מושב פרי-גן הותקף ב-7 באוקטובר על ידי מחבלי החמאס ובדקות הראשונות עמדו נגדם רק שני חברי כיתת כוננות * בגבורה עילאית נחלצו לעזרתם מרבית חברי כיתת הכוננות של הישוב שלומית ושני שוטרים והצילו את חיי התושבים * הדר פדידה, תושבת פרי-גן, מספרת על אותה שבת נוראית ועל הקרב שהציל את המושב מכליה
שבת ה-7 באוקטובר 2023 היתה אמורה להיות חגיגה של משפחה ושל שמחת התורה. אנשים בכל הארץ תכננו לרקוד עם ספרי תורה, וכנהוג ילדים היו אמורים להתחרות בלתפוס ממתקים שנזרקו על רצפת בתי הכנסת. אבל ברצועת עזה, לאלפי מחבלי החמאס היו תוכניות אחרות. המתקפה המבוצעת שלהם יצאה לפועל, ושערי הגהינום נפתחו לכל מי שחי באזור עוטף עזה.
במושב פרי גן התעוררו בהלם מהרעשים הרועמים של שיגורי הרקטות, התרעות צבע אדום וירי RPG. השעה הייתה 6:34 בבוקר, והשמיים היו שחורים משיגורי הרקטות ומאות הטילים, שהפכו את מה שהיה אמור להיות שמיים כחולים לשמיים אפורים ומאיימים.
בדיעבד, אנחנו מבינים שחמאס רצה שנביט כלפי מעלה, כדי שלא נשים לב למה שמתחולל מעבר לאופק. אלפי מחבלים חמושים בכבדות, בג'יפים או על אופנועים פרצו את הגדרות, חצו את הגבול והסתערו על האזור שלנו. הם היו מצוידים במפות של כל יישוב ויישוב, הם ידעו כמה ילדים יש בכל בית ואפילו ידעו היכן בדיוק גר הרבש"צ ונסעו ישירות לביתו. למרבה המזל של פרי גן, הרבש"צ לא היה בבית כי ביתו ספג הכי הרבה כדורים והוא בוודאי לא היה שורד.
בשעה 7:30, שישה מחבלים חמושים פוצצו את עמוד החשמל של פרי גן ואז פוצצו את השער של הגדר ההיקפית ולאחר מכן פוצצו את השער האחורי. לירן קדוש נסע לעברם כדי להרתיע אותם אך הם ירו שוב ושוב לכיוונו והוא הסיק שהמצב קשה מדי להתמודד לבדו – אז הוא חזר לדבר עם הרבש"צ של הפתחה, חבל שלום.
כל המשפחות אספו את ילדיהן ורצו לחדרי הביטחון (ממ"ד) שלהן. עד מהרה התברר כמה אבסורדי היה השם הזה, כאשר המחבלים ריכזו את כל מאמציהם על הממ"דים בכוונה לרצוח ולחטוף את המשפחות המסתתרות בפנים באימה. לא היה להם חשמל, כי המחבלים גם חיבלו במערכת החשמל של כל הפתחה וחלק מהתושבים לא לקחו מים בחיפזון. גם האוויר נהיה דליל בלי מזגן בחדר סגור.
אף אחד לא יכול היה לצפות את הזוועות של השעות הבאות. כמה מחבלים טיפסו על גג באחד הבתים הקרובים לשער האחורי, מבלי לדעת שמשפחה של חמש נפשות נמצאת בפנים. הם השתמשו בנקודת התצפית הזו כדי לירות על הבתים שממול. משפחת שוסטק שמרה על שקט מוחלט, מפחד שמא יתגלו על ידי המחבלים שעל הגג. הבת הבכורה עמדה מול הדלת הקדמית עם אקדח מכוון, בלי לזוז בכלל במשך עשר שעות.
נלחמים עם מה שיש
עזרי נתן, השכן שלה, הראה התנגדות עזה. עזרי ירה ממקום אחד, רץ למקום אחר וירה משם, הכל כדי לגרום למחבלים לחשוב שיש מספר צלפים בסביבה. הניסיון הצבאי שלו העניק לו את הידע על לוחמת גרילה.
משפחת בן נעים גרה מול הבית שממנו ירו המחבלים מהגג. יוני, האב ויובל, בנו, היו שניהם חמושים. השניים ירו יריות רבות כדי להרחיק את המחבלים. התריס של חדר הביטחון שלהם נתקע פתוח, ויובל ראה אדם במדי צבא. הוא צעק לעזרה אך הבין שזה מחבל שהחל לירות פנימה, והכדור עבר סמוך לאחותו של יובל במרחק של כמה סנטימטרים.
המחבלים השליכו רימוני יד לסלון וריסקו את הבית בכדורים. מספר מחבלים חדרו לבית משפחת בן נעים ויוני קרא נואשות לעזרה. בשעה 8 בבוקר הגיעו שני שוטרים והשוטר אבי צידון שילם על אומץ לבו בחייו. מכוניתו הייתה מרוסקת בכדורים. לוטם נגר, רבש"צ של חבל שלום, שהוא האזור כולו, הודיע לצוות הביטחון של שלומית שפרי גן נמצאת תחת מתקפה קשה, וששניים בלבד מצוות הביטחון שלהם זמינים. הוא לא ציפה שכמעט כל הצוות ימהר להציל את פרי גן.
רבש"צ של שלומית, בני משולם, שמע את הקריאה לעזרה מלוטם וזה היה ברור לו שהוא חייב לעזור לפרי גן, אבל הוא לא רצה להשאיר את שלומית בלי הגנה. עדיין לא היה ברור היקף הטבח, אך זה החל לחלחל. הם ידעו שבקיבוץ חולית נרצחו כמה חברים. השעה הייתה 8:30 בבוקר והמחבלים היו סנטימטרים מהמשפחה.
חברי צוות הביטחון בשלומית התפללו בבית הכנסת, הם היו במצב רוחני ועוז ששון אמר שהכוח הרוחני הזה חיזק אותו. בני משולם, שקיבל את השיחה מלוטם הרבש"צ , שאל את חברי צוות הביטחון האחרים מי מוכן להצטרף אליו לפרי גן. אביעד כהן, יהודה רבינוביץ', בועז בירן, מיכאל גוסטמן ואשר קובץ' התנדבו.
בני ביקש מהם להישאר ולשמור על שלומית בעוד הוא, עוז ששון ובועז נסעו במהירות לפרי גן. ברגע שהגיעו למושב – הם חטפו מטח כדורים וירי RPG. במקום ללכת על הכביש – הם הלכו מאחורי הבתים כדי להסתתר. כך הם התקדמו עד שהגיעו לקרוון שמאחורי בית משפחת בן נעים. בשלב הזה, כשהמצב הקשה בפרי גן התברר, עוז ששון הצטרף לעזרתם.
יוני חשב שהצבא הגיע
הם היו רק כמה מטרים מהמחבלים, שהיו חמושים ברימוני יד, קלצ'ניקובים ו-RPG. בינתיים, יוני בן נעים שמע את המחבלים צועקים "אללה אכבר", ואמר לבנו, "זה טוב, זה אומר שיורים עליהם, מישהו בא להציל אותנו." הוא חשב שסוף סוף הצבא הגיע.
המחבלים, ששמעו את היריות, עזבו את בית בן נעים ורצו לתקוף את בני ובועז. בועז נורה בכתף. בני הסתובב לשאול את בועז אם הוא בסדר ואז גם הוא נורה. בועז הבין שהוא פצוע קשה והשניים שלחו הודעה לבקשת תגבורת מחבריהם בשלומית.
את בקשת הסיוע הדחוף שומע בשלומית חברם לכיתת הכוננות יהודה רבינוביץ'. יהודה נוהג לפרי גן במהירות של קרוב ל-200 קמ"ש, כדי לחלץ אותם. בעקבותיו יוצאים לפרי גן חברי כיתת כוננות נוספים – ראובן שישפורטיש, אשר קובץ', משה אבוקסיס, אוריאל ביבי, עקיבא שבת ומיכאל גוטסמן הגיעו במהירות לתמוך בגיבורים הפצועים, והשאירו רק שניים מצוות הביטחון לשמור על שלומית.
מיכאל גוטסמן רץ על פני הכביש כדי לתפוס עמדה מאחורי כמה בלוקים, לכיוון אש המחבלים. הוא נורה ונפצע קשה. משה אבוקסיס אמר, "כסה אותי, אני הולך לעזור לו". הוא רץ ושלח הודעה שמיכאל נפצע קשה.
כל הזמן הזה הם שלחו הודעות לצבא, מתארים את מצבם הנואש, ולא הבינו איך אין סימן לכוחות קרקע או אוויר. הטרוריסטים זרקו כמה רימונים על גיבורי שלומית, ורגלו של יהודה נפצעה (לימים הוא איבד אותה). בכור סויד היה בבית משפחתו במרחק 35 דקות משם, אך הוא התעקש להגיע כדי לספק גיבוי נוסף. לצערנו, הוא נורה ונהרג בדרך. עוז גליק ואביעד כהן שמעו את ראובן שואג והבינו שחבריהם נלחמים על חייהם.
משה קרא להם לבוא ולעזור וראה שאביעד נפגע בכדור שפגע באפוד הקרמי שלו. משה חשב שהוא יהיה בסדר בגלל האפוד אבל מתברר שאביעד נהרג. משה ועוז נכנסו לקרב יריות אינטנסיבי עם הטרוריסטים כל הזמן, קוראים נואשות לגיבוי מהצבא. שניהם נפצעו אך שרדו. עקיבא ובני לקחו את הפצועים לעזרה ואז חזרו להילחם. הטרוריסטים הבינו שהם מתמודדים מול התנגדות נחושה ואמיצה ולבסוף עזבו על אופנועיהם.
חייבים לנצח לגיבורי שלומית
במהלך הקרב אף חבר ממושב פרי גן לא נפגע, אבל כשחברי שלומית בדקו את שורותיהם, הם הבינו שארבעה נהרגו. אביעד כהן ז"ל, אוריאל ביבי ז"ל, ראובן שישפורטיש ז"ל ובכור סוויד ז"ל נהרגו. עוז ששון, בועז בירן ומיכאל גוסטמן נפצעו קשה. הם היו הרוסים אחרי שהבינו שחבריהם הטובים נהרגו, והשאירו אלמנות ויתומים וחור ענק בלב של שלומית. הם גם הבינו שהם הצילו את חייהם של ישוב שלם. אילולא התנדבו בגבורה לעזור לפרי גן, היו שם רציחות וחטיפות רבות כמו במושבים ובקיבוצים אחרים.
דני שמואל, מפרי גן, הוא פרמדיק. שמואל נקרא פעמים רבות לעזור לפצועים ובמהלך היום היו לו מספר נפגעים מתים או פצועים על הדשא הקדמי שלו, בהם ניסה לטפל עד שהשירותים הרפואיים יכלו להגיע.
חברי פרי גן יהיו חייבים לנצח לגיבורי שלומית. מאז, אנחנו משתתפים בטקסים כמו הכנסת ספר תורה, טקס שתילה בט"ו בשבט ופעילויות פורים. גורלותינו יהיו קשורים כל עוד אנחנו חיים.
לאחר ההתקפה פונו כל חברי פרי גן לאילת. המסע היה מלווה בפחדים כי עדיין היו טרוריסטים שמסתתרים באזור וגופות פזורות על הכבישים והשבילים. רוב החברים נשארו במלון לאונרדו קלאב, אבל חלקם היו במלונות סמוכים.
גודל הטראומה התבהר ברגע שהשוק הראשוני התפוגג. ילדים היו בטוחים שהם הולכים למות. הם שכבו, ממתינים למוות ולאחר מכן חשו שהמציאות היא למעשה חלום. הם איבדו כל תחושה לגבי מהי מציאות ומהו סיוט חי. פסיכיאטרים היו זמינים והוקמו גני ילדים ובתי ספר מאולתרים. החברים ניחמו זה את זה ועזרו לחברים לנווט במבוך מערכת הביטוח הלאומי.
כל מי שביקר אי פעם באזור אשכול מתפעל כמה הוא נראה פסטורלי ושקט עם מרחבים פתוחים ושדרות עצים. לפתע זה הופך למקום שבו אתה לא בטוח, אפילו בבית שלך, אפילו בחדר הביטחון שלך! אנשים איבדו אמון במוסדות שנראו פעם קדושים. שואה בחיינו, בכפר שלנו. הכאב היה בלתי נתפס. האווירה באילת הייתה של טראומה ואי-אמון. הטבח והחטיפות השאירו 30 יתומים וקרעו ומשפחות רבות. כל אחד איבד עשרות חברים או אהובים שלהם.
כאשר התברר שלא רק חמאס לקח חלק בזוועות היום אלא גם תושבי עזה, הבגידה הפכה לכואבת יותר. כל שעה הביאה ידיעה על חבר נוסף שנהרג, שכן נוסף שנחטף. אשכול היא קהילה קטנה ומאוחדת היטב, שבה ארבעה דורות חיו וגידלו את ילדיהם. כל מוות הרגיש כמו סכין נוסף בלב. אנשים ישבו דבוקים לחדשות, מחכים שיגידו "לא, זה לא קרה, איך זה יכול להיות מציאות? איך יום שמחת תורה הפך ליום הנורא ביותר בהיסטוריה של המדינה?"
אחרי כמה חודשים, אנשים החלו לחזור לפרי גן. ארגון שנקרא 'גשר התקווה' חיבר קהילות יהודיות ברחבי העולם עם אלה שהותקפו ביום האיום ההוא. פרי גן היה מחובר לקהילה סאות' המפסטר בלונדון. כמה מאנשי הקהילה המופלאה הזו הגיעו לטקס ט"ו בשבט. הרב אלי לוין ועשרה חברים נוספים הגיעו להראות תמיכה ולדון במאמץ גיוס כספים, שיוכלו לעזור לפרי גן להקים מערכת מצלמות אבטחה שתתריע על התקפות נוספות.
יוני בן נעים תיאר כיצד הוא ובנו החזיקו את הטרוריסטים במרחק, עד שהגיבורים משלומית הגיעו. דני הפרמדיק סיפר להם על איך הוא חצה את האש לראות ולטפל בפצועים, ואלירן קדוש סיפר איך הוא ירה את הירייה הראשונה בתחילת ההתקפה ואז הודיע לאחראי הביטחון האזורי לוטם נגר, שהודיע לקציני הביטחון באזור. הוא הראה להם את ביתו המנוקב בקליעים והאזורים שבהם נרצחו המתנדבים. הקהילה בלונדון נראתה נרגשת מאוד ויצרנו קשר חזק. אנחנו מרגישים שהדרך הטובה ביותר לאשר את הניצחון שלנו על חמאס היא להראות אחדות כקהילה ולא רק לחזור אלא להתרחב ולפרוח.
אנחנו מתכננים להכפיל את מספר המשפחות ולספק להן גן שעשועים מורחב, מרכז קהילתי, גן ריפוי, מכשירי נגינה, בית כנסת משופץ ומתקנים נוספים. אנחנו כאן וכאן נישאר. נחזיר את הגן עדן שלנו במו ידינו.
