איך זה שדווקא השיר "המגפיים של ברוך" נבחר לשיר השנה בימים שלאחר מלחמת יום כיפור? הרצון למצוא תשובה הוביל את אורי משגב, בן חפציבה, למחקר על הקשר שבין טראומת המלחמה להתפתחות הפזמון הישראלי
תושבי "ה-עמק", הלא הוא עמק יזרעאל, מתקבצים במשכן לאומניות בעין חרוד, להרצאה החדשה של אורי משגב. ערב קיץ חמים מלווה את הפוסעים ברגל במעלה המדרכה הצרה ואת אלו המגיעים עם הקלנועית, היישר אל הרחבה המטופחת של המשכן. חודש אלול, המסמל תקופת התבוננות ובחינת הנפש, מהווה תפאורה מתאימה לפרמיירת הרצאתו של משגב, "שרים שירים בלי דגל", העוסקת בשירים שחוברו בתרבות הישראלית לאחר מלחמת יום כיפור. "בחרתי לעשות את הרצאת הבכורה בעמק שלי, בו גדלתי", מסביר משגב, שנולד והתבגר בחפציבה, "חמישית מהרוגי מלחמת יום הכיפורים היו בני קיבוצים, ואין מי שלא נצרבה בו הלוויתם של 11 בני בית השיטה והרוגים נוספים רבים מכלל החברה הקיבוצית. זהו מחיר עצום וכאב גדול מנשוא. התנועה הקיבוצית שלחה את בניה למלחמה, וממש במקביל יצרו בני קיבוץ אחרים תשתית מרשימה לתרבות המוזיקלית של הרוק הישראלי", מדגיש משגב, ומתכוון בין השאר למאיר אריאל, שלום חנוך, חנן יובל (בני משמרות) ומתי כספי (בן חניתה). משגב, עיתונאי ב"הארץ" ומרצה בתחום המוזיקה והתקשורת, מספר שכבן העמק חונך לאהבת הפזמון העברי, ויחד עם זאת "ברגע שעמדתי על דעתי נמשכתי למוזיקת רוק. ההתבוננות על מגוון היצירה המוזיקלית בארץ, הובילה אותי לחשיבה שהשירים שנוצרו כאן הם היהלום שבכתר של התרבות העברית המתחדשת". כאדם שמתעניין גם בתקופות היסטוריות, מצא עצמו משגב מעמיק בקריאה על אירועי יום הכיפורים. במלאת 50 שנה למלחמה, החליט לבחון את השפעתה על תחום הפזמון בארץ, וגילה שדווקא להתפתחות הרוק-אנד-רול, יש מקום מרכזי בספור.
הצנחן המזמר
התמונה הראשונה המוקרנת על המסך בפתיחת ההרצאה, מרמזת במידה רבה על עצם העניין ומציגה את חברי להקת "כוורת" שירדו להופעות בחזית סיני. אנשים צעירים, לבושים במכנסיים מתרחבים, כיאה לאופנה של אותה תקופה, ושיערם הארוך שהתעופף מהרוח מסתיר את פניהם, ומטשטש במידת מה את ההלם בו היו נתונים בסיטואציה זו. "אציין שפחות מחודשיים לאחר צילום התמונה, נבחר השיר 'המגפיים של ברוך' לשיר השנה בישראל", מספר אורי עובדה מפתיעה. "מה הופך שיר נונסנס קליל לאהוב כל כך אחרי שבר טראומתי כמו מלחמת יום כיפור?". הרצון למצוא תשובה לשאלה זו הוביל את משגב לתהליך מחקר נרחב. מעבר לספרי המלחמה, הוא הגיע לארכיונים ששמרו תמונות ייחודיות וקלטות-שמע של זמרים מתקופת המלחמה ולאחריה, ואף שוחח באופן אישי וישיר עם זמרים ויוצרים כדוגמת דני סנדרסון. "זו עבודה שזכיתי בה לחדוות גילוי רבה", רומז משגב. "מצאתי חומרים רבים ומעניינים שיוצרים תמונה מפתיעה לגבי התפתחות הפזמון העברי בשנות ה-70 וה-80. אחד האתגרים הגדולים במקרים שכאלו, הוא לבחור את השירים שיובילו את ההרצאה בצורה המיטבית. המגוון הוא רחב, אך כמובן שלא ניתן להשמיע הכול, ולכן אנו נחשפים לדגימות של שירים המייצגים את התקופה. עם זאת, כבר אחרי הפרמיירה קיבלתי מאנשים בקהל חומרים ארכיוניים נוספים, כך שאני מאמין שזו הרצאה שעוד תצמח ותקבל פנים נוספות".
למשגב חשוב להראות את ההקשר ההיסטורי של הדברים ולכן דבריו פותחים במלחמת ששת הימים ובשירים הידועים שליוו אותה. באולם מושמע השיר "ירושלים של זהב" בביצועה התמים של שולי נתן, לצד הקונטרה הביקורתית של מאיר אריאל, "הצנחן המזמר", שחיבר ושר את "ירושלים של ברזל". "הסמיכות בין שני שירים אלו מעידה על הדואליות שהייתה בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים – מצד אחד אופוריה גדולה ופולחן גנרלים, ומצד שני העלאת ביקורת על קיבוע השלטון בשטחים הכבושים". כידוע, שנתיים אחר כך, ב-1969, יכתוב יענקל'ה רוטבליט את שיר המחאה "שיר לשלום", שמשדר מסר א-מיליטנטי, הן בהשפעת מלחמות ישראל והן בהשפעת המחאה באמריקה בעקבות מלחמת וייטנאם. אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי (גנדי), ניסה למנוע את השמעתו, אבל הביצוע המצמרר והנוקב של הסולנית מירי אלוני, הותיר את רישומו עד ימינו אנו.
שיר של חיילים
השנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור לא היו שקטות כלל ועיקר, ולא בכדי כונו "מלחמת ההתשה". יחד עם זאת, למראית עין התנהלו החיים בישראל של שנות ה-70 בשפיות מסוימת; חבורת "לול" הוציאה את השיר "אבשלום", ששואל ישירות "למה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא כבר מחר?", וב-1972 שר אריק אינשטיין את "שיר אחרי מלחמה", כאילו תם הפרק הלוחמני בחיינו ואפשר לסכם אותו בשאיפה כללית לשלווה ולרגיעה. שנה אחר כך תפרוץ מלחמת יום הכיפורים ותכניס את כל תושבי ישראל להלם. תוך שבועות ספורים תכתוב נעמי שמר את "לו-יהי", והשיר יהפוך ל"המנון המלחמה" ויבוצע על ידי מספר אומנים בחולות המדממים של סיני.
התופעה של זמרים ולהקות שמצטרפים לכוחות הלוחמים, בניסיון להעלות את המורל או להשכיח את המציאות הקשה, נקשרת לקטעי עיתונות וארכיון המצוטטים את האומנים עצמם. ירדנה ארזי סיפרה שלעיתים נסעו האומנים והלוחמים יחד באותו ג'יפ, "וכששרנו בפניהם את 'שיר הרעות' הם בכו ואנחנו בכינו איתם". אבנר גדסי זוכר כהלם את ההמולה המלחמתית וחוסר הוודאות לגבי ההתנהלות היומיומית. "הגענו לבסיס ברמת הגולן והש"ג אמר לי – תתקדמו פנימה ותראו אם נשאר עוד למי להופיע… מצאנו שם עשרה חיילים, ישבנו על כף של בולדוזר ששימשה כבמה קטנה, ושרנו…".
דבריו של אפרים שמיר, חבר "כוורת", עוזרים להבין במעט את התופעה של פריחת הרוק הישראלי מיד לאחר מלחמת יום כיפור. שמיר הסביר כי ההופעות בשטח היוו ערוץ תקשורת בין החיילים למשפחותיהם. "הם היו מוסרים דרכנו ד"שים ומסרים שונים. מעבר לזה, באנו לשמח אותם ככל האפשר. ברור היה לנו שלמילים 'פה קבור הכלב' יש משמעות נוספת עבור מי שכרגע איבד את חבריו, אבל התפקיד שלנו היה להסיח את הדעת מהמציאות הבלתי נסבלת. אחרי מלחמה מצלקת כל כך, אנחנו היינו גורם ממתן ומשכיח".
ובאמת, הפסקת האש הוכרזה ב-24 באוקטובר 1973, וכעבור שבוע בלבד יצא התקליט "פוגי" וזכה להצלחה רבה. משגב מספר שהחומר המוזיקלי היה מוכן כבר לפני המלחמה, ואף נקבעה ל"כוורת" הופעה חגיגית במועדון "אלהמברה" שביפו, ב-6 באוקטובר 1973 בצאת יום הכיפורים, אלא שאז פרצה המלחמה. חברי הלהקה עלו על אוטובוס עם להקת הנח"ל לדרום סיני. "בהופעות היו לפעמים יותר זמרים מחיילים", נזכר סנדרסון. הם התלבטו אם לשיר שירי נונסנס כמו "יו-יה" בפני החיילים הכאובים, אבל ירדנה ארזי עודדה אותם בטענה שדווקא רוח השטות הזו יכולה לשמח את הלוחמים. "ובאמת, קלטנו ששירי פוגי הופכים להיות בעיטה בפאתוס של דיין וגולדה מאיר, ומציעים אסקפיזם מרענן ואנטיתזה לקרבות עקובי הדם".
גם לאחר הפסקת האש נמשך גיוס החיילים לתקופות ארוכות של מספר חודשים עד חצי שנה. זמן זה היה כר נרחב ליציאת שירים בעלי עצב עמוק וגעגועים לעבר, לישראל שלפני הטראומה, כמו "אתם זוכרים את השירים", אחכה לך", ו"זה מכבר", שאומנם נכתב שנים לפני כן על ידי לאה גולדברג, אך מילותיו הנצחיות "אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם" הולחנו על ידי מתי כספי ב- 1974, אחרי המלחמה. הזמרת חווה אלברשטיין תרמה גם היא את חלקה להלך הרוח החברתי, כשהוציאה את התקליט המכונן "כמו צמח בר", שכל שיר ושיר בו מבטא כאב לצד הזדככות נפשית, קרבה ורגישות.
שמות שירי התקליט כמו "האומנם", "לכל איש יש שם", "אדבר איתך", מלמדים על כוונתה המוצהרת של אלברשטיין: "רציתי לנחם ולא להאשים, להפוך את האבל לשינוי ולתקווה".
החיטה צומחת שוב
לקראת סוף ההרצאה חוזר משגב להצלחת הרוק הישראלי בכלל לאחר המלחמה, ולפופולריות של כוורת בפרט בקרב הקהל הישראלי. "זו הלהקה המצליחה ביותר בארץ בכל הזמנים, ובמידה רבה ניתן לכנותה 'הביטלס הישראלי'. חברי הלהקה פעלו רק שלוש שנים, אבל הגיעו להישגים מרשימים. ריתק אותי הדיסוננס בין המוזיקה שלהם לבין האווירה ששררה בארץ אחרי מלחמת יום כיפור. אומנם לא הייתה להם אמירה פוליטית ישירה, אבל בשירים 'נתתי לה חיי' ו'מדינה קטנה', ממנה נלקח שם ההרצאה שלי, מתקבלת כמיהה בסיסית לחיים של נורמליות. זה שיר שמבטא במידה רבה את המתח בין הלאומיות והשכול, לרצון לשמח ולהציע אלטרנטיבה. החיילים שנחשפו לשירים הללו בהפוגות שבמהלך המלחמה, הם אלו שהמליצו לחבריהם להגיע להופעות של 'כוורת' גם בימים של שוך הקרבות".
הקהל באולם קשוב לפרטי המידע המרתקים שמציג משגב, צופה בעניין בסרטונים הנדירים ומזמזם בערגה את מילות השירים המושמעים. ניכר כי הלב נמשך אחר דבריו של משגב, שרומז בקצרה, כי גם בשנות ה-80 עדיין יצאו שירים שעוסקים בטראומת מלחמת יום כיפור. "תרבות לא בהכרח מגיבה באופן מיידי לארועים אקטואליים. ההלם של המלחמה פקד גם את המוזיקה הישראלית, ושירים כמו 'לילה לא שקט' של שלמה ארצי או 'לילה שקט עבר על כוחותינו', של מאיר אריאל, נכתבו מאוחר יחסית, אך עדיין נוגעים בפצע הפתוח של יום כיפור וההתשה, ומתכתבים גם עם מלחמת לבנון".
באופן טבעי מסתיים האירוע בשירה של דורית צמרת מבית השיטה, שכתבה את "החיטה צומחת שוב" בשנת 1974, שיר שהפך לאחד מסמלי המוות והשכול המרכזיים בתרבות הישראלית.
מעניין אילו שירים ייכתבו בעקבות התקופה העכשווית, או אם נשתמש במילותיה של דורית צמרת – "איך יוגד כל המכאוב וכל האהבה?".
