מאוקטובר לאוקטובר

לא הייתה עוד שנה הדומה לזו. לא הייתה עוד אחת כזו בשום קנה מידה.שנה עצובה, מטלטלת, מבגרת, מייאשת, מתסכלת ועם זאת, מלאה בהשראה ליצירה, אצלי באופן אישי

בבוקר ה-7.10.23 תקפו את הקיבוץ שלנו 30 מחבלים. כיתת כוננות מאומנת היטב, חיסלה את רובם והדפה את יתר המחבלים. רגל מחבל לא דרכה על אדמת המשק, הקרב נוהל מבחוץ פנימה. אנחנו איבדנו חבר, פלוס שניים פצועים קשה. בין שבת לראשון הקיבוץ התפנה ובכך החל המסע עבור כולנו. מסע שנדד בין שלושה יישובים לפרקי זמן שונים. מסע העקירה מהבית.
פניה של האכזריות
השהות במצפה רמון, לשם התפנה הקיבוץ (ארז) תחילה, הייתה מאוד מיוחדת. ראשית, השקט העמוק של המדבר, על נופיו המטריפים, והמרחבים העצומים שהרגיעו את הנפש שהייתה כל כך זקוקה לרגיעה.
אחר כך, היה חשוב להתלכד ולהתגבש. היחד מעולם לא היה חשוב עבורי כמו בתקופה הזו. מאוד השתוקקתי לשמוע את סיפור הקרב, לדעת פרטים ולשמוע גרסאות מכל מיני חברים.
אך באותה נשימה, חשבתי המון על חברים שאיבדתי בקיבוצים אחרים, בעיקר מכפר עזה.
עד לרגע הזה, אני עוד לא מעכל שאנשים כמוני, אנשים פשוטים שרק רצו להכין לעצמם את כוס הקפה של בוקר שבת, נתקלו בלוע קלצ'ניקוב ובפניה של האכזריות עצמה. רגע אחד אתה חי לך בגן העדן הקיבוצי, ורגע אחר כך אתה מת עם כדורי רובה בגופך, מתבוסס בדם של עצמך.
הרהרתי ללא הרף ברעיון, שאני ומשפחתי יכולנו ליפול טרף בעצמנו, לאכזריות החמאס. יכלו לרצוח אותנו או לחטוף מי מאיתנו אל המנהרות בעזה. לו רק היה מזלנו מעט אחר באותו בוקר מקולל. זה כשלעצמו דוחף אותי להיות יותר מעורב במחאות לשחרור החטופים, לפחות מדי מוצ"ש.
בשהותנו במצפה רמון, התחלתי לצייר ציורים שנגעו בכל הזוועות. כל המחשבות המזעזעות על המוות שבא והשתולל סביבי, שנגע בכל הסביבה הטבעית שלנו. שלקח חברים קרובים שלי ברגע אחד.

ניסיון דמיוני להזהיר מפני 7 באוקטובר
המוות השתחל היטב אל הכתיבה שלי שעסקה רק בזה במשך כל השנה החולפת. המוות והחטופים ועינויי הגוף והנפש שהם חוו וחווים כל העת.
אפילו התחלתי לכתוב סיפור חדש המתעתד להיות ספרי השני. והוא עוסק בניסיון דמיוני להזהיר מפני הבאות, להתריע מפני אסון 7 באוקטובר. זאת, לאור העובדה האמיתית שיום קודם, נסענו נסיעה משפחתית על כביש הדמים, 232, וצפינו במסיבת הנובה בהתהוותה. ללא היכולת לחזות את העתיד לבוא.
הייתה זו נסיעה, לשם מפגש עם אוצרת התערוכה בגלריה של אחד מקיבוצי העוטף. תערוכת קריקטורות אותה הייתי צריך לחנוך בסופו של אותו שבוע גורלי. מיותר לציין שהתערוכה נגנזה עד לרגע זה, כמובן. גם אם האדמה רעדה תוך כדי העבודה נקודה אחת אני מוכרח לציין כאן. חזרתי לעבוד בעבודתי בקיבוץ כמעט מההתחלה. כחודש לאחר הפינוי. יום יום ביליתי שעות בכבישים בהסעות ממצפה רמון לארז. העובדה הזו, סייעה לי לעבור את התקופה הקשה באופן נורמלי יותר. גם אם האדמה רעדה תוך כדי העבודה. לעיתים, רצנו לאזורים המוגנים מספר פעמים ביום, כשפיצצו מנהרות בצפון הרצועה, אנחנו "עפנו מההדף", ומסק"רים כתשו קיני מחבלים ממש מעלינו.
אבל זה היה שווה בכל זאת.
הסרט יהיה שליחות
בקיץ 2023 הייתי שותף לצילומי סרטו של יהב וינר שנרצח בקיבוץ כפר עזה. חוויתי את הקיבוץ הזה שהוחרב זמן קצר בלבד אחר כך, כמו שלא חוויתיו מעולם קודם לכן. כשהסרט יֵצֵא אל האקרנים מתישהו, העולם כולו יחזה ביופיו של קיבוץ כפר עזה קודם שנחרב בידי שליחיו של השטן. החוויה הזו הוסיפה לי ממד רב של אובדן וגעגועים, לנופים ולחברים שאבדו. במיוחד לבמאי עצמו, יהב, בן כפר עזה. איש יפה תואר ונפש שהגן על אשתו ובתו התינוקת, טרם יוכרע. הסרט הזה יהיה שליחות לכשיערכו אותו. והתמזל מזלי להיות חלק מצוות נפלא, אשר על כתפיו מונחת השליחות הקדושה הזו. לתעד את "העוטף" קודם השואה שעבר.
מנסים לשוב
אנחנו חזרנו הביתה לאחרונה, אל הקיבוץ שהוא מבין אלה שפחות נפגעו במתקפה. אט-אט מנסים לשוב אל כל מה שהיה פה לפני כן. אבל שום דבר לא יהיה כמו קודם.
התפקחנו במידה רבה. זהו חבל ארץ, שלעולם לא יהיה בו שקט וביטחון. וזו הייתה עבורי השנה שהייתה.