היו לי תוכניות אחרות ל-7 באוקטובר – אבל בבוקר של אותה שבת ארורה הכול התנפץ. איבדנו חברים. נמלטנו בשיירה ומאז אנחנו מפונים, מנותקים מחיינו, מתנחמים בחיבוק של הקהילה, של המארחים שלנו במשאבי שדה ובמטבח חוץ אחד שאפשר לבשל בו אוכל של בית. גלי לוזון, יו"ר ועד העובדים והמנהלת האדמיניסטרטיבית של בית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר ותושבת מושב אוהד באשכול, בטור אישי לספירלה
*תמונה ראשית: גלי לוזון. צילום: הילה רום
כרטיסים בשורות הראשונות, זה מה שאני ובתי הצלחנו להשיג להופעה של ברונו מארס בפארק הירקון, ההופעה שהיא כל כך חיכתה לה, 7 באוקטובר. זכרנו את התאריך וספרנו בהתרגשות את הימים לקראתו. ידענו שנצטרך לצאת כבר בצהריים כדי להגיע לתל אביב, שהרי יהיו פקקים גדולים.
אחרי ההופעה תוכנן לנו נופש באילת, פסטיבל קולנוע דרום ופתיחת שנת הלימודים. הרגשנו שאנחנו לפני תקופה של פריחה ושגשוג, שהדברים מתחילים להתחבר ואנחנו נכנסים למסלול חיובי של יצירה.
קצת לפני 6:30 בבוקר של אותה "שבת חגיגית ומלאת ציפיות" הכול התהפך – זה התחיל בבומים ואזעקות, קמנו מטושטשים ורצנו לממ”ד תוך שאנו מעירים בבהילות את הילדים הגדולים שישנו כל אחד בחדר שלו. בממ”ד אנחנו קולטים את רצף האזעקות ומיד יואב, בעלי, אומר לי שזה חריג מאוד. "הם מתכננים לנו משהו אחר."
לקח לנו זמן להבין את גודל האירוע. עם מבול הודעות וצפייה ללא קול בטלוויזיה, התמונות התחברו ודיברו בזכות עצמן – טנדר עמוס מחבלים בתוך שדרות. האימה חדרה לנו לעצמות, אבל לצידה היה לנו ברור כשמש שתיכף הצבא מגיע, עוד שנייה והכול ייגמר. סדרת התכתבויות דואגות אחד לשני ושל אנשים שאנו מכירים במועצה ומחוצה לה, כולל ההודעות שקיבלו הכתבים מאזרחים שצורחים שיבואו להציל אותם, כבר הפילה לנו את הפטיש על הראש – אנחנו עוברים טבח ואין מי שיציל אותנו.
התקשרתי באותו הבוקר לחווה הקוסמטיקאית שלי שגרה בבארי. היא ענתה לי מהממ”ד פוחדת וחלושה. אמרתי לה שיש הרבה מחבלים בקיבוץ שלה ושאני מקווה שהבית חשוך והתריסים מוגפים ושתשמור על עצמה בממ”ד. הספקתי לומר לה שאני אוהבת אותה. שעות ספורות לאחר מכן פראי האדם שלפו אותה מביתה ורצחו אותה בדם קר.
התחלתי לגלול בראש את כל האנשים שאני מכירה וחשופה אליהם ביומיום שלי. חברים שלנו מהעוטף, חברים מהעבודה, עובדי המכללה, סטודנטים שלי, קולגות, חברים של הילדים באשכול, הורים שלהם… כל חיי שזורים באזור הזה. מצפון העוטף ועד דרומו. הודיעו בחדשות שאופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, נהרג. הלם. לאט-לאט חלחלה ההבנה שמה שהכרנו לא יחזור יותר. במקביל החלו שמועות על מסיבה גדולה שהיתה ברעים עם 2,000 איש ומה הולך שם ותמונות של אנשים נסים על נפשם, לאט-לאט (ואולי עדיין לא באמת) נחשפה הטרגדיה וההבנה שאנחנו בעצם לבד.
היציאה מאוהד
לאחר שעות רבות ששהינו בממ”ד קיבלנו הודעה מעורפלת מצוות החירום היישובי (צח”י) של המושב שלנו, מושב אוהד, שמי שמתפנה עצמאית ייצא משער גבולות בלבד. וש-"יש לנו חדרים במשאבי שדה עבורכם". בהחלטה של רגע החלטנו להתפנות – ארזנו לתוך המזוודות בגדים, כלי רחצה ובגדי ים לשבועיים בערך. אנחנו מתורגלים בפינוי מהיר לאילת – וכך הנחתי שיקרה גם הפעם. ירדנו בשיירה דרומה מבולבלים ורועדים מפחד. כל רכב מבחינתנו היה יכול להיות עמוס במחבלים, הנסיעה הזאת הייתה מתוחה יותר מכל נסיעה שהייתה בחיי, הדקות לא עברו.
הגענו בשעת ערב לקיבוץ משאבי שדה והתקבלנו בחיוך וחיבוק של לאה בדלפק הקבלה של כפר הנופש "משאבים". אספנו מפתחות והתמקמנו בחדרים (ארבעה-חמישה בכל חדר, העיקר שיהיה מקום לבאים אחרינו). לאט-לאט הגיעו עוד ועוד משפחות. בשעות הראשונות העיניים נעו בין מסכי הטלוויזיה להודעות הווטסאפ – מי נרצח, מי נחטף. זעקות שבר נשמעו כל פעם ממקום אחר. והגוף כואב, אפילו הוא לא יכול לשאת את הצער.
כל אחד מאיתנו התחיל למפות את החברים, מי נמצא איפה, מה קורה איפה, הרבה מאוד הודעות, טלפונים מודאגים, פיסות מידע מגיעות מכל מני כיוונים ומרחפות באוויר והוא הופך דחוס יותר ויותר. התחלנו לברר לשלומם של החברים והעובדים – יהב וינר, העובד שלי בבית הספר לאומנויות הקול והמסך, לא ענה. חששנו לו בגלל מקום מגוריו בכפר עזה. הבנו שקרה שם משהו איום ולא קלטנו עד הסוף עד כמה.
בשעות הקשות האלה ראיתי את הילדים שלי במערבולת רגשית ולא היה לי איך לסייע. שתיים מהחברות של הבת שלי מבארי. לאט-לאט מגלים – אחת ניצלה אך ביתה נשרף עד היסוד ואת השנייה, תהל, לא מוצאים. הבת שלי השתגעה מדאגה. קיווינו שזה עניין של זמן. ההמתנה התחלפה לחשש שאולי תהל נחטפה עם בני משפחתה. תמונות התפרסמו ואנחנו מקווים, דואגים. לאחר מספר ימים הגיעה הידיעה הכואבת – גופתה של תהל נמצאה יחד עם הוריה ואחותה. נותר אחיהם, נער אחד יתום בן 18. כך גם הידיעה על מציאת גופתו של יהב שלנו, שרק פחות מחודש לפני אותה שבת שחורה נולדה בתו הבכורה שי-יה. הוא היה בשיא של יצירה ומצבור של דברים טובים שקרו לו, והכול נגדע בבת אחת כשנרצח תוך הגנה על שי לי אשתו ובתו התינוקת.
וכך סיפורי האימה התחילו להצטבר – בעלה של זו נרצח, ו-“אתם זוכרים את השומר בכניסה לבית הספר? אז הוא והבת שלו נרצחו”. עוד ועוד סיפורים שנאספים לעצב אחד גדול, עצום, שהולך וממלא את הגוף. עד שהפסקתי להרגיש. זהו. דמעה לא ירדה יותר. הגוף שלי העלה חומות הגנה כדי לשמור עליי ולאפשר לי לשרוד את המציאות הזו.
מספר ימים לאחר מכן החלו הלוויות בכל הארץ. הלוויה של ארבעת בני משפחתה של יסמין זוהר מנחל עוז, הלוויה של יהב וינר, הלוויה של ארבעה מבני משפחתה של תהל בירה, חברתה של בתי. שבוע קשה. להמון לוויות לא הלכתי. לא הייתי מסוגלת. הידיעה על הירצחה של סינדי פלאש ובעלה יגאל מכפר עזה – עובדת המכללה שרק יצאה לגמלאות מספר חודשים לפני כן והייתה לי לקולגה מזה 15 שנה – כבר שברה אותי לגמרי.
וכך יותר מחודשיים אחרי, אנחנו עדיין מנותקים מחיינו. אני גרה עם שלושת ילדיי בחדר של יחידת נופש קיבוצית ובן זוגי גר ביחידה בקומה אחרת עם הוריו. ככה באמצע החיים, לאט-לאט מתחילים לנשום. לצד הכאב אני מתחברת להודיה על מה שיש – חברי קיבוץ משאבי שדה שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות וחמות, קהילת מפונים שנבנית כאן ומתקיימת בכפיפה אחת עם קהילת חברי הקיבוץ והמרחבים הפתוחים שמאפשרים לכוח של הקהילה לרפא זה את זו.
לאט-לאט ובעזרת צוותי טיפול נפשי שמגיעים לכאן, גיששנו כדי למצוא עוגנים חשובים לתחושת העצמאות – הקמנו חנות יד שנייה של בגדים שהגיעו מתרומות, שני מתחמי מכונות כביסה כדי שכל אחד יוכל לכבס את בגדיו, ומטבח חוץ גדול ומשותף כדי שמי שמתגעגע לאוכל של בית יוכל לבשל לו ולבני משפחתו. כי בסופו של דבר היומיום והתחושה שאפשר להחזיר לעצמנו טעמים, ריחות, הרגלים וחפצים אישיים יכולים הרי לחזק.
לאחר חודשיים נכנסנו לאיזושהי שגרה מוזרה. הגעגועים הביתה ולמכללת ספיר הם גדולים. בית הספר לאומנויות הקול והמסך לא יכול ללמד בזום, ולכן אנחנו עומלים קשה בימים אלה כדי לאתר מקומות לימוד חלופיים לסדנאות המעשיות ברחבי הארץ, וזה אתגר לכשעצמו.
לפני כחודש לא הייתי מעלה על דעתי לחבר משפט אחד כתוב. הבקשה של מערכת 'ספירלה' לכתוב על המלחמה מהזווית שלי אפשרה לי להעלות על הכתב את התחושות שלי ואני מודה להם על כך. הניסוחים שלי עוד לא הכי קוהרנטיים. זה קצת כמו ללמוד ללכת שוב – צעד אחר צעד. ובכל זאת אני מקווה שהצלחתי להעביר מעט ממה שעבר עליי בחודשיים וקצת האחרונים, קצב האירועים היה יכול למלא ספרים רבים.
מקווה שבקרוב נדע לעשות זאת – ללכת, לחזור לנתיבים שהכרנו ביומיום, לשבילים במכללת ספיר, אני מקווה שניפגש בקרוב.
כי אני אוהבת ומתגעגעת.
ומייחלת לחזרת כל השבויים והחטופים בשלום למשפחתם.
גלי לוזון היא יו”ר ועד העובדים והמנהלת האדמיניסטרטיבית של בית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר וגרה במושב אוהד
* המאמר התפרסם לראשונה ב"ספירלה", מכללת ספיר
