ד"ר נורית נוי ממושב נטעים, היא מומחית בינלאומית בתחום שיקום אנשים עם מוגבלות ראייה ועיוורון ובתחום יצירת נגישות לאנשים אלה למקומות שונים, היא מלמדת ומרצה על כך בארץ וברחבי העולם. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על עשייתה, ומעלה את זכרו של בן זוגה הזכור לטוב, ד"ר יצחק נוי ז"ל, שהיה עיתונאי, סופר, שדרן ברדיו ועורך תוכניות הזכורות עד היום
*תמונה ראשית: נורית נוי, מומחית בינלאומית. אלבום פרטי
נולדה בקומונה
הוריה של נורית עלו ארצה עם גרעין השומר הצעיר והיו ממקימי קיבוץ שמיר. "כל זוג וחצי קיבל אוהל עם מחיצה. בצידה האחד התגורר הזוג, ובצידה השני רווק או רווקה, שבלשון המקום ניקרא 'פרימוס'," נורית מספרת בהומור ומוסיפה עוד פרט מעניין: "מכיוון שהיה צורך בידיים עובדת להקים את הקיבוץ, אסרו עליהם בהכשרה להוליד ילדים."
לאחר שנתיים נמאס לחמישה זוגות מהמצב הזה. הם עזבו את הקיבוץ ועברו לחיפה. שם הם שכרו דירה בת חמישה חדרים וחיו בקומונה. תוך שנה חמישה ילדים נולדו בדירה זו, אחת מהן היא נורית, שנולדה בשנת 1943. לאחר כשנה הקומונה התפרקה בשל צרכי פרנסה. הוריה עברו לתל אביב ולאחר זמן קצר הם עברו לרמת גן. שם גדלה נורית בילדותה ובנעוריה. בצבא היא היתה מאבחנת פסיכוטכנית.
"לאחר השחרור מן הצבא עליתי לירושלים ולמדתי בבי"ס לעבודה סוציאלית של האוניברסיטה העברית," מספרת נורית. בעת לימודיה אוניברסיטה היא פגשה את יצחק נוי, אז נוישטט. "לפני שראיתי אותו שמעתי רק את קולו. הקול הזה, העמוק, החם, כבש אותי," היא מספרת. נורית סיימה את התואר הראשון והחלה לעבוד בעיריית ירושלים וב'עמידר', גם בעבודה פרטנית וגם קהילתית. היא ויצחק נישאו בשנת 1966 וארבע שנים לאחר מכן הם נסעו לבוסטון בארצות הברית, לצורך לימודי הדוקטורט של יצחק.
לימודים ועבודה בבוסטון
"בבוסטון התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בארגון של דיור מוגן, שהיה בו מגוון אנשים – מעצמאיים לגמרי ועד סיעודיים לגמרי. אני הייתי אחראית על אנשים שהיו סמי-עצמאיים. אחד מהם סבל ממוגבלות שמיעה מאוד קשה, ובנוסף לכך הוא גם איבד מהר מאוד את הראייה.
"לא היה לי ניסיון מתאים לטפל באדם עם מוגבלות קשה בראייה," מציינת נורית. "התכנית שערכתי עבורו היתה, שהוא יישאר בחדר הפרטי שלו ונביא את העולם אליו. כלומר, יביאו לו אוכל לחדר, ויגיעו אנשים לשהות איתו, לשוחח איתו ולמלא את זמנו. בדיעבד אני יודעת שזו היתה ממש דרך לא נכונה," היא מודה.
את הדרך הנכונה למדה נורית בזכות בחור צעיר שהגיע לדיור המוגן. "הוא סיפר לי שהוא לומד בבוסטון קולג' תחום שנקרא Peripatology (מיוונית peripatetic כלומר לנוע ממקום למקום). הוא הגיע למוסד שלנו לצורך עבודה מעשית עם אנשים עוורים והחל לעבוד עם כמה אנשים, ביניהם המטופל שלי. צפיתי במה שהוא עושה ומאוד התפעלתי איך בזמן קצר מאוד, בביקורים של כחצי שעה פעמיים-שלוש בשבוע, הוא החזיר את המטופל שלי למסלול החיים הקודם שלו.
"לפתע הצליח האיש לרדת לחדר האוכל בכוחות עצמו, נפגש עם אנשים, יצא לגינה והשתתף בכל הפעילויות למרות חרשותו ועוורונו. אז הבנתי איזו טעות עשיתי כששמרתי אותו בבדידות בחדרו ומאוד התלהבתי מהשיטה הזו, שהחזירה אנשים לסגנון החיים שלהם לפני איבוד הראייה. זה מאוד סקרן אותי, אז החלטתי ללמוד מקצוע זה לתואר שני."
נורית התקשרה לאוניברסיטה וביקשה להירשם. אז נאמר לה שההרשמה לאותה שנה נסגרה. היא מאוד התאכזבה, אבל למזלה התפנה מקום כעבור כמה שבועות והיא הצליחה להירשם. ואז נתקלה בבעיה נוספת – התשלום. שכר הלימוד היה שלושים אלף דולר, וברור שלבני הזוג נוי לא היה סכום זה.
בסופו של דבר, לא להאמין, היא הצליחה ללמוד בלי לשלם בכלל. וכיצד זה קרה? הסתבר לה שיש קבוצת נשות פרופסורים מהרווארד שהקימו קרן עבור מלגות לנשים שמגיעות מכל קצוות העולם ללמוד באחת מ-90 האוניברסיטאות בבוסטון רבתי. נורית פנתה אל הקרן הזו ולאחר ראיון טלפוני קצר הם שלחו חלק נכבד משכר הלימוד באופן ישיר לאוניברסיטה אליה התקבלה. את השלמת שכר הלימוד היא השיגה בזכות תכנית של האוניברסיטה שנקראהtuition remission , במסגרתה הופחת שכר הלימוד תמורת עבודה בקהילה (בדומה לפרויקט 'פרח' של האוניברסיטה בארץ). "וכך הלימודים היו עבורי מתת אלוה," היא מציינת.
"בקמפוס בו למדתי היה בית ספר לדוגמה שכלל ילדים עם מוגבלויות שונות. אני השתלבתי בגן עם ילדים עוורים ועבדתי עם הגננת שהיתה אישה נפלאה, מדהימה," נורית מספרת. "למדתי ממנה המון. זו היתה אחת החוויות החזקות בחיי. יתרון נוסף בעבודה עם ילדים היה שיפור האנגלית שלי. בזכות חברת הילדים בגן השתפרה האנגלית בפי במהירות.
"לקראת סיום הלימודים הייתי צריכה מקום לעבודה מעשית וגם כאן שפר גורלי," היא משחזרת. "קיבלתי עבודה באחד הארגונים החשובים ביותר בארה"ב לשיקום אנשים עם עיוורון. הארגון נקרא Carroll Center. כשסיימתי את העבודה המעשית הזמין אותי המנהל לחדרו והציע לי משרה בארגון הזה." נורית עבדה שם במשך השנים, עד שובם ארצה.
על שיקום אנשים עם עיוורון
"שיקום אדם עם עיוורון מתחיל בפיתוח חושים, התמצאות וניידות בשימוש במקל הארוך," מסבירה נורית. "במקביל מכשירים אותו גם בנושאים האחרים הקשורים לחיי היום יום: תקשורת כתובה ומילולית, תעסוקה ופעילויות פנאי. יש לזכור שבשנות ה-70, התקופה בה התחלתי לעבוד בתחום, היינו רחוקים מאוד משימוש במחשבים, שלא לדבר על טלפונים חכמים."
נורית מציינת נתונים: "בישראל רשומים 24 אלף אנשים עם עיוורן על פי חוק והם זכאים ל'תעודת עיוור' המקנה זכויות רבות: כספיות, חינוכיות ושיקומיות. מבין האנשים העיוורים כ-10% הם עיוורים מוחלטים ול-90% יש שרידי ראיה שמישים במידה זו או אחרת, בהתאם למרכיבים סביבתיים (לכן הנגשת המרחב חשובה כל כך). רוב האנשים עם מוגבלות ראייה הם בגיל השלישי. כ-10% הם ילדים שנולדו עיוורים או התעוורו בשלב מוקדם בחייהם וכ-25% הם אנשים בגיל הבוגר."
עבודה בארץ
עם חזרתה ארצה התקבלה נורית לעבודה בארגון בשם "מגדל אור", המספק שירותי שיקום לאנשים עם מוגבלויות ראייה. הארגון פועל בשלושה מחוזות בארץ. נורית קיבלה תפקיד של רכזת במחוז ירושלים והדרום. בנוסף היא ניהלה את לימודי ההמשך של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. "קשה לי להבין עכשיו מאין היתה לי האנרגיה הזו לעבוד בשתי משרות במקביל," היא אומרת. "ובכלל, שנינו, אני ובן זוגי זיכרו לברכה, עבדנו המון בלי שהיינו מודעים לכך." וכשהיא נשאלת כיצד הסתדרו כהורים, עונה נורית: "הבן שלנו קיבל כל מה שהוא צריך. זה כלל לא היה על חשבונו."
וכאן היא מספרת בגאווה על בנם רועי: "רועי היה ילד מוכשר. הוא השתף בחוגים לציור, עסק בספורט, ניגן בפסנתר ובטרומבון. בצבא שירת ביחידה לכוחות זרים ואחר כך הקים את מִחשוב מעברי הגבולות. רועי למד מחשבים ואחר כך סיים תואר מסטר בהיסטוריה של הקולנוע. עם השנים הקים שלושה סטרטאפים."
"בשנות התשעים לימדתי בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בתכנית לתואר שני בחינוך מיוחד," ממשיכה נורית לספר על עבודתה בארץ. "במקביל, במשך 19 שנים, לימדתי במכללת לוינסקי במחלקה לחינוך המיוחד. לעיתים זה היה קורס שנתי ולפעמים סמסטריאלי. הסטודנטיות היו צריכות להכיר גם את תחום מוגבלות הראייה, כדי שתוכלנה ללמד ילדים עם מוגבלות ראיה המשולבים במערכת החינוך הכללי או בבתי הספר הייעודיים."
אבל נורית לא הסתפקה בכל המשרות שלה בארץ, והמשיכה לעבוד בכל קיץ בארצות הברית. מסתבר שה"רומן" שלה עם ארגון Carroll Center המשיך גם אחרי חזרתה ארצה. בשנה הראשונה הציעו לה לבוא מהארץ בתקופת הקיץ כדי לעבוד שם, למלא מקום של אנשים שיוצאים לחופשה וכך עשתה.
כל קיץ באמריקה
ויש לכך המשך. היוזמה הטבועה בנורית פתחה בפניה אפשרויות לעבוד בשנים הבאות שם וברחבי העולם. "כבר לאחר קורס הקיץ הראשון עלה על דעתי שאין לימודי המשך בתחום המיוחד שלי. לכן הצעתי למנהלתCarroll Center שנפתח קורס קיץ בינלאומי, אליו יגיעו אנשים מארצות שונות כדי ללמוד ולהכשיר את עצמם."
נורית כתבה את תכנית הקורס וניהלה אותו במשך 12 שנים. "בכל קיץ הייתי שלושה חודשים בבוסטון וניהלתי את התכנית הבינלאומית הזו," היא מספרת. "בכל קיץ הגיעו 8 אנשים ממקומות שונים בעולם. בסך הכול לאורך השנים השתתפו אנשי מקצוע מ-64 מדינות שונות – מאירופה המערבית והמזרחית, מדרום אמריקה, מאפריקה, מאסיה ומהמזרח התיכון. ואפילו מארצות נידחות כמו פפואה-גינאה החדשה. אחרי 12 שנה הציעו לי לעשות אותה תכנית באחת האוניברסיטאות בפנסילבניה."
נורית מצאה דרך מעניינת להציג בפני הסטודנטים את המתרחש בשטח: "בכל קורס ארגנתי שבוע סיורים במרכזי שיקום. נסעתי יחד עם הסטודנטים בוואן, והגענו באותו שבוע מרוכז ל-10-12 ארגונים ומרכזי שיקום לאנשים עם מוגבלות ראיה, שהיו לאורך החוף המזרחי של ארה"ב. היו לנו בכל יום שניים-שלושה ביקורים. כך נוצרו לסטודנטים שלי הזדמנויות גם ללמוד וגם ליצור קשר עם אנשי מקצוע בתחום."
אירופה על המפה של נורית
נוסף לטיסה בכל קיץ לארצות הברית כדי להעביר את הקורסים בתחום שלה – שיקום אנשים עם מוגבלות ראייה; הזדמן לנורית להוסיף גם את אירופה למפת הפעילות המקצועית שלה. וכמו פעמים אחרות בחייה, גם זה קרה במקרה, בלי שתכננה.
באחת ההפסקות בין ההרצאות בכנס מקצועי שהתקיים בשנת 1981 בשפיים, החלה נורית לשוחח עם אחד האורחים מחו"ל. מסתבר שאותו אדם, מר שטיין, היה שר החוץ של ארגון נוצרי גדול שמרכזו בבנסהיים, גרמניה. הארגון נקרא (CBM) Christian Blind Mission. בשיחתנו, לאחר שנוגע לו שהשכלתי המקצועית היא מארה"ב, הוא הציע לי להפתעתי: 'תבחרי שלוש מדינות באירופה, ותיסעי להכיר בהן את השירותים לאנשים עם מוגבלות ראייה'."
נורית קיבלה את הצעתו ובחרה לנסוע לגרמניה, לדנמרק ולאנגליה, שם ביקרה בארגונים המספקים שירותי שיקום לאנשים עם מוגבלות ראייה. לאחר זמן לא רב קיים הארגון CBM תכנית הכשרה באוניברסיטת חיפה לאנשי מקצוע ממדינות מתפתחות ונורית נתבקשה ללמד בה. ויותר מזה, היא התבקשה לנסוע ללמד במדינות בהם התחום הזה לא היה מפותח דיו בזמנו.
"הם שכרו אותי לעבודה בפרויקטים בינלאומיים, וכל פעם נסעתי לשבועיים כדי ללמד את התחום של פיתוח חושים, התמצאות וניידות. הייתי בהרבה ארצות ברחבי העולם, ביניהן אסטוניה, בלארוס, גרמניה, הונג-קונג, הודו, הונגריה, טג'יקיסטן, טאיוואן, יוגוסלביה, יוון, ירדן, לטביה, מולדובה, מצרים, סין, סינגפור, ספרד, פולין, קפריסין, וכן הייתי גם בעזה ובמרכזים פלסטינאים ביהודה ושומרון. בחלק מהארצות באירופה נושא חינוך ושיקום לעצמאות היה חדש לחלוטין."
בשנת 1988 סיימה נורית את כתיבת עבודת הדוקטורט שלה בנושא שיקום אנשים עם מוגבלות ראייה לאחר מחקר של מספר שנים.
והיום
מספרת נורית: "לאורך שנים הייתי פעילה בהנהלות של ארגונים של עיוורים כמו 'האגודה למען העיוור' של תל אביב, הייתי ממקימי בית הספר לכלבי נחייה ויושבת ראש הארגון הזה במשך שש שנים. פעלתי בהנהלת 'אַלִיעַ' – ארגון לילדים עוורים. אני עדיין פעילה בהנהלת 'עלה', תכנית התמיכה בסטודנטים עם מוגבלות ראייה באוניברסיטה העברית. כמו כן, אני מלמדת בתכנית נגישות השירות ב'מכון מגיד' באוניברסיטה העברית ומנחה שם סטודנטים בכתיבת עבודות הגמר שלהם בתחום זה."
מסתבר שנורית היתה מעורבת ישירות מטעם 'נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות' בהכנת חקיקת 'חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות', שהוחל בשנת 1998. לאחר 10 שנים של עבודת ועדת המשנה בראשותו של ח"כ אילן גילון, היא הציעה את המרכיבים החשובים לתקנות הקשורות לאנשים עם מוגבלויות ראייה.
"בתכנית 'נגישות השירות'," מספרת נורית, "מלמדים מומחים בתחומים שונים, ואני מרצה ומנחה בתחום המומחיות שלי. בכל שנה כמחצית ממשתתפי התכנית בוחרים לכתוב את הפרויקט שלהם בנגישות לאנשים עם מוגבלויות ראייה. השנה לדוגמא אני מנחה 14 סטודנטים."
לסיכום, נורית היא מומחית לטיפול ושירות ונגישות לאנשים עם מוגבלות ראייה. היא לא שוקטת על שמריה, וממשיכה במלוא המרץ להיות מעורבת בנושא, לייעץ לגופים שונים וללמד. בעקבות עיסוקיה המעניינים היא זכתה לראות עולם, לאורך השנים זכתה במספר פרסים מקומיים ובינלאומיים, צברה חוויות אנתרופולוגיות ומקצועיות בלתי רגילות.
נורית התאלמנה לפני ארבע שנים. עתה היא מקדישה את עיקר זמנה לרכז את כתבי היד של בן-זוגה, ד"ר יצחק נוי ז"ל, ולפרסם את מה שהוא לא הספיק.
יישר כוח!
