"היום שרציתי לצעוק שמחה", הוא ספרה פורץ הדרך של עדה רוזן גל בת קיבוץ דליה. ב-15 מונולוגים של נשים שאימצו תינוק, ילד ראשון, מנסה רוזן גל לפרוץ את מעגל השתיקה.
"יש משהו מיסטי באימוץ", אומרת עדה רוזן גל, שאימצה שני ילדים. "מי שמתבונן לעומק יראה ניגוד בין האושר הגדול והסיפוק עם הרגשת השלמות של המשפחות, לבין העדר השיח הציבורי על הנושא.
לא מדברים, לא מעיזים לשאול, חוששים לפגוע. יש סוד בחלל". את הוואקום הזה מנסה רוזן גל למלא בספרה החדש "היום שרציתי לצעוק שמחה" (הוצאת "ספרי ניב").
הספר מציג 15 מונולוגים של נשים שמאמצות תינוק – ילד ראשון. עדה מתארת את היופי, את האהבה ללא תנאי ואת המופלא שבתהליך האימוץ, לצד הייסורים והאכזבות. "הספר מראה איך ביום אחד, כמו נס, מאין מוחלט הן הופכות לאימהות ואיך החלום, לראות צעצוע על השטיח, מתגשם".
בתחילת הספר, בפתח דבר, מביאה רוזן גל, את סיפור האימוץ האישי שלה וההתמודדות אתו. "הייתי חייבת לעצמי לעבור את המסע הקשה והמייאש, הן הפיזי הן הנפשי.
רק לאחר שנים הגיע הרגע שבו השלמתי עם ה'לא מושלם' שבי. רק אז יכולתי להזיז את ההר שחסם את דרכי ולהמשיך קדימה, לראות אופק חדש.
זה היה גם המקום שבו ביקשתי לעצמי את דרך האימוץ", נכתב בעמוד 12, ורוזן גל מוסיפה: "נדמה שזהו משפט מפתח לכל תהליך שגורר נפילה לתהומות, למקום הנמוך ביותר ורק אז מאפשר פתיחת חלון של צמיחה וקבלה להמשיך הלאה. אלה הם הרגעים המשותפים לכל מי שבוחר לאמץ ילד ולהמשיך בחייו באושר".
המשך הספר מוקדש ל-15 נשים אמיצות בנות 60 עד 80 שחושפות את סיפורן. הגיל המבוגר של הנשים מאפשר להציג את סיפוריהן לאורך שנים רבות, מהרגע בו כל אחת הבינה בדרכה שהיא לא מצליחה להיכנס להיריון ועד נושא חתונות הילדים ופתיחת תיק האימוץ.
רוזן גל מצליחה להעביר את סיפורן שעולה כקול צעקה מדפי הספר, ובו הן מבטאות את הסבל שכרוך בעקרות ואת המסע שעברו עד להגשמת חלומן.
"הפער בין הרצון להחזיק ילד בזרועותייך לבין חוסר האונים לנוכח מטרה בלתי מושגת מייצר קשת של התמודדויות שכוללת מאמצים נפשיים ופיזיים באין קץ טיפולים מתמשכים, בדידות רבה ובושה, והבשלה איטית של השלמה עם וויתור על דרך הטבע והבחירה ללכת בדרך שונה עד לקבלת הילד שלך", אומרת רוזן גל.
הספר נותן קול לנשים ממגזרי החברה השונים. כמו רים, ערביה מוסלמית, שמספרת במונולוג שלה: "אזרתי אומץ ואמרתי: או מאמצים או מתגרשים".
הבעל, שהרגיש שונה ממנה, אמר לה: "אני אדאג לכל צרכיו, אבל אני לא אוהב אותו". אחרי שלושה ימים הוא כבר היה "שפוט עליו"… או סוגיה אחרת הנוגעת להתמודדות של משפחות שהתחילו תהליך אימוץ ועדיין היו בטיפולים להבאת ילד ביולוגי ודרשו להביא מכתב חתום מהגניקולוג המטפל.
"בליבן הן הרגישו ש'הרופא יחשוב שהוא לא טוב לי', וסיפרו על כעס גדול כלפי המערכת. 'להפתעתי', אומרת מלכה באחד המונולוגים: 'הרופא קם אליי וחיבק אותי. אצלכם זה יכול להביא את ההיריון הראשון אמר'".
לכל אישה הסיפור שלה ולכל אחת ההתמודדות והתשובות הייחודיות שהיא נותנת לעצמה ולסובבים אותה. עם זאת, משפט אחד שחוזר על עצמו עת שהחזיקו את תינוקם בפעם הראשונה: "אני אימא שלו, כמו שילדתי אותו".
מה היה הטריגר לכתיבת הספר?
"עד כתיבת הספר לא דיברתי עם אף אישה שאימצה ילד או לחלופין עם אשת מקצוע. ביום בהיר אחד, צלצלה אליי חברה שעובדת במחלקת IVF באחד מבתי החולים וביקשה ממני שאבוא לספר את הסיפור שלי."
"אחרי צחוק של מבוכה, אמרתי לה "תני לי לחשוב". עבר זמן והבנתי שהגיע הרגע שלי לבחון את הנושא. הכתיבה קראה לי ומהרגע שהתחלתי להתעמק בשאלות שעולות מהנושא ולחפש חומר הבנתי שעל הנשים שאימצו תינוק כילד ראשון לא נכתב."
"במיוחד על פרק הזמן בו עוברות הנשים שנים רבות של התמודדות עם הרבה לבד עד שהן מגיעות לאימוץ הנכסף. בחרתי יחד עם הנשים לכתוב את המונולוגים בספר בצורה אנונימית כדי לשמור על הילדים, מה שאפשר לנשים לפתוח את הלב בצורה חשופה, אינטימית ואמיצה".
איך מצאת את הנשים למונולוגים של הספר?
"כבר בתחילה הגדרתי לעצמי שאני רוצה לראיין נשים שאימצו תינוק כילד ראשון. מחיפושיי בספרות הבנתי שקולן של נשים אלה לא נשמע. במהלך מסעותיי נעזרתי גם בעובדות סוציאליות שמכירות חלק מאוכלוסיית המאמצים."
"ניסיתי למצוא את המגוון הרחב ביותר של אימוץ תינוקות במונולוגים שנחשפתי אליהם, ובחרתי את הסיפורים שמציפים את הדילמות המעניינות ביותר."
"זה לא ספר מקצועי, אני לא פסיכולוגית ולא אשת מקצוע בתחום האימוץ. הספר הזה נכתב מהקשבה. חשוב היה לי להגיע אל כל מאפייני האוכלוסייה – ערביות, נוצריות, דתיות, חילוניות, חד הוריות, מאמצות בארץ ומאמצות מחו"ל."
"חשוב לי להציג את הקשים הפיזיים והנפשיים שעוברות הנשים עד שהן מצליחות להשלים עם עצמן, להראות את התהליך המורכב של האימוץ, השוני והמגוון הרחב בין תהליכי האימוץ השונים ולהציף את החמלה והנתינה במעשה האימוץ."
"להאיר ולהציג את הדילמות הרבות שעולות ונמשכות עד היום הזה בתהליך האימוץ. כמו מיהו תינוק "יהודי"? פתיחת תיק האימוץ על כל מורכבותו ושאלת השונות של צבע העור – האם לגדל ילד שונה מצבע העור של הוריו, משפחתו? האם יותר חשוב לקבל תינוק מאשר השונות במראה?".
ספרי על סוגיית הגיור.
"ראיינתי מספר נשים שהתמודדו עם הליך הגיור של תינוקם. דבר קשה, מסורבל ולא נעים. איך 'להיות תינוק/ת יהודי' הוא פרק שמאגד את סיפורי הנשים אליהם נחשפתי."
"נושא הגיור מלווה את האימוץ ומותיר כאב רב, אי הבנה ובעיקר גורם לאנשים לנהוג בניגוד לערכים על פיהם הם חיים. אישית, לא חוויתי את הצורך לגייר את ילדיי שנולדו כיהודים בישראל."
"חשיפת הסיפורים של הנשים וכאבן גרמו לי לתהות על ההליך ועל חוסר האונים שנובע מהצורך לצלוח אותו ברגעי האושר הראשונים של הגעת הילד לביתו הראשון."
"האירועים המוצגים הם מסיפוריהן של נשים ממשפחות חילוניות שאימצו תינוקות בחו"ל ורצו לגדל את ילדיהן בני-יומם כישראלים ויהודים שווים להם, למשפחה המורחבת ולמדינה בה יגדלו".
יש בספר לא מעט נשים שאימצו בקיבוץ. האם לאימוץ בקיבוץ יש ייחודיות?
"לאימוץ בקיבוץ יש נקודות בעלות קושי ייחודי. הצורך של האישה לחלוק את הבעיה עם כל "המשפחה הגדולה" או נושא הלינה המשותפת, שעדיין הייתה קיימת בשנים בהן אימצו המרואיינות בספר את ילדיהן, שהייתה קשה לחלקן, כמו אורנה שמספרת: "ברגע ההוא רציתי לעזוב. לא התאימה לי הלינה המשותפת". לפעמים זה הצורך לבקש כסף ממזכירות הקיבוץ לאימוץ בחו"ל או לחילופין מזכירות הקיבוץ שהייתה מחווה דעתה על מספר הילדים שאפשר לאמץ בגלל ההוצאה הכספית. בספר עפרה מספרת מה אמרה לחברי המזכירות: "אני זוכרת את עצמי אומרת להם זוהי החלטה שלנו… הקיבוץ יוק". לצד כל הקשיים הייחודיים יש גם צד חיובי באימוץ בקיבוץ – הקהילה העוטפת ברגעי האמת וכל רשת הביטחון שקיבוץ מאפשר".
איזה סיפור הכי נגע לליבך?
"בכל ראיון מצאתי עצמי דומעת או לחלופין סומרות שערותיי. אם עליי למצוא סיפור שנוגע לליבי במיוחד הרי שהפרק על האימוץ האתגרי, "הנשגב" כפי שאני קוראת לו, עם שני סיפוריו נגעו בנימי נפשי."
"במונולוגים הייחודים האלה מוצאים את החמלה, את הנתינה, את הקשיים האין סופיים ואת התקווה להמשיך הלאה". ציטוט אחד ימחיש זאת לקורא: "אני היא זו שבחרתי בה ומה קיבלתי? האם כך רציתי? יש בהמשך אכזבה. יש גם הרבה אהבה".
בספר את משוחחת רק עם הנשים שמאמצות. למה לא שוחחת עם הבעלים שלהן?
"שאלה טובה. בחרתי לשוחח עם הנשים בלבד כי הן אלה שמצפים מהן להיכנס להיריון וללדת. הייתי מודעת לעובדה שאחוז לא מבוטל של הקושי להיכנס להיריון נובע מהגבר, אך למרות זאת האישה היא בעין הסערה. היא זאת שאותה בוחנים, דרכה מסיקים את המסקנות ופעמים רבות היא תיקח על עצמה את 'האשמה'. הבנתי שפגישה עם הנשים בלבד תאפשר לי להגיע לאינטימיות ולהרגשת נינוחות באופן מעמיק".
ישראל מעצמת אימוץ
ישראל היא מעצמת אימוץ בה חיים כיום כ-25 אלף ילדים מאומצים ועדיין סוגיות רבות בנושא האימוץ לא נידונו בציבור. "כל סיפור אימוץ הוא עולם בפני עצמו", מספרת רוזן גל.
"לפעמים עצרתי והתלבטתי אם זה נכון להציג את המונולוגים האישיים לחוד, כל אחת והסיפור שלה. אולי הרצף הזה קשה להכלה. מנגד, ראיתי חשיבות בהצגת הסיפורים כמקשה אחת כי הסיפורים הרבים מצליחים להציג את מעשה האימוץ על גווניו השונים ואת הייחודיות שמתגלה במהלך חיי כל משפחה. צירופם יחד ממחיש זאת".
כתיבתה של רוזן גל, מנהלת שיווק ציוד רפואי ויוצרת בזכוכית, מחוברת לאהבותיה ולעשייה שלה לאורך השנים. "היום שרציתי לצעוק שמחה" הוא ספרה השלישי.
ב-2015 הוציאה את ספרה הראשון "הרי אפרים-ניו יורק – סיפור אהבה" שמבוסס על מכתבים שנשלחו במשך שנתיים בשנות ה-80, כאשר בעלה היום היה השליח המרכזי של תנועת "השומר הצעיר" בניו-יורק, והיא ניהלה את המוסד החינוכי "הרי אפרים".
ספרה השני "פריחה מאוחרת – שבילים מדברים לנו" נולד בעקבות אהבתה הגדולה לטיולים, לטבע, וליופי שמשתקף בעיני המתבונן יחד עם סקרנותה לאנשים.