אירועי ה-7 באוקטובר מוכיחים שאין לנו את המותרות להרפות מהמתח, ההתגייסות, הסולידריות והכוננות. מחשבות ותובנות ליום שאחרי
"מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, היא נס חד-פעמי שלא יחזור, ולכן אסור לנו לאבד אותו בשום פנים ואופן. כי אובדנה יחזיר אותנו לגלות, והגלות, מקץ מאה שנים או ארבע מאות, סופה שתוביל אותנו שוב לקברות אחים…. ולכן עלינו לשמור עליה מכל משמר" (אילן שיינפלד, "הארץ" 13.10.2023)
אהוד ברק תיאר את מדינת ישראל כ"וילה בג'ונגל". כוונתו הייתה שישראל מתנהלת כאי, כבועה, מדינה מערבית ליברלית "נורמלית", שמסביבה משטרים דיקטטוריים רצחניים שאינם מכבדים את זכויות האדם, ומבקשים לחסל את הישות הציונית. המונח "וילה בג'ונגל" רומז שניתן לקיים כאן חיים רגילים, כמו בכל מדינה מערבית מפותחת אחרת, כולל קיטוב קיצוני בין מחנות ושבטים, ופערי ענק בחלוקת המשאבים וההכנסות, כל זאת בחסות חומות הגנה שהן כוחה הצבאי של ישראל. אלא שלאור מצבה של המדינה ונוכח האיומים עליה, ההגדרה הנכונה והמתאימה יותר תהיה "מבצר בג'ונגל". המחשבה שאנו יכולים להתנהג ככל המדינות הינה אשליה, אותה אשליה שסימאה את נוסעי הטיטניק וצוותה עד ששקעה. ישראל חפצת חיים חייבת להתכונן לשנים ארוכות של סביבה עוינת, ומתחייבים מכך שורה של מסקנות ותנאים.
מומחים בלהריח חולשה
לכידות חברתית: הגורם החשוב ביותר בביטחון הלאומי הוא הסכמה רחבה בין חלקי העם, או לפחות רוב גדול מהם, על חזון משותף. תחושה מסוימת של אחדות חיונית להישרדותה של המדינה. עם שמפולג ומקוטב, וחצוי על ידי שנאה תהומית אינו מסוגל לצאת לקרב ביחד, ולכן לא ישרוד בתנאים הנתונים. אויבנו מומחים בלהריח חולשה – ומתנפלים. פירוש הדבר שאלה שרצו לדרוס את הערכים הליברליים, החשובים למחצית מהאזרחים, באמצעות די ניין, ומתכוונים להמשיך בכך אחרי המלחמה ללא הסכמות רחבות – פוגעים פגיעה ישירה בביטחון ישראל.
מנהיגות ואמון: העומדים בראש המערכת הפוליטית והצבאית חייבים להיות אנשים משכמם ומעלה, אנשי מופת, קודם כל בתחום ההתנהלות האישית והמוסרית. מי שעשוי להוביל אזרחים וחיילים למערכות קשות וכואבות חייב להיות אדם מעורר אמון ללא סייג, ומיותר לומר – נקי מכל רבב של חשד פלילי. חייב להתקיים מצב שבו האזרחים מאמינים שהמנהיג והמפקד פועל בכל מאודו וזמנו בתום לב למענם, ללא שיקולים ומניעים זרים.
פריפריה גיאוגרפית וחברתית: המדינה חייבת לאמץ מדיניות של סגירת פערים בין הפריפריה בצפון ובדרום לבין המרכז, וכן קידום ודאגה לשכבות החלשות. זכורה תגובתו של נתניהו לתושבת קריית שמונה שטענה נגד סגירת חדר מיון קדמי "את משעממת". הממשלה הנכונה תשאף לקדם רפואה, חינוך ותעסוקה לגליל, לנגב וליישובי עוטף עזה והגולן. יש לחזור לסדר העדיפויות שהכריז עליו ראש הממשלה שנרצח יצחק רבין, ולהקטין את ההשקעה בשטחים שמעבר לקו הירוק, לטובת הגליל והנגב. יותר לבריאות ולחינוך ופחות לכספים פוליטיים.
כוננות מתמדת
צבא: יש להכיר בכך ולהפנים שהוצאות הביטחון ימשיכו להיות גבוהות, על חשבון פחות "חיים טובים" לישראלים. בצד חיזוק כוחות ההכרעה האסטרטגיים – חיל האוויר, השריון וכו' – צה"ל חייב להתאים את עצמו לאויב כמו החמאס שהוא חלש יותר אך מסוגל להטריד ולהכאיב. יש לטפח יחידות לתגובה מהירה בשטח שהן "צבא קטן וחכם". לא להיתפס לשאננות. לשמור על כוננות מתמדת עם כוחות מספיקים בכל רגע נתון. להתייחס לנתוני ההתרעה המגיעים לצד חומרה (תמיד, גם אם זה נראה כמו תרגיל, יש סיכוי שזה לא). לייחס חשיבות ומשמעות ל"סיגנלים חלשים" ולטיעונים שסותרים את התפיסה השלטת, מתוך אחריות וידיעה שכל טעות עלולה להידרדר לאסון. צבא העם במשמעותו: לוחמי היישובים שבפריפריה, שיש לציידם ולהכיר בהם כיחידות שמהוות יחד עם הכוח המגויס את קו הגנה הראשון בפני האויב.
כלכלה וחברה: כלכלת הקפיטליזם החזירי מבית מדרשם של נתניהו, סמוטריץ ופורום קוהלת אינה מתאימה למדינה במצור ותחת איומים כמו ישראל. הסולידריות בשדה הקרב והשכול מחייבים סולידריות גם בתחום החברתי כלכלי. לא במקרה, הישראלים, באינטואיציה שלהם, פונים בעת צרה ומצוקה למדינה שתעזור. המודל הכלכלי המתאים לישראל הוא מדינת רווחה נוסח ארצות סקנדינביה והולנד. המדינה מטפחת ומשקיעה בחינוך ובבריאות, עם מדיניות מיסוי מקטינת פערים, ומקדמת קבוצות מוחלשות בחברה.
החברה האזרחית: במהלך המלחמה הנוכחית מתבררת שוב חשיבותה של ההתנדבות של ארגונים שאינם נמנים על המנגנון המדינתי לחוסן הלאומי. יש לחזק את כוחן של הרשויות המקומיות, שקרובות ומכירות את צורכי האזרחים, ושל אגודות והתארגנויות אזרחיות שמבוססות על רשת תמיכה חברתית התנדבותית.
להכיר ברפורמים ובקונסרבטיבים
מדיניות חוץ – אנחנו ואמריקה: לישראל, בפרט מול חיזבאללה ואיראן, אין תקומה בלי תמיכת ארה"ב. לפיכך, אין מקום לזלול של שרים בממשלת ישראל ושל ראש הממשלה בארה"ב ובנשיאיה. ישראל צריכה לטפח את הערכים הליברלים והדמוקרטים המשותפים לנו ולארה"ב, ולהכיר ברפורמים ובקונסרבטיבים המהווים את רוב מניינה של יהדות ארה"ב.
חתירה לשלום: הכוח להילחם ולחיות במצור נובע מהתקווה שיום אחד, אולי בעוד שנים רבות, כל זה יסתיים וישרור פה שלום אמיתי, בין ישראל לבין מדינות האזור. היתכנות של שלום כזה מותנית בהסכם בינינו לבים העם הפלסטיני, שלא הולך לשום מקום. אזרחי ישראל מצפים שהממשלות והמנהיגים, בצד ביצור הכוח הצבאי והביטחון, לא יחדלו ממאמץ אקטיבי להגיע להסכם.
לסיכום, על הספקטרום שבין אתונה לספרטה, קיווינו להיות אתונה – עיר מדינה פורחת, פתוחה, מערבית, שכיף לחיות בה. נראה שלעת הזאת עלינו להיות יותר קרובים לספרטה – מדינה שהיא כמו אגרוף קפוץ, שנמצא כל הזמן בכוננות להגן ולהכות. אירועי ה-7 באוקטובר מוכיחים שאין לנו את המותרות להרפות מהמתח, ההתגייסות, הסולידריות והכוננות. אירועי השבועות האחרונים מחזירים אותנו לא לשואה, אלא לשנים של אחרי הקמת המדינה, כדברי משה דיין על קברו של רועי רוטנברג מנחל עוז ב-1956: "זו גזרת דורנו".
