אחרי שנים של עיסוקים שונים בעולם האמנות, הפכה אילת סלצקי את הכתיבה למקצוע * היא הוציאה ספר לאור ופתחה עסק עצמאי של כתיבה ועריכת תוכן תוך מעבר למושב אביעזר – מקום שמכתיב קצב נעים יותר לעבודה ומהווה השראה לכתיבה
אילת סלצקי-אסף, בעלת MA בתולדות האמנות, מחברת הרומן "אם יהיה זה שנית", אוהבת לרוץ ולשתות קפה והיא גם אמא לשתי ילדות. אבל אילת בעיקר כותבת – בכל מצב ועל כל מצב. היא עושה זאת תוך חיים במושב וטיפול בילדות מקסימות.
אילת נשואה לאודי ואם לשתי ילדות: יהלי בת "רבע לשבע", נוי בת ארבע וקצת. אילת כותבת ועורכת תוכן לאתרים, כותבת ברשתות החברתיות באופן מקצועי, עורכת ספרי ילדים וכותבת סיפורי חיים.
אילת, איננה מושבניקית במקור, אלא ירושלמית. אל אביעזר הפסטורלי הגיעה בעקבות חלום של בעלה, אודי: "נולדתי וגדלתי בירושלים, שם למעשה גרתי כל חיי," מספרת אילת. "בילדותי, וגם בבגרותי, פעלתי בשני מישורים מקבילים מבחינת תחומי עניין – האמנות והכתיבה, כאשר האמנות הפכה למקצוע, והכתיבה נדחקה הצידה כתחביב.
"אני בעצם כותבת טקסטים מאז שלמדתי לכתוב בגן חובה – סיפורים, יומן אישי אותו אני כותבת מגיל 13 ואילו את ה'ספר', הראשון שלי כתבתי כשהייתי בכתה ב' ('רומן' על עלילותיהן של שתי אחיות בליווי ציורים שציירתי בעצמי. בהמשך, לאורך שנות בית הספר היסודי המשכתי לכתוב 'ספרים למגירה'). כשהייתי בתיכון, למעשה 'מרדתי' במה שציפו ממני ולא הלכתי ללמוד במגמת ביולוגיה הנחשבת, אלא במגמת ספרות – שעניינה אותי הרבה יותר. למזלי, המורה שלי לספרות וראש המגמה מיד זיהתה את כשרון הכתיבה שלי ודחקה בי להתמיד בתחום. אנחנו בקשר עד היום ואני מוקירה לה תודה גדולה.
"בהמשך למדתי תולדות האמנות באוניברסיטה העברית ו'על הדרך' גם למדתי ספרות אנגלית ועברית. העבודה הראשונה שלי כפרילנסרית, כאשר סיימתי את לימודיי, הייתה כתיבת מונוגרפיה של האמן יעקב גילדור, עבודה מרתקת ששילבה גם את האהבה שלי לאמנות בכלל ואמנות סוריאליסטית בפרט, וגם את האהבה לכתיבה.
"את הקריירה שלי ביססתי בתחום האמנות, כאשר עבדתי כשכירה במוזיאון ישראל, בגלריות שונות ולבסוף בארכיון בצלאל. במהלך הקורונה, ועם המעבר למושב, התגבשה אצלי ההחלטה לעזוב את עבודתי כשכירה ולהפוך את הכתיבה למקצוע."
החיים במושב
"המעבר למושב היה למעשה חלום של בעלי, אודי, ולא שלי. כיום, אני מודה לו על כל רגע בו דחק בי והשפיע עליי להסכים למעבר. בתור ירושלמים, שעדיין עבדו בעיר, חיפשנו מקום קרוב יחסית מבחינה גיאוגרפית. לי יש משפחה בקיבוץ צרעה, כך שהרדיוס של מטה יהודה היה הבחירה הטבעית שלנו. לאביעזר הגענו די במקרה – וטוב שכך. המושב שלנו מתאפיין באקלקטיות שבו, בחומר האנושי המגוון ובחיי הקהילה התומכים. כיום אנו גרים בו מעט יותר משלש שנים."
האם יש געגועים לירושלים?
אז למה מושב?
"בהחלט. כאמור, גרתי בירושלים כל חיי, וייתכן וירושלים לעולם תיחשב עבורי כ'בית'. ירושלים עבורי היא קשר לעבר, להוריי שנפטרו בשנים האחרונות ולילדוּת. אבל הקהילה באביעזר, וחיי הקהילה, הם אחד הדברים שהפתיעו אותי לטובה עם המעבר.
"עברנו למושב כמה חודשים לפני תחילת הקורונה, ובלי שאפילו ידענו זאת מראש, העובדה שעברנו את התקופה הזו במושב, לצד קהילה תומכת, הייתה הצלה של ממש. במושב מתקיימים אירועים לילדים, מסיבות למבוגרים וגם תמיכה לתושבים הזקוקים לה כמו נשים אחרי לידה, אוכלוסייה מבוגרת ועוד."
ספרי לי קצת על חיי המשפחה על היכולת לתמרן בין עבודה לילדים במושב. האם החיים במושב שינו את קצב העבודה שלך או את הגישה שלך לעבודה?
"אין ספק שהמעבר למושב ועוד יותר מכך, המעבר להיות עצמאית, עשו הבדל גדול בחיי השגרה. שתי הבנות שלי השתלבו באופן מושלם במושב. למעבר לכאן, לצד הצורך בשינוי, היה תפקיד גדול בהחלטה שלי להפוך לעצמאית. קצב החיים של העיר, לצד הנסיעות בפקקים – הרגיש לי פחות ופחות מתאים, ובקושי השאיר לי אוויר לנשימה. הצורך להיות זמינה יותר עבור הבנות שלי הכריע את הכף והתחלתי לחשוב על דרך להגשים חלום ישן שבמרכזו 'לעזוב את הכל ולשבת בבית ולכתוב'. בתור עצמאית אני 'אדון לעצמי' (רוב הזמן) ומצליחה לשלב את העבודה עם האימהות."
יש המון נשים כותבות. מניסיונך: האם אפשר להצליח לכתוב טוב ולהתפרנס בעולם עמוס מסרים והמון כותבים שיכולים לפרסם כל דבר בכול מקום?
"אין ספק שזהו אתגר. במסגרת הכותרת הכוללת של המקצוע שלי 'כותבת ועורכת תוכן', אני מוצאת את הנישות המדויקות לי, ואת התחומים שמדברים אליי יותר – ומתמקדת בהם. אני חסידה גדולה של סגנון ה'סטוריטלינג' – כתיבה באמצעות סיפור. אני מנסה להישאר אותנטית בכתיבה שלי ולא להתאמץ להיות מישהי אחרת. בסופו של דבר, הלקוחות שמגיעים אליי, בד"כ מחפשים את מה שאני יכולה לתת באופן טבעי."
מה זה אומר 'כתיבת סיפורי חיים' מי פונה אלייך?
"למען האמת, הגעתי לתחום הזה במקרה כאשר הפנו אליי אדם עם סיפור חיים מרתק שהיה מעוניין להעלות אותו על הכתב. נפגשנו, הכרנו ומיד היה 'קליק'. יצאנו לדרך, כשהסיפור שכתבתי בעקבות השיחות איתו הפך לרומן עלילתי, המבוסס כולו על סיפור החיים שלו, תוך מתן השראה ותובנות לקוראים. המטרה של אותו אדם, הייתה להעביר מסר מסוים, אותו בנינו יחד באמצעות הסיפורים שלו והכתיבה שלי. בימים אלה אני עובדת על ספר זיכרון עבור משפחתו של חלל צה"ל, נושא קשה וטעון אך חשוב כתיעוד עבור המשפחה.
"לפני שמונה שנים יצא לאור רומן הביכורים שלי 'אם יהיה זה שנית'. הוא למעשה נכתב כמה שנים קודם לכן, בנשימה אחת, ובלי כוונה ברורה להתפרסם. בעלי היה זה שעודד אותי להוציא אותו לאור. הוא מספר סיפור אהבה מסועף, ראשוני ואפילו אובססיבי המתרחש כולו בירושלים רוויית הפיגועים של תחילת שנות האלפיים. לצד העלילה המרכזית, הסיפור הוא למעשה מעין סיפור התגברות של הגיבורה. אין ספק שההשראה לספר הם החיים שחוויתי אני וסיפורים שאספתי סביבי."
ריח הפריחה
אילת כבר עובדת על רומן שני. עבודה במושב, וריח הפריחה והעצים, משמשים לה השראה: "כבר מזה זמן שאני עובדת על רומן שני העוסק בחייה של אמי ז"ל. מדובר בספר הנע בין עבר להווה רחוק והווה קרוב יותר. לצערי, בגלל דרישות היומיום, עבודה ותקציב, העבודה עליו נדחקת הצדה, אבל אני רוצה להאמין שגם הוא יראה אור ביום מן הימים.
"אין ספק שהיכולת לשבת בבית במושב תורמת לתחושת הרוגע ונותנת לי השראה. בעבר, ראיתי את עצמי בעיקר יושבת בבתי קפה וכותבת. בפועל, אני רואה שפשוט טוב לי להישאר בסביבה הטבעית שלי בבית ולעבוד. יש משהו בריח הפריחה והעצים סביבי שגורמים לי לרצות לכתוב עוד ועוד.
"באמת כירושלמית כל חיי, חששתי מאד מן המעבר למושב, אבל הסתבר לי מהר מאוד שזו הייתה החלטה מצוינת – ברמה האישית וגם המקצועית. בפרק זמן של שנתיים עשיתי שני שינויים משמעותיים, ששניהם למעשה צמחו ממקום של משבר – המעבר למושב הגיע לאחר שנים של תסכול מהמגורים בעיר. גם המעבר לעצמאית הגיע בין השאר, מתסכול ומשבר מקצועי. השילוב של שני השינויים הללו – התברר כמושלם."
