“בדרך הביתה" הוא מסע זיכרון וגעגוע של חברי קיבוץ נירים החושפים את תהליכי ההתמודדות של הקהילה מאז 7 באוקטובר
*תמונה ראשית: החיים לפני 7 באוקטובר, ולאחריו. צילום: אייל בריברם
קהילת קיבוץ נירים ערכה בשבוע שעבר אירוע לציון שנה לאירועי 7 באוקטובר.
השם שנבחר, "בדרך הביתה", מבטא את מסע הזיכרון והגעגוע, תוך מבט אופטימי ומלא תקווה לחיים שמצפים להם כשישובו לביתם.
קיבוץ נירים נפגע קשות באירועי טבח 7 באוקטובר, איבד חברים שנרצחו וחברים שנחטפו לעזה – חנה פרי ששבה בעסקה, בנה נדב פופלוול שנרצח בשבי, רימון קירשט שחזרה בעסקה, ובן זוגה יגב בוכשטב שנרצח בשבי, ונורלין בבדילה אג'וג'ו ששוחרה בעסקה.
חברי נירים פונו מביתם למלון באילת ומשם עברו למקום מגוריהם הזמני בבתי דירות בבאר שבע, שם הם מתגוררים כיום.
את השנה שחלפה בחרו בנירים לציין בתערוכת אומנות כמרחב להתבוננות ולעיבוד החוויות הקשות שעברו, ביחד ולחוד.
החיים לפני ואחרי
בין המיצגים בתערוכה שהוצגה במרכז המבקרים "תמוז" בבאר שבע ניתן למצוא את סיפורה של עליזה רז, מוותיקות הקיבוץ והתופרת המיתולוגית של נירים, שאחרי הפינוי בחרה לתפור ציוד צבאי לחיילים ועם חומרי הגלם שנותרו מהאפודים – תפרה בובות לילדים ולילדות של הקיבוץ.
נוגה רז, נכדתה של עליזה וחניכה בשנת שירות בשומר הצעיר, הביעה ביומן ויזואלי שמורכב מארבע יצירות וטקסט, את מסע הנדודים שעברה ואת הפערים שבחיים לפני 7 באוקטובר ולאחריו.
שי סלם שביתה נחרב עד תום בשבת השחורה כתבה סיפור מעורר השראה המוקדש לכל מה שאיבדה ביום הארור ההוא. לפני כארבעה חודשים נולד בנה השני והיא רואה בכך סימן לחיים, להתפתחות, לגדילה מחדש. גולדי הס חברת הקיבוץ חשפה שיר שכתבה והלחינה על הפעם הראשונה שחזרה לנירים, אחרי שניצלה עם בני משפחתה.
מאיה ליברמן מנהלת קהילת נירים אמרה: "כשאני מסתכלת על היצירות האלה אני רואה את הכוח שלנו כקהילה. אני רואה איך כל אחד ואחת מאיתנו מצא את הדרך שלו לבטא את מה שהמילים לא יכולות להכיל. דרך האומנות אנחנו מספרים את הסיפור שלנו, מעבדים את הטראומה, ובונים גשר אל העתיד״.
השתנינו
השתנינו.
אנחנו לא האנשים של השישה באוקטובר.
אלה שהעיפו עפיפונים מחוץ לקיבוץ ליד השער האחורי,
שעשו הליכות על הכביש ההיקפי בלילה,
שלא נעלו את הדלת של הבית,
שישבו במועדון לקפה ונתנו לילדים שלהם להתרוצץ,
שחגגו את חג הקיבוץ בשמחה, ברוגע ובנחת רוח
בחלקת גן עדן הקטנה והמושלמת שלהם.
השתנינו.
אנחנו לא האנשים של השבעה באוקטובר.
שישבו במשך שעות בממ"ד בחושך,
שהחזיקו את הידית,
שחוש השמיעה שלהם התחדד
לשמע קולות שלא אמורים לשמוע בשבת בבוקר,
שלא בדיוק הבינו מה קורה מחוץ לקירות הבטון המזוין,
ומאוד פחדו על חלקת גן העדן שלהם.
השתנינו.
אנחנו לא האנשים של השמונה באוקטובר.
שהגיעו לעיר הדרומית מותשים, המומים, כואבים ואבלים,
שניסו לחבר את הפאזל של פיסות המידע כדי להבין,
כדי לדעת, כדי לנסות למצוא הגיון.
שחיפשו גרביים ומטען ומברשת לשיער
כי היציאה, הבריחה, הנטישה של גן עדן הייתה כל כך מהירה.
99 אחוז גן עדן ואחוז אחד של גיהנום
ובאותו יום הגיהנום היה גיהנומי במיוחד.
ומאז עברנו שנה בגלות
והשתנינו, והתפקחנו, והתפרקנו
ולאט לאט אנחנו מחברים את הכול מחדש.
ובינתיים, חלקת גן עדן הקטנה והמנחמת שלנו
שגם היא השתנתה וגם היא קצת אחרת משאנחנו זוכרים אותה,
אולי קצת יותר למודת ניסיון, אולי קצת יותר למודת קרבות
מחכה לנו שנחזור לעטוף אותה ולהיות עטופים בה.
מוקדש לכל מה שאיבדנו ב-7 באוקטובר, שי סלם
בדרך לנירים
בדרך לנירים
קוליסים חורצים את הכבישים
ושורטים את עמקי הנשמה.
שדות של עזובה
ארץ מלחמה.
בחצרות הבתים
סוכות ריקות שלא בעיתן
כבתוך פורמלין.
טו בשבט עבר, וגם פורים
חצי שנה עברה,
אבל לא שמחת תורה.
ואיך נוכל שלא לראות צללים
בדשא שפסענו עליו יחפים
שברי זכוכיות
עקבות ירויים
ואיך שוב נגדל פה ילדים
ניקח אותם בלילה לראות כוכבים
חולמים על כבשים
בלי אקדחים
שיטוט בשבילים
פשוטים וחיים
בדרך לנירים
קוליסים חורצים את הכבישים
ושורפים את עמקי הנשמה.
שדות של עזובה
ארץ מלחמה.
ואני עוד חולמת בלילה
ועוד מתגעגעת
למה שהיינו לפני
מי שהיינו
שם
גולדי הס
