת זכויות מהטעם שלא נתן את הסכמתו לכך. אפשר ויש בכך תשובה ליורשים השואלים אם יכול הקיבוץ לכוף עליהם את המגבלה הקיימת בהחלטותיו, לפיו אין להעביר "זכות בעלות" בבית משויך, אלא בהסכמת הקיבוץ ורק למי שיתקבל לחברות בקיבוץ.


