מאמינה בעצמה וביכולותיה 

מירי לוי פפו ממושב ערוגות היא בעלת חברה גדולה ומצליחה לייעוץ ופיתוח ארגוני. חייה השלווים והטובים נפסקו ברגע בו נודע לה על מחלה קשה שלקתה בה * מתוך התהומות היא הצליחה להרים את עצמה, לקבל תובנות חדשות על חייה ולשנותם * היום היא מתנדבת בעזרה לנשים חולות סרטן, מלווה אותן אישית והרצתה לקהלים שונים * חודש אוקטובר הוקדש בכל העולם לחשיבות הגילוי המוקדם של סרטן השד 

מירי לוי פפו נולדה בשנת 1972 בקריית אונו. אביה עלה ארצה מאיראן בגיל שנה ואימה צברית, בת להורים שעלו מסוריה. "הוריי בנו את עצמם במו ידיהם," היא מספרת. "אמי התחילה לעבוד כשכירה בבנק ואבי היה עצמאי. הוא הקים רשת חנויות אופנה והעסיק בה את כל ארבעת ילדיו, כולל אותי." ברבות הימים בחרו ילדיו לפתוח עסקים עצמאיים משלהם בתחומים שונים והאב סגר את רשת החנויות שלו. "אנחנו קיבלנו  ביטחון להיות עצמאיים. לא חששנו מזה, כי היתה לנו דוגמא של הורינו שהתפתחו והצליחו ותרמו לרווחה כלכלית של המשפחה. גם למדנו מהם איך מנהלים עסק ואיך מסורים לעבודה," אומרת מירי. 

ייעוץ ופיתוח ארגוני 

מירי ואחותה רויטל הקימו בשנת 2007 חברה בשם "שורשים" לייעוץ ופיתוח ארגוני. "רויטל היא אחותי, השותפה שלי וחברתי הטובה ביותר," אומרת מירי. "אנחנו מסתדרות מצוין. התקשורת בינינו טובה מאוד. כשיש משהו שמפריע, אנחנו פשוט מדברות עליו ולא צוברים כעסים ומתח, והחברה שלנו צומחת ועולה. 

"אנחנו מעסיקות חמישים יועצים ויועצות, מנחים ומנחות בפריסה ארצית," היא מספרת. "העסק שלנו נחשב מצליח בייעוץ ופיתוח לארגונים בנושאים שונים: פיתוח וליווי מנהלים, פיתוח צוותים, התמודדות עם שינויים בארגון ועוד. אני בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות מאוניברסיטת באר-שבע ותואר שני במדעי הארגון בפקולטה לניהול  באוניברסיטת תל-אביב, שסיימתי בהצטיינות."  

לבקשתי היא מפרטת את נושא התזה שלה והמחקר שערכה: "נושא התזה שלי היה: 'חוללות עצמית וחוללות כלית במכירות'. בחרתי לעסוק במכירות, תחום שמעניין אותי כיוון שעסקתי במכירות אצל אבי. אבל הכנסתי לתוכו את המימד הפסיכולוגי ואת המודל שעוסק ב'חוללות עצמית'. כלומר: איך האמונה שיש לי בעצמי, האמונה ביכולות שלי, שאני מסוגלת לעשות את מה שאני רוצה בכלים שברשותי, אכן תעזור לי להצליח."  

המחקר שערכה בליווי של פרופ' דב עדן מאוניברסיטת תל-אביב, הוא מעניין ביותר: זה היה מחקר באחד הארגונים הגדולים בארץ בתחום המזון. שמבוסס על "אפקט פיגמליון". מירי מסבירה מהו "אפקט פיגמליון": "זה הוא התהליך בו הציפיות אשר אנו מפנים כלפי אדם גורמות לו להתנהג בהתאם. ידוע הניסוי בחינוך, בו נאמר למורים על כמה תלמידים אקראיים שהם בעלי פוטנציאל גבוה להצלחה בלימודים, ואכן הם הצליחו. והמסקנה היתה: אם מורה מצפה מתלמידיו להצליח ומאמין בהם, יגביר הדבר את המוטיבציה שלהם וישפר את הישגיהם באופן משמעותי.  

"זוהי בעצם נבואה שמגשימה את עצמה," מציינת מירי, "כי כאשר מאמינים שמישהו מאוד טוב, נותנים לו את היחס המתאים. חשוב להבהיר את זה למנהלים, מורים והורים. כשנותנים למישהו יחס, מגלים לו אמפתיה ומאמינים בו, הוא יאמין בעצמו." 

המחקר של מירי היה באגף המכירות של חברה סיטונאית גדולה. מתוך רשימת הלקוחות הקבועים שלהם, סומנו כמה שמות אקראיים, ונאמר לאנשי המכירות שעל פי סקר שנעשה, הלקוחות המסומנים בכוכבית הם לקוחות שיש להם פוטנציאל רכישה גדול בעשרים אחוזים ממה ששהם קונים היום. והתוצאה היתה: אכן הצליחו למכור ללקוחות בהם התמקדו יותר מאשר ללקוחות אחרים.  

החיים היפים במושב 

בשנת 1997 נישאה מירי לאורן פפו ממושב ערוגות. אורן, בן למשפחת חקלאים, הציע למירי לעבור למושב ולבנות בית בהרחבה. אבל מירי התלבטה. "אני הייתי עירונית 'בדם'. אהבתי את החיים במרכז, ליד הים, במקומות של פעילות תרבותית, במקום של רעש," היא מספרת. "אמרתי לאורן שאני מוכנה לקחת צ'אנס למשך שלושה חודשים כדי לבדוק אם אוכל לגור כאן." 

בחודש ינואר בשנת 2000 הם עברו לגור בביתם החדש עם ילד בן שנה: "אני זוכרת שהתעוררתי בבוקר הראשון במושב אל הזריחה, אל השקט וציוץ הציפורים שקטע אותו. התפעלתי מן היופי ומהשלווה. וזהו – התאהבתי במושב, התמכרתי לו. מבחינתי זו היתה החוויה הכי טובה ומוצלחת שעברתי, וידעתי שפה אני נשארת ופה אגדל את ילדיי."  

עד מהרה הפכה מירי להיות חלק מן המושב. היא השתלבה בתרבות המושבית, רכשה חברות וחברים, אירחה אותם בביתה והתארחה. "נהניתי מאוד במושב," היא מעידה, "המשפחה של אורן הפכה להיות המשפחה השנייה שלי. הייתי קרובה להוריו, התאהבתי בהם ושמחתי שאני גרה לידם." 

במקביל לחיים השלווים במושב המשיכה מירי לעבוד עם אחותה בעסק שלהם וגם נולדו לה ולאורן עוד בן ובת. "החיים היו מאוד טובים ויפים," היא מתארת. "גרנו בבית גדול ויפה. גידלנו שלושה ילדים נהדרים והיו לנו גם  שני כלבים. היינו זוג הורים מצליח ועל פניו הכול היה בסדר. הייתי מאוד אופטימית, האמנתי ששום רע לא יגיע לביתנו. הייתי בטוחה שזה ימשיך כך, והודיתי על כל יום ועל כל רגע ועל כל דבר שיש לי בחיים." 

המלחמה במחלה  

ואז ,לפני כשנתיים וחצי, בדצמבר 2020, גילתה מירי גוש בשד ואובחנה כחולת סרטן השד מסוג אלים, שמתקדם ומתפשט מאוד מהר.  

"חשוב לי לספר את זה דווקא  עכשיו," אומרת מירי, "כי אוקטובר היה חודש המודעות לסרטן השד, וכל העמותות 'גמאני', 'האגודה למלחמה בסרטן' ו'אחת מתשע' הפיצו כתבות ומידע רב על חשיבות הגילוי המוקדם. ואני גיליתי את הגוש בשד בעצמי. לא היו חולות במשפחתי, אבל הייתי מאוד אחראית לשמור על עצמי. לאחר הביופסיה הסתבר שיש צורך בטיפולים של שנה וחצי – כימותרפיה במשך חצי שנה, ניתוח והקרנות, והחלטתי שאני נלחמת ועושה כל מה שצריך כדי להבריא." 

והיא מספרת כיצד עשתה זאת: "בהתחלה לקחתי את זה מאוד קשה, נבהלתי, זה היה מפחיד. היו לי התקפי חרדה קשים. שאלתי הרבה שאלות. לא הייתי בטוחה אם אני אחיה או אמות, כמה זמן יש לי, איך אני אעבור את הטיפולים, מה יקרה עם תופעות הלוואי? אבל היה ברור לי מראש שאני לוקחת את הטיפולים. זה הפחיד במיוחד משום שהסבירו לי שזה סוג שמתפשט מהר, ואחרי שזה מתפשט אין מה לעשות."  

ועוד היא מוסיפה: "הסבירו לי שאאבד את השיער ואת הריסים והגבות. אז החלטתי לא לחכות שהשיער ינשור לי – הלכתי לספר מיוחד שמכין פאות. אמרתי לו שאני עומדת לעבור טיפולים, שייקח דגימה מהשיער שלי ויכין לי פאה בדיוק כמו השיער שלי. ורגע לפני שכל השיער התחיל לנשור, הלכתי אליו שוב, ביקשתי ממנו  שיגלח לי את כל השיער, כדי שאחבוש את הפאה. וכך היה.  

"התלוותה אליי חברה טובה כדי לעבור את הפרוצדורה הזאת. כי דמיינתי את המצב אבל לא היה לי מושג איך אני אגיב: אם אשב ואבכה, אם אני אצעק מרוב הלם. לא ידעתי מה יקרה לי בכלל ברגע שאאבד בבת אחת את השיער שלי המלא והמטופח, שהיה כל כך חשוב לי וכל כך אפיין אותי. בסופו של דבר עברתי את זה בטוב. הייתי רגועה, הייתי בטוחה בעצמי ושלווה, כי זה הדבר הנכון לעשות ואני עושה כל מה שצריך בשביל להירפא. ברור שהנוכחות של חברתי תרמה לכך." 

מירי, שהאסתטיקה חשובה לה, החליטה לעבור את המחלה הזאת בדרך הטובה ביותר, עם כמה שפחות סממנים חיצוניים שמסגירים את המחלה. "לפני כל יציאה מהבית הייתי מתאפרת וחובשת את הפאה וברוב המקרים זה נראה טוב."  

אבל בבית זה היה אחרת: "בבית הייתי בלי הפאה, נטולת גבות וריסים, במשקל מאוד נמוך, נפוחה בפנים מהסטרואידים ונראיתי זוועה." היא מספרת. "לשמחתי הילדים שלי כל הזמן עודדו אותי ואמרו לי: 'אימא, זה בסדר כשאת עם קרחת בבית'. הם לא התביישו כשהביאו חברים. מכיוון שזו זו היתה תקופת הקורונה, מעט חברים הגיעו אלינו. לכל אחד מהם היה חבר או חברה ורק להם מותר היה להיכנס אלינו הביתה, כי אילו הייתי נדבקת בקורונה זו היתה סכנת מוות עבורי. חבשתי מסכה כל הזמן, גם בבית. התרחקתי מכולם, לא התחבקתי עם הילדים שלי ברגעים שהכי הייתי צריכה חיבוק. הייתי עם כמה מסכות עלי וגם הם היו עם מסכות. מובן שלא יכולנו לאכול יחד. הייתי מתיישבת לבד ליד השולחן ואוכלת. זה משהו שקיבלתי על עצמי וחייתי עם זה בשלום, כי לא היתה לי בררה אחרת." והיא מציינת: "היה לי קשה מאוד, כי אני מטבעי מאוד זקוקה לחום, לאהבה ולחיבוקים. תמיד הייתי כזו. גם במושב הייתי ידועה כ'חבקנית' כזו, ואולי אפילו צחקו עלי שאני 'חבקנית' מדי. אבל זו אני וזה היה לי מאוד חסר כשהייתי חולה." 

יחס החברים במושב 

מירי לא שמרה את דבר המחלה בסוד. "אני פרסמתי בפייסבוק שאני חולה. לא התביישתי ולא הסתרתי את זה. להיפך, הפוסט חשף את כל מה שאני עוברת עם תמונות שלי ללא שיער." 

היא משבחת במיוחד את התגובות של אנשי מושב ערוגות: "המושב שלנו מצטיין באנשים איכותיים, טובים אכפתיים, עם ערבות הדדית וסולידריות. התגובות שלהם לאחר שנודעה להם מחלתי היו מאוד מרגשות. אנשים כתבו לי הודעות מעודדות, הביאו עד לביתי מרקים ומאכלים שונים, עוגות, פירות, פרחים. הם היו ממש מדהימים."  

מירי אמנם לא יכלה לארח בבית, "אבל הם הגיעו ליד גדר הבית חבושים במסכות, ואני הייתי יוצאת אליהם בימים שהייתי מסוגלת לצאת, ומשוחחת איתם." ויותר מזה, "כל אחד מהמושב נתן מהיכולות שלו ומהכישורים שלו. לדוגמא, מאפרת מהמושב איפרה אותי לקראת תכנית הנינג'ה, כאשר באו לצלם אצלינו בבית לכבוד השתתפותו של הבן שלי בתוכנית טלוויזיה זו. המושב מצטיין בעיניי בנתינה ואכפתיות. אז לא היה לי משעמם. בכל יום שיכולתי לדבר ולתפקד הייתי עם אנשים, קראתי הודעות מרגשות, ישבתי לשיחות." 

אבל לא תמיד היתה מירי יכולה לצאת מבית. והיא מספרת על ימים מאוד קשים, בהם שבקושי עמדה על הרגליים. "היו ימים ולפעמים אפילו שבוע שלם, בהם שכבתי במיטה ולא זזתי. וזה ממש לא התאים לי. בדרך כלל אני מאוד אנרגטית, מאוד פעילה, ספורטאית, באה והולכת, עסוקה כל הזמן, מבשלת מארגנת, הילדים היו רגילים לראות אימא אנרגטית, חיובית, שמחה, צוחקת, מדברת. והם פתאום ראו אימא חסרת אונים שלא מסוגלת לתפקד. אולם לא הייתי סיעודית באף שלב. אני זוכרת שתמיד בחנתי את עצמי ושמחתי שאני מצליחה לקום להתקלח לבדי, להתלבש לבדי וגם לרדת במדרגות בתוך הבית." 

תובנות חדשות 

"הודיתי על כל דבר קטן. את יודעת," אומרת מירי, "לפתוח את החלון בבוקר ולראות את העץ ואת הציפור ולשמוע אותה מצייצת. אלו היו רגעים של מיינדפולנס, רגעים של נוכחות מלאה ברגע, מה שלא הייתי עד אותו זמן. לפני כן הייתי מאוד עסוקה, לא בנוכחות מלאה, ופתאום היתה לי ההזדמנות להיות נוכחת." בנוסף לכך היא עברה אצל מטפלים שונים: פסיכולוגית שיקומית מטעם בית החולים, דיקור, מורה פרטית ליוגה שאימנה אותה בחצר, וגם הבן שלה, שהוא מאמן כושר. "בני  רועי היה מאמן אותי פעמיים בשבוע באימוני כושר, גם כשהייתי עם כוח וגם כשהייתי חסרת כוח לחלוטין. הוא היה מדהים. הוא לא ויתר לי, היה מוריד אותי מהמיטה, מביא אותי לחצר ועשיתי שם כל מה שיכולתי. בקיצור הייתי עסוקה בטיפולים ובאמת הודיתי על כל דבר טוב שיש לי."  

מירי מציינת את המשפחה התומכת והאוהבת שלה. "הערכתי כל כך את המשפחה שלי שלא עזבה אותי, הילדים שלי, אחיותיי, אחי, ההורים שלי וגם בני המשפחה של אורן שהיו אתי כל הזמן. אורן בעלי עזר לי,  היה מגיע אתי לכל הטיפולים, הסיע אותי לרופאים, הביא לי תרופות, נתן לי זריקות, קנה עבורי  כדורים ולמד איך יכול לעזור לי הקנביס."  

ומירי מסכמת: "בקיצור, אני חושבת שבתוך כל הקושי והכאב של מחלת הסרטן היו הרבה רגעים של אושר. האהבה שקיבלתי מן הסביבה מילאה אותי ונתנה לי כוח להמשיך להילחם על חיי. זו היתה תקופה מכוננת בה התעוררתי, התפכחתי, הבנתי מה אני צריכה, מה טוב לי ומה לא טוב לי, מה מדויק בשבילי. כשהכרתי את המוות מקרוב, הבנתי שאני רוצה, כל עוד אני חיה, לחיות את החיים במלואם." 

התיידדות עם המוות 

למרבה צער, מסיבות אישיות שונות, החליטו מירי ואורן להיפרד מיד לאחר שסיימה את הטיפולים. הגירושין היו על דעת שניהם והם החליטו שאורן יישאר לגור בבית במושב ומירי תעזוב.  

מירי החלה את חייה לבדה, מרוצה ממצב החלמתה, ואז, כחודש לאחר הפרדה, גילו אצלה גידול נוסף, הפעם בכליה. בפיענוח ה-MRI נכתב שזה בסיכון גבוה לממאירות. מירי נסעה מיד בליווי אחותה לאונקולוג-אורולוג מומחה. הוא ראה את צילומי ה-MRI ואמר שיש שלוש אפשרויות:  30 אחוזים שזה גידול שפיר, 70 אחוזים שזה גידול ממאיר, ובתוך הממאירות אולי זו גרורה של סרטן השד ואז המצב גרוע ביותר. 

אי אפשר היה לעשות ביופסיה מן הכליה, לכן היה על מירי לעבור ניתוח ולאחריו לחכות שלושה שבועות לקבלת התוצאה. נקבע לה תאריך לניתוח, אבל מירי נדבקה בקורונה והניתוח נדחה בשבועיים ואז בוצע. אחרי הניתוח היה עליה לחכות עוד שלושה שבועות לקבלת תוצאות הבדיקה הפתולוגית. על תקופת ההמתנה הזו מספרת מירי: "כאבתי, התפרקתי, ויחד עם זאת באף שלב לא נשברתי."  

איך באמת הצלחת לעבור את התקופה הקשה הזו? 

"גם בתקופה זו עלו חרדות, כל כך חששתי מן המוות. אבל להפתעתי החרדות הפעם היו בעוצמות נמוכות יותר מאלו שחוויתי בהתחלה, כנראה שהגוף והנפש מסתגלים לפחד. ואז היה לי רגע מכונן והחלטתי לא לפחד יותר מהמוות אלא להתחבר אליו, להתיידד אתו. קיבלתי את האופציה הזאת שאני אמות, שהמוות יהיה חלק מחיי ומחיי משפחתי. שכנעתי את עצמי שזה בסדר, אם נגזר עלי למות בקרוב לא אתחיל להילחם בזה יותר. אקבל את זה. והתחלתי פשוט לתכנן איך אעשה את זה: איך אבשר את זה לילדים שלי ומה אגיד להם, מה ארצה לעשות בשבילם לפני שאני אלך לעולמי. וברגע שאימצתי את הגישה הזו, קיבלתי את האופציה הזו של מוות קרוב בשלווה ולא בפחד מאיים וללא חרדה, מאותו רגע כלום כבר לא הפחיד אותי בחיים האלה."  

בשלב זה, מירי עזבה את הבית ועברה לגור בבית אחר במושב, כדי שלילדים יהיה קל יותר. היא לא חששה מהתמודדות כלכלית בעצמה ולא חששה לישון לבדה. לדבריה היא אוהבת את הבית השכור בו היא מתגוררת עכשיו, שיש בו אנרגיות טובות והוא עטוף בירוק ובפרחים.  

מירי מספרת על שינויים נוספים שקרו לה בעקבות התובנות החדשות שקיבלה בעת מחלתה: "במשך שלושים שנה היה לי פחד מטיסות. בכל פעם שעליתי לטיסה הייתי רועדת, בוכה, פוחדת שהמטוס יתרסק. והנה בינואר השנה, לאחר שהחלמתי, עליתי למטוס והפלא ופלא, אני לא פוחדת לטוס. הפוביה נעלמה, לא קיימת.  

"גם בעבודה היו לי בעבר חששות שונים," היא מוסיפה, "וגיליתי שיש לי האומץ להתעסק עם כל סוגי הארגונים, עם כל סוגי האנשים. בקיצור, הכול השתנה אצלי. אם אני נתקלת היום במצבים קשים, אני לא נבהלת כמו בעבר. ובעצם היום אני לוקחת את החיים הרבה יותר בשלווה. בשנה בה חליתי כל כך בכיתי וכאבתי. אבל מהשנה הזאת מאוד גדלתי והתפתחתי. הפכתי לאמיצה יותר ובטוחה יותר בעצמי. מדויקת יותר עם הצרכים והרצונות שלי. היום אני לא אהיה במקום שהוא לא מתאים לי ובשום מערכת יחסים שלא טובה לי. אני לא אתפשר על דבר."  

ייעוץ של מחלימה 

מירי מציינת שהיו גם ספרים שהשפיעו עליה במצבה הקשה: "באותה תקופה קראתי ספר בשם 'כשהדברים מתפרקים' מאת פמה צ'דרון (מומלץ לקריאה בעת משבר) וספר יפה נוסף שנקרא 'השמים שבתוכי' מאת אתי הילסהום. זהו יומן של אישה שחייתה באמסטרדם, הגיעה בעת המלחמה לאושוויץ ושם התמודדה עם הזוועות. למדתי מן היומן שלה שאפשר להתמודד אחרת עם המוות. היא מספרת איך אפשר לחיות חיים רוחניים מלאים וטובים יחסית, גם בתנאים אכזריים."  

עוד היא מציעה לשתף, במיוחד את המשפחה והחברים. "שיתפתי את הילדים הנהדרים שלי – רועי בן 25, עומר בן 22 ונועה בת 17 – בהכול. הם היו איתי עד הרגע שקיבלנו יחד את התשובות, הם אחזו בי, תמכו בי, עטפו אותי, לא זזו ממני, דאגו לי והיו ממש חזקים ביחד אתי. הם צועדים אתי ולצדי לאורך כל הדרך. גם הם צמחו והתפתחו כתוצאה מהמחלה של אימא שלהם." 

למרבה השמחה חזרה התשובה הפתולוגית, והסתבר – הגידול של מירי בכליה היה שפיר!  

היום היא מתנדבת בעמותת "אחת מתשע", מרצה במסגרות שונות על חשיבות הגילוי המוקדם ועל מאבקה במחלה. בנוסף, היא מלווה באופן אישי נשים שמתמודדות עם סרטן השד בשלבים שונים: "אני עושה כל שביכולתי לעזור להן. לעודד את רוחן, לספר להן ולהסביר להן כל שלב, כדי שידעו לקראת מה הן הולכות. ואני צועדת אתן. חלקן נפטרו וחלקן חיות וממשיכות להתמודד. אני מנחה אותם איך לעבור לחיים בריאים וטובים."  

פעילה עד בלי די 

לאחר החלמתה חזרה מירי לפעילות ואפילו הגבירה אותה: "היום אני חיה את החיים במלואם, באושר ושמחה. אני עובדת מתוך תשוקה, רוקדת בסטודיו לריקודים סלוניים ולטיניים ואף משתתפת בתחרויות. אני חברה בקהילת טיפוס וטרקים מאתגרים, מטיילת בארץ ובחו"ל עם חברות ובני משפחה, וגם רצה בעקביות ומתאמנת לחצי מרתון." 

לסיכום, נראה שדבר אחד הנחה את מירי תמיד: "האמיני בעצמך, בכוחותייך וביכולותייך."  

כך היה כאשר הקימה את העסק בשותפות עם אחותה, וכך בכל שלבי המאבק שלה במחלת הסרטן. סיסמא זו מאפיינת אפילו את תחום המחקר שלה, שהוכיח שגם ניתן לגרום לאחרים להאמין בעצמם ולהצליח.