עכשיו מעברי בתים על הפרק בבארי, אולי גם אני אעבור. אבל כל הבתים שלנו בנויים על אדמה טובענית של אי-אמון וחוסר ודאות, על טרשים ובורות שהשאירה אחריה רעידת האדמה של 7 באוקטובר
יום עגול
יום ה-500, המספר העגול מונה לי גם את ציוני הדרך הפרטיים. חזרתי לבארי אחרי יום המאה. עכשיו יום ה-500. הינה אנחנו, סופרים במאות את הימים, מי ציפה שיהיה ככה, ומי ציפה שיהיה 7 באוקטובר? חודש-חודשיים אחרי שחזרתי, ישבתי עם בכירי העיתון הזה בחדר אוכל בבארי ושחתי להם שאני חושבת לכתוב טור על השיבה הביתה.
כמובן שזה קרה קצת אחרת, ישבנו על ארוחת הצוהריים הבנאלית הקיבוצית עם מירב ועדי (העורכות) וערן (מרשות העיתון) אחרי זה, נדמה לי, הגענו גם למשתלה, והטור קם והיה. טור בעיתון מחתרתי שהיה לי כמו חצי יומן. כי לאן ולמי הוא כבר מגיע, לאן הוא נישא על כנפי הרוח עד שהוא מוטל על שולחנות בחדרי אוכל קיבוציים, ונקרא בידי יודעי הקרוא האחרונים שעדיין לא המירו את דתם למסך כלשהו? יש גם אתר, אבל גם הוא נחבא אל הכלים, אבל הורריי! בקרוב יהיה אתר חדש וזמן קיבוץ ייצא לאור.
אני סתם קצת עוקצת אחרי לילה חסר שינה. כבוד גדול לקבל דף משלך מדי שבוע בעיתון, גם אם הוא בעידן בו נשאלת השאלה עיתון מהו. יום ה-500, לא נסעתי לאף הפגנה בגלל העייפות. מי שגרה במקום כמו בארי חייבת להקשיב לנפש, וכשלילה שלם היא לא נותנת לך לישון היא מתכוונת לומר משהו. בשעה הזאת קוברים את יוסל'ה, ותיק יקר שהחזיק מאז ה-7. גם בשבילו למספר הזה יש ערך, אם כי יש להניח שכעת הוא לא חש בו.
לתקן למען החיים
אני על הדשא עם שאריות השמש, אצלי תמיד בסוף זה הדשא, כולל במקום הבגרויות בשנות ה-60. המרפא האולטימטיבי כל עוד השמש מחממת ואפשר להשתרע קרוב לעלים הירוקים. העייפות, תרתי משמע, לא מאפשרת לי ללכת ללוויה, שכמו כל הרבות שהייתי בהן מאז לא זכו לתשומת הלב המלאה. מצטערת חברים. יוסל'ה, רץ לפחות עד אמצע שנות ה-70 שלו. אחר כך בגדו הברכיים, עכשיו אולי הוא נמצא בשדות הריצה הנצחיים אי שם בשמים מעל הדשא שלי, שהרכבתי מפיסות וטלאים של דשאים אחרים.
אי-שם, בממד אחר וירוק, הולכת בוודאי גם עפרה בין הפרחים. לא כתבתי לכם על החברים והמכרים שאיבדתי. לפעמים הם צפים לי כשמות וקצה קצהו של רגש. במלואו הוא יבוא מתישהו, אבל בינתיים אני עסוקה מדי, כי מחובתנו לתקן למען החיים.
הרווחים והחללים
זה טור פרידה, אם לא הבנתם. לפחות שאלה אחת גדולה נפתרה בו. מאז שחזרתי שאלתי את עצמי מהו בית. ההזזה מהמקום הקבוע לזווית ראייה, אפילו מעט אחרת, מהפכת את המושגים. וחזרתי עם תשובה – שאין לי מושג (סתם הבטחתי, כדי שתמשיכו לקרוא, אני מספרת לא אמינה).
הדבר הקרוב ביותר שהגעתי אליו היא תחושה עמומה שהמילים לא באמת יכולות לתאר אותה. זו התחושה שהרגשתי כשהגעתי בפעם הראשונה לבארי מאז, ובאתי להיכנס לחדר האוכל מהכניסה הצפונית, לא הראשית, אלא זו שנכנסים ממנה העובדים בדפוס, שאין לה, וזה מה שאולי קובע, חנייה מסודרת של אופניים.
ואולי הרגשתי את התחושה קצת קודם? ליד בית העם, מגדל המים ופסלי הוותיקים? במעומעם זכורה לי התמונה, יום שמש חורפי, ופתאום משהו חמים שמזדחל פנימה. שכבר אז אני לא יכולה להסביר מהו, בחלקו ההרגשה שאני במשהו מוכר, מעבר אפילו לפרטיו האחרונים, מקום שידעתי לפני ולפנים אפילו לפני שנבנה, וצעדיי הבאים ידועים לי כמו האחרונים. והיה בה משהו נעים.
חברות וחברים – זה בית! או ליתר דיוק, תחושת הבית שלי. לא יכולה לתת לכם יותר גם אם ארצה.
מקווה שנהניתם לקרוא. חדי העין ביניכם ודאי שמו לב שאני אוהבת לקשקש, זה היה יכול להיות סידור לא רע בינינו גם לימים הבאים.
אבל 400 ימים הניחו אותי בזווית די קבועה. סיפרתי לכם על הבתים, החתולים, הרווחים והחללים, על השער והמבקרים, הפרחים והמשתלה, ובעיקר ולפני הכול על סוזי, שמציצה לי מהחלון ואפילו מתגנבת פנימה. זה עולמי – שמגביל ומגדיר אותי. זה לא שכל כך קל לי לוותר עליכם, אבל אולי הגיע הזמן שתסתכלו על העולם מחלון אחר? (לי בכלל לא אכפת מהבית – כל עוד יש בו חלון טוב לאנשהו).
אדמה טובענית של אי-אמון וחוסר ודאות
ועכשיו מעברי בתים על הפרק בבארי, אולי גם אני אעבור. אבל כל הבתים שלנו בנויים על אדמה טובענית של אי-אמון וחוסר ודאות, על טרשים ובורות שהשאירה אחריה רעידת האדמה.
גם האקלים כבר הביע את דעתו השנה, מעבר לגבול מתרוצצים מאות אלפי נושאי רגשות נקמה, ומהעבר השני לא מעט פסיכים שחושבים גם הם שהנקמה היא הפתרון, אם אפשר בפצצת אטום. יש גאונים בעולמנו, והם יוליכונו לנאות כרי דשא.
העולם אף פעם לא היה בטוח, אנחנו לא יודעים בכלל מהו, אומרים הפילוסופים, מה שיש לנו היא רק תמונה מתודעתנו, הידועה בנטייתה למיין ולסדר. חוקרים אומרים שחלק גדול מחשיבתנו נועד לחזות מה יהיה – עוד רגע, עוד שעה, עוד שנה, עוד 500 ימים.
ההווה הוא רק כלי משחק בידי העתיד ושניהם תולדות העבר, ועדיין צפויים לא יהיו לעולם.
ובתוך כל הכאוס הזה, אם בני האדם רוצים לחיות בשלום ביניהם, הם צריכים לשמור על גבולות שנגזרים מערכים מוסריים, הם השלד היחיד עליו יכולה להיבנות כל חברה שהיא.
ויש גם סיום לסיום: תודה לעדי על העריכה והסבלנות, ותודה רבה שקראתם!
מי היה צריך את עזה?
שיר קטן שכתבתי לפני עשור כמעט, בהשראת האנשים מבארי שראו את עזה מחלון חדר השינה שלהם
אני מקדישה את השיר למשפחת קיפניס לפול, לבני משפחות אבני ואבן שגרו שם, ולכל אוהבי האדם בבארי ששוב לא איתנו, וגם לטל שוהם, כמה טוב שחזרת הביתה!
עזה נכנסה להם דרך החלון. לזה לא ציפיתי.
זה שיר שלא היה מובן בשעתו, את הבית האחרון הוספתי בימים האחרונים.
מניחה אותו לפניכם כדי שגם אתם לא תבינו.
שיר
לא היה צריך את עזה
שני עוטפי עזה ישנו כפיות
לא היה צריך את עזה
בבוקר הם קמו, פתחו חלונות
עזה הייתה שם
עם צוהריים פרצו קצת שריפות
לא היה צריך את עזה
עשן הוא מסריח, סגרו חלונות
שמש ירד לים.
בערב היו גם תקיפות גם תגובות,
מי היה צריך את עזה?
בלילה הושגה הפסקת אש,
כי התעייפו כולם.
נרדמו העוטפים בממ"ד כפיות
לא היה צריך את עזה
בבוקר הם קמו פתחו חלונות
עזה הייתה שם.
עזה הייתה שם אחריה הים
יבוא יום והיא תיקח אותם.
היא עדיין שם.
