סיפורה של סדנת נשק שאפתנית שהוקמה במרחביה "לביצור ביטחון ישראל", על ידי אדם שאהב כלי נשק, לאו דווקא מצד הכוונת, ונפטר לאחרונה באופן טרגי
*תמונה ראשית: לוגו סלן על רקע המבנה ששימש כסדנה. השלט עדיין קבוע בחזית המבנה. צילום: זאב הררי
בשנות ה-80 של המאה ה-20 מוצאים את עצמם קיבוצים רבים בקשיים כלכליים וחברתיים. המשבר מביא אותם לחפש מזור ביזמויות של בעלי מקצועות שונים, המוסבים מעבודתם בענפים מסורתיים לטובת "ענפונים" המאפשרים גישה רעננה יותר לפיתוח המשאב האנושי של כישרונותיהם. באותם ימים, נדרשים כוחות הביטחון לשפר את המענה לשאלות ההגנה והאבטחה במשימות שוטפות ומאתגרות. צרכים אלו מעוררים את שמואל נצר (סידי), שעלה לארץ בגיל 9 מבולגריה והתחנך בחולדה לצד חבריו עמוס עוז ורון חולדאי. הוא שירת בחיל השריון, נחשף לתחום הנשקוּת, נישא ונקלט במרחביה, שם פיתח ושכלל את כישוריו הטכניים בעיבוד שבבי בעבודתו במפעל המקומי "פלסים". סידי סייע, תחילה בהתנדבות, ליחידות מיוחדות בצבא לשפצר כלי נשק וציוד ייעודי.
על פי בקשתם של סידי ושל חיים גנאֶל (חיימק'ה), אז מנהל השיווק של המפעל, נערכת בפברואר 1987 פגישה בהשתתפות מזכירי הקיבוץ, רכז המשק ורכז שירותים וצריכה. על הפרק: פנייה לקבל אישור רשמי לייצור כלֵי נשק במסגרת "פלסים", המייצר מערכות צנרת מפלסטיק. הובהר כי "אין כוונה בשום אופן לאשר הקמת ענף חדש בקיבוץ, או מחלקה חדשה במפעל, אלא רק לאפשר לסידי לעסוק בתחביבו, המביא גם תועלת ביטחונית, בלי לעבור על החוק". סוכם גם ש"אם תהיה בעתיד הצעה לפתח את הנושא ולהביאו לפסים כלכליים – יהיה דיון מסודר על כך בוועדת פרויקטים ובוועדת משק. ובהתאם לנהלים ולעקרונות החברתיים של הקיבוץ".
סידי גייס למשימה את עמי איָלון מפקד שייטת 13, הנשוי לבת מרחביה, שהתגורר זמן מה בקיבוץ. איָלון פנה לשר הביטחון, יצחק רבין, שהמליץ לממשלה לאשר לקיבוץ את בקשתו לרישיון ייצור נשק.
הודעה ב"קול ישראל"
הודעה שנשמעה בצהריים בקול ישראל, מפיו של מזכיר הממשלה דן מרידור בתחילת אוגוסט 1987, דיווחה באופן מפתיע על החלטת הממשלה מישיבתה באותו יום: "לאשר לקיבוץ מרחביה לייצר רובים בקליבר צבאי, משתיקי קול, התקני טלסקופ ואקדחים למיניהם לצריכה מקומית ולייצוא." בהמשך קיבל מזכיר הקיבוץ דאז, דורון מור, אישור רשמי בכתב מטעם המחלקה לרישוי ולפיקוח, מנהל לשירותי חירום ולתפקידים מיוחדים במשרד הפנים. בספטמבר נשלחת תשובת הקיבוץ לסמנכ"ל משרד הפנים אריה דרעי, ולממונה הארצי לרישוי נשק משה וייס, כי סידי "שמח והתרגש מאוד עם קבלת ההודעה (…) על אישור בקשתו לייצור נשק ייחודי". לגורמי הממשל מוסבר שבקיבוץ נערכים דיונים כיצד לממש את האפשרויות שנפתחו. "יכולים אנו להבטיחכם נאמנה", הם הצהירו, "כי נעשה כמיטב יכולתנו להצדיק את האֵמון (…) ולסייע ככל שנוכל בביצור ובחיזוק ביטחון ישראל".
עם קבלת הרישיון לייצר נשק העבירו שני היזמים, סידי וחיימק'ה, את עמדתם לוועדת הפרויקטים המקומית. הם ציינו כי בשלב זה אין מדובר בכלים שלמים על כל רכיביהם, בשל השקעות מופלגות בציוד טכני ובכוח אדם רב ומיומן. "ברצוננו להתרכז בהשבחת כלי נשק קיימים ולהופכם לרובי צלפים למטרות צבאיות, ביטחוניות ולקליעה ספורטיבית. כמו כן אנו רוצים להרכיב משתיקי קול שפותחו על ידינו ונוסו בצבא, ובנוסף – לבנות התקני טלסקופים לירי יום ולילה". צמד היזמים מסיים במילים: "מספר גורמים שיצרו עימנו קשר, מעוניינים לעבוד איתנו ולקנות מתוצרתנו. במרחביה יש התעניינות רבה ואף פניות של חברים להשתלב בעבודת הסדנה".
עוד בטרם התקבלה החלטה עקרונית בקיבוץ להקמת ענף העוסק בתחום הנשק, התקיימה בסוף אוגוסט 87' ישיבה של ועדת הפרויקטים. בסיומה הוטל על צוות בן שלושה חברים הכולל את היזמים, להתוות תקציב למימוש הרישיון לייצור נשק ולבדיקה ראשונית של השוק. בתחילת ספטמבר באותה השנה מדוּוח לחברי ועדת המשק על התקדמות הטיפול בנוגע למה שמכונה בשם זמני חנ"מ – תעשיית נשק מרחביה, שישתנה בהמשך לסלן – סדנה לנשק.
בפגישת ייעוץ שנערכה בין רכז המשק דאז, משה בן-חורין, באוקטובר 1987 עם אדם העוסק מזה 30 שנה בהדרכת צלפים בכוחות הביטחון, מוסר היועץ ש"מניסיונו הרב, לעולם אסור שכלִי נשק יגיע למקום שלא כיוונת אותו אליו, שכן הרישיון יישלל באופן מידי. על כן, ללא בסיס מוסרי יש לסגור העניין עוד לפני שפותחים בו". הוא ממליץ "לכוון את הייצור והעבודה אך ורק לכוחות הביטחון". לדבריו "במחסני צה"ל אלפי רובי צלפים שנלקחו שלל אך איכותם אינה עומדת בדרישות כוחות הביטחון. מוצע שצה"ל יעביר למרחביה את הרובים האלה וביכולתו של החבר סידי להסב אותם, במחיר זול מאוד יחסית ללא שיזדקק לקבלני משנה, על ידי תוספת רכיבים ושִכלולים, ולהביאם לרמה הנדרשת".
שיחה טלפונית שעורך רכז המשק, עם עוזר שר הביטחון צבילי בן-משה, מעלה ש"הנושא הגיע לעוזר בעקבות קובלנה חריפה של תע"שׂ (תעשייה צבאית לישראל) אשר הוגשה לשר הביטחון לאחר הפרסומים בעניין הרישיון שקיבל הקיבוץ". העוזר עודכן במידע כללי מרגיע על כוונות הקיבוץ, והבטיח לסייע ככל שיידרש.
לא נהיה דרום אפריקה
העניינים מתחממים ובמזכירות הקיבוץ התקבל באוקטובר מכתב מטעם יהודה שי, רכז מדור התעשייה בקיבוץ הארצי, ששלל לחלוטין כניסה לתחום הייצור, גם משום שלא עודכן בדבר. רכז המדור ביקש לעכב כל פעילות לביצוע ההחלטה עד לקיום בירור בנושא, והוסיף ש"יש להביא את תוכן המכתב לידיעת חברי הקיבוץ".
כעבור חמישה חודשים נוספים, מדווח מזכיר מרחביה, נחום מן, לרכז מדור התעשייה בקיבוץ הארצי, ששיחת הקיבוץ שהתקיימה "קיבלה החלטה חיובית בעניין הקמת בית מלאכה לנשק. הוחלט כי הוא יעסוק בשלב ראשון בשיפוץ ובהסבה של נשק ייעודי לצורכי כוחות הביטחון בלבד, כשהספּק והצרכן היחידי והבלעדי יהיה משרד הביטחון". סוכם גם ש"בוועדת התפעול יהיה נציג של הקיבוץ הארצי, איש מחלקת הביטחון".
עובר עוד חודש, ומזכיר הקיבוץ היוצא, דורון מור, מזכיר למדור התעשייה כי בשיחת הקיבוץ דובר אך ורק על הקצבת סכום כספי לעריכת סקר מקצועי וכי קיימים מספר קיבוצים המייצרים קסדות, מחסניות לקליעים, ארגזי תחמושת, כוונות מיוחדות ועוד. בתשובה מקבל הקיבוץ את אישור המחלקה לכלכלה ומשק של הקיבוץ הארצי, יחד עם הצעה לצרף לוועדה המפקחת נציג מטעמם, ואיחולי הצלחה.
היה ברור כי יש לבצע הפרדה בין התחביב וביסוסו במפעל "מפלסים", לבין פיתוחו כענף עסקי, שמהותו רגישה גם מבחינה חוקית, ונפרדת מפעילות המפעל. בכתבה שהתפרסמה ב"הארץ" (8.9.1989), מסופר כי בכל פעם שרצו ב"פלסים" להשתמש במחרטה, מצאו בתוכה קנה רובה או חלק אחר של כלי נשק. חיימק'ה החליט לעשות סדר בעניינים. סידי, שהיה בן 50, הסכים. השניים פרשו מעבודתם במפעל והוקצה להם מבנה שבעבר הרחוק שימש מקלחת ציבורית. כאן, מאחורי דלתות פלדה ומנעולי כספת, כנדרש בחוק, הקימו את סדנת הנשק שלהם.
מ"תעשׂ" התקשרו ורצו להכיר את המתחרה החדש. חברי הקיבוץ הצמידו לענף החדש "ועדת מצפון". באותה תקופה נמלאה התקשורת בדיווחי האירנגייט, הקשר הישראלי לקונטראס, המעורבות בניקרגואה, בארצות דרום אמריקה ובדרום אפריקה. אצל חברי מרחביה זה עורר התנגדות. "אנחנו לא נהיה מיליטנטים. לא נהיה דרום אפריקה", אמרו בשיחת הקיבוץ, כפי שנכתב בכתבה "כמעט מתחרים בתע"שׂ", בשבועון התק"מ "קיבוץ" (22.11.1989). חיימק'ה הודה בפני הכתב, אריק בשן, ש"היו המון לבטים. לא כלכליים אלא אידאולוגיים".
למשל, החבר פרופסור בומא יסעור, אז מרצה למדע המדינה ומראשי המתנגדים לסדנה, טען כי צריך לדעת לעמוד בפני פיתויים, וכי "כל סוחרי הנשק הם נוכלים". בכל מקרה, דעות אלו נוצחו. יסעור התנחם בכך ש"הוויכוח בקיבוץ היה ברמה גבוהה, התנהל על רקע אידיאולוגי ובסוף נקבעו דברים ברורים". מאחר שלא ראו טעם להתפרנס מדשדוש מתמשך בביצת הביטחון, החליטו בסלן, כאנשי האחזקה הבלעדיים של 'איגוד הקליעה הישראלי' ושל עשרות מועדוני קליעה ברחבי ישראל, להיכנס לתחום הקליעה הספורטיבית, ולפיכך השתלמו בגרמניה ובשווייץ. חיימ'קה הסביר ל"הארץ": "התמחינו ברובי הספורט מהדגמים השכיחים בארץ (…) בהם משתמשות נבחרות הקליעה המקומיות. אפילו זכינו לעידוד ולתמיכה מצד אגודת 'הפועל' שממש התלהבה (…)".
אחרי שנת פעילות בענף, כשהם השחקן היחיד במדינה לצד "תעשׂ" הענקית, הכתבה ב"קיבוץ" פיזרה אופטימיות: "שני משוגעים לדבר הקימו מפעל לנשק במרחביה. במחסנית כבר יש להם כמה פטנטים, שעשויים בעתיד לשפר פלאים את יכולתנו הביטחונית". על הלקוחות בתחום הקליעה הספורטיבית נמנו כפר גלעדי ואיילת השחר, דרך מעברות שבמרכז ועד נירים וברור חיל בדרום. בשן דיווח כי "חיידק אהבת הנשק אצל סידי", התיישב אצלו ב-1967. "זה התחיל כאשר לקחתי כלי נשק שכבר גמר את תפקידו ובניתי אותו כמו חדש, וזה עשה לי משהו. אחרי זה התחילו להגיע אליי החברים מפה ומשם. אין כאן שום פטנטים, אני פשוט איש מקצוע טוב", סידי צוטט.
יוצאים לדייט במטווח
עוד בענייני אידיאולוגיה, הם אמרו כי "אחוות עמים יכולה להיות רק כשיש נשק", והסבירו שסידי חי בשלום עם האמירה משום שהוא איש "צומת". היתרון שלהם על תע"ש, הסבירו, הוא ש"הרבה יחידות מעוניינות בעשרות פריטים או אפילו בפריטים בודדים. אנחנו הרבה יותר גמישים." הם הבהירו שהם יכולים לעמוד בדרישות בלי הגבלה כמעט. "אני מוציא עבודה לקבלני משנה (…) ואחרי זה מעמיד במרחביה כמה זקנים שירכיבו. תוך שבועיים ייצרו עבורנו עשרה משתיקי קול ל-M 16. מה שהומצא כאן", סידי מסביר, "לא תמצא בכל העולם". הוא התגאה גם ברובה ייחודי הפועל על עקרונות הקלצ'ניקוב. והכתב מקשה: "ובבית, המשפחות חיות בצילו של נשק?" וסידי משיב: "יש לי בדירה ארון בגדים ולצידו ארון נשק. לאישה שלי יש אקדח ולפעמים אני לוקח אותה למטווח. אפילו הבן הצעיר שלי, בן העשר, יורה באקדח, כזה גדול. ברובה אוויר משעמם לו. אם האישה התרגלה לחיות איתי, היא התרגלה לכל דבר. מה לעשות, הכל מסוכן. כל החיים בסכנה".
הענף מתבסס ובשנה השנייה כבר יש סימנים טובים, כיווּן של הצלחה". סידי צוטט אומר
כי 'הידע שלנו הוא הכי טוב בארץ' ולא הסתיר נימה אירונית שהתגנבה לדבריו כשהוסיף:
"אני מרוצה מפני שיש לי זכות, הקמתי דבר חדש וזה לא הולך ברגל".
עם סגירת סלן, נאחז הצמד סידי וחיימק'ה ביוזמה חדשה, כהמשך לתחום שהתנסו בו. בתחילת ינואר 1992 הוחלט להביא לאישור סופי בוועדת המשק של הקיבוץ הסכם לבניית מטווח קליעה לאקדח ולרובה אוויר עם שני שותפים. בעפולה מוקמת "קלע", חברה לנשק ומטווחים, הכוללת שלושה חדרי מטווח מודרניים, חנות לנשק, אביזרי קמפינג וגם קפיטריה. חיימק'ה מנהל את היזמות החדשה. השותפים מהעיר השכנה בונים את התחזית לא רק על "הירידה במצב הביטחון במדינה", אלא, כפי שכותב אריק בשן ב"קיבוץ": "גם על תקנה מטעם שר הפנים הנוגעת לחובת ניסוי ותרגול למשתמשים בנשק אישי מדי שנה. מלבד צוות המפעילים מהקיבוץ, משמשים השותפים כמדריכי ירי, ונשותיהם – בחנות ובקפטריה. ויש גם תוכנית לשלב במקום קורסים להגנה עצמית בעיקר עבור נוער עד גיל 18 כהכנה לצבא."
במודעות הפרסום בעיתון המקומי "ידיעות העמק" (14 באפריל 92') אפשר היה למצוא שבמטווח התת-קרקעי, השוכן מתחת לבנק הבינלאומי, מתקיימים בנוסף לתיקוני נשק וטיפול באישורים, גם קורסי ירי מבצעי ומעשי. בכל מוצאי שבת התקיימה תחרות ירי לקהל הרחב בפיקוח ובשיפוט מדריך בכיר יוצא ימ"מ. "התחרות תימשך חמישה שבועות." נאמר שם, "ויוענקו פרסים יקרי ערך לזוכים."
כיום, הגישה לנשק אישי לאזרחים תופסת תאוצה וזוכה לביקורות, אך גם מוכיחה את נחיצות הטיפול והניטור למניעת ירי לא מבוקר. מאז עלתה סדנת הנשק הקיבוצית לתודעה, ירו הרבה קליעים בין הים לירדן, וגם ברחובות המדינה. נזכור בהערכה ובהשתאות רבה את שמואל נצר, שנפטר בגיל 86, איש החזון והאתגר שתרם מכישוריו הייחודיים לביטחון המדינה.
בגלל האסתטיקה של המנגנונים
סרטון שהופק ב"וידאו מרחביה", מוקדש לסלן כענף הנבחר לשנת 1988, הזוכה לסיסמה "ענף השנה – נשק מדויק". סידי מתראיין לתקשורת המקומית המפרגנת: "זה התחיל לפני כ-15 שנה מתוך כך שאני עובד בתחום המתכת. הגיעו אליי כלי נשק במצב של השבתה. לקחתי (…) ובמסירות תיקנתי והבאתי אותם למצב של שמישות, וזה מאוד קסם לי. אהבתי את הטיפול בכלי נשק, לאו דווקא מצד הכוונת, אלא בגלל היופי האסתטי ומהצד הטכני, מהמנגנונים היפים, מהחלקים המתואמים". לחלק מהחברים, הוא אמר, היה יחס נוסטלגי לסלן, ואילו המבוגרים התייחסו לפועלו באהדה. "הרבה צעירים רואים בזה אתגר, מקום עבוד טכנולוגי ומעניין. אני רואה בסלן מקום מכובד, נקי כפיים ונקי מבחינת מוסר, שיש בו חזון להתפתח ולהיות יותר מתוחכם".
דורון מור, מזכיר הקיבוץ היוצא וקצין צנחנים בעל עבר קרבי משמעותי, מוסיף: "מעולם לא ראינו בנשק דבר העומד בפני עצמו, אלא בשימוש שעושים בו. אם משתמשים בו להגן על ביטחון ישראל, אז הנשק קדוש".
