כדי לעבור תהליך גישור משמעותי, כל בני המשפחה המעורבים צריכים להגיע מוכנים לעשות כל מה שניתן כדי לקדם את התהליך. בדיוק כפי שזה לא מספיק להעביר כרטיס בכניסה לחדר הכושר ולפטפט עם המאמן; כך גם הכניסה לחדר הגישור צריכה להתקיים במחויבות אישית
בחודשים האחרונים כולנו נודדים בין דאגות ביטחונית שמאיימות לפגוע בנו מחזיתות שונות, ולצידם מתפללים לעבור יום נוסף ללא בשורות כואבות, ומייחלים לרגע שבו נתבשר על חזרת השבויים הביתה; ואיכשהו בין כל הרגעים הקשים האלה מבצבצים הבזקי אור קטנים, ששולחים אלינו הספורטאים הישראליים מאולימפיאדת פריז 24.
נסחפתי וגם אני עוקבת אחרי התחרויות עם המון גאווה 'כחול לבן', ופה ושם אוספת משפטי תקווה שמפיצים הצעירים הנחושים שלנו; וכשחלקם מעפילים למעמד הפודיום, אין מרגש יותר וממלא חמצן מלראות את דגל ישראל מונף בפני כל אומות העולם, ובדרכו אומר שאנחנו פה, למרות, ועל אף הכול. זה לא בא לנו בקלות, וכך כנראה דרכו של עולם. דברים לא באים בקלות בשום זירה: לא באולימפיאדה, לא במשפחות הכי הטובות וגם לא בכל מה שמתחולל סביבנו.
זה לא בא לו בקלות
כל זכייה ישראלית באולימפיאדה מעלה אומנם במעט את מדד השמחה שלי. אבל מבין כל הזכיות תפס את תשומת ליבי הג'ודאי פיטר פלצ'יק, כששִיחזר את הדרך שעשה אל מדליית הארד. לכתבים אמר תוך כדי בכי של התרגשות עצומה: "אני לא יוכל לתאר במילים את התחושות. שום דבר אף פעם לא בא לי בקלות". הקשבתי למשפט המתומצת הזה בהתפעמות, ומיד הבנתי שנמצאת מאחוריו כל כך הרבה משמעות.
עד כמה הוא עבד קשה? מסתבר שפלצ'יק נולד במשקל גבוה מאוד שהסתכם במעל 5 קילו, ועם בעיות בריאותיות. הרופא המליץ למשפחתו שידאגו להעסיקו בפעילות גופנית. כך קרה שבגיל ארבע שלח אותו סבו להתאמן בג'ודו, וזו הייתה נקודת הזינוק שלו. בגיל 16 הצטרף לנבחרת הקדטים ומכאן התגלגל לתחרויות, עד שבגיל 18 הצטרף לנבחרת הבוגרת בהובלת המאמן הלאומי אורן סמדג'ה, אישיות בפני עצמה. פיטר הגיע לזכייה באולימפיאדה כשהוא בן 32; ובתחשיב מהיר – הדרך שעבר כדי להניח סביב צווארו את מדליית הארד ולהביא כבוד גדול למדינת ישראל נמשכה 28 שנים. כשלושה עשורים של אימונים כמעט יומיומיים, פציעות, התמדה, רגעי משבר והרשימה עוד ארוכה. אין ספק שהרוויח את הזכות לומר: "שום דבר אף פעם לא בא לי בקלות".
מהצד כולנו יכולים רק לדמיין את הקושי ולרוב אנו נוטים להתמקד בתוצאה. אבל הדברים אינם קורים ב'הוקוס פוקוס'. גולשי הרוח, תום ראובני ושרון קנטור, לא נכנסו כך סתם לאתר השייט במרסיי וחזרו הביתה עם שתי מדליות. אין קסמים וזה נכון לכל זירה אחרת של החיים, וגם לזירת הנחלות ולגישורים בין בני המשפחה. מאחורי הסכם העברה בין דורית נמצאת רק ברירת מחדל אחת – עבודה קשה שבני המשפחה מתפתחים וגדלים דרכה; ולפעמים מגיעים גם להישג המצופה או לאחד שדומה לו באיזושהי צורה.
התחייבות להגיע לפתרון
אומנם בסוף תהליך הגישור לא ממתינה לבני המשפחה משאית גדולה עם מדליות, אבל הפרס האישי והבינאישי בהחלט יקר ערך; ואת המשמעות המלאה הם מבינים רק בנקודת הסיום. אבל בתחילת הדרך קשה לשקף לאחים ולאחיות את הרווח, כי עד כמה שננסה להאיר עליו במילים, החוויה תהיה ריקה ממשמעות באותו שלב. בזירה מקבילה, גם הספורטאים לא מתחילים את האימון היומי המתיש בידיעה שעוד ככה וככה אימונים, הם יזכו להכרזה שהם עולים לרבע הגמר. ככה זה, כשעובדים קשה אין שום הבטחה לסוף טוב וזה בעצם אחד ממרכיבי הקושי.
פעמים רבות אני מקבילה את תהליך הגישור להליכה לחדר כושר, ומסבירה שאי אפשר להירשם, ולתת לכסף על המנוי החודשי לבנות את השרירים. האחים צריכים לאסוף את עצמם, להתחייב ולהתייצב – לא רק באופן פיזי – לשיחות הגישור; גם אם זה הדבר האחרון עלי אדמות שהם ירצו לעשות. פעם אמרה לי אחת הבנות במשפחה שעברה גישור: "אל תיקחי את זה אישית, אפרת. את עושה איתנו עבודה נהדרת. אבל אם יש משהו שאני צריכה להילחם כדי לעשות אותו כל פעם מחדש, זה להגיע לפה. זה פשוט כי אני יודעת שמחכה לי עוד מפגש סוער עם האנשים שאני הכי אוהבת וזה לא קל. אבל בכל פעם שהפגישה מסתיימת, אני מרגישה שעשינו עוד צעד קטן ויש לי עוד טיפה אוויר. ואני גם יודעת שמתישהו זה ייגמר."
עוד דבר שאני מסבירה במטפורה, זה שלאימוני הכושר בחדר הגישור המשפחתי אי אפשר להגיע סתם ככה. זה אף פעם לא מספיק. "אני פה, תמשיכו בלעדיי," זרק לאוויר הבן הממשיך ויצא בפעם השלישית מחוץ למשרד לעוד שיחת עבודה דחופה. בזמן הזה ההורים ושני האחים הנוספים ניסו למצוא פתרונות, אבל אף אחד מהם לא הצליח להיסגר ללא הצלע החמישית.
כדי לעבור תהליך גישור משמעותי, כל בני המשפחה המעורבים צריכים להגיע מוכנים ומחויבים לעשות כל מה שניתן כדי לקדם את התהליך. כפי שלא מספיק להעביר כרטיס בכניסה לחדר הכושר ולפטפט עם המאמן; כך הכניסה לחדר הגישור צריכה להתקיים במחויבות אישית של עבודה אצל כולם. הסטטיסטיקה תאשר את האמירה – שכשעובדים, סיכויי להצלחה עולים. מנגד, ההסכם על הנחלה לא ייחתם אם בני המשפחה לא נוקטים בשום צעד לכיוון הזה.
אפקט הזמן והמוטיבציה
אחד הדברים המעוררים לתהליך הוא כמובן מוטיבציה. לפלצ'יק הייתה מוטיבציה פנימית ראשונית שכנראה נבעה מגנטיקה וממצבו הרפואי. אבל יש להניח שאחר כך בנה לעצמו עוגני מוטיבציה נוספים. אחד מהם היה המאמן שלו אורן סמדג'ה, שמעבר לכך שהוא דמות להשראה, עבר אירוע אישי של אובדן קשה מנשוא; וזו הייתה מוטיבציה מספקת בשביל פיטר לנצח את הקרב.
מוטיבציה לא נבראת מעצמה. בשיאה של סערת גישור אמר לי מושבניק: "אני עושה את זה בשביל סבי שבנה את ביתו על הנחלה והקים את המפעל המשפחתי." חשבתי בהערכה שדמות הסב יכולה הייתה לא לשחק תפקיד במשפחה אחרת. קל מאוד להניח בצד את זיכרונות העבר כשמדברים היום על הנחלה. המוטיבציה היא דבר שבוחרים להאמין בו. פלצ'יק בחר לעצמו מוטיבציה מגבירה לקרבות הגורליים, וגם אותו מושבניק מיאן לוותר על החיבור בין שמתרחש בהווה לבין המורשת המשפחתית; וזה למעשה מה שעשה את כל ההבדל.
הדרך הארוכה מתסכלת לפעמים במיוחד בזמן שהולכים אותה. אבל יש בה גם רגעי הנאה, חיבור של פעם והרבה זיכרונות מיוחדים מהילדות ומהבית. צריך לזכור, שתרופת הסבתא אומרת ש"זמן מרפא", ובמקרה של גישור אני חושבת שלממד הזמן יש בנוסף יכולת מופלאה לעזור לבני המשפחה להבין את תמונות המצב, לעכל את מה שדורש עיכול, להסכים לחשב מסלול מחדש, להפיק תובנות על מה שחשוב באמת בחיים, ועוד הרבה ערכים שהרבה בזכות הזמן מתקיימים.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
