מאיר ריינר עלה ארצה מאמריקה לפני מאה שנה בדיוק. הוא נטע פרדס וטיפח משק חקלאי בשרון. היום נמצא המשק הזה ממש בלב העיר רעננה. בנו מלאכי ממשיך את דרכו של אביו והוא חקלאי פעיל. ניתן לומר שהוא נאחז בקרקע פשוטו כמשמעו.
החווה של מלאכי ריינר, חקלאי בן חקלאי, נמצאת בלב העיר רעננה. מסביב לאדמותיו, קרוב מאוד, בונים דירות למגורים במגדלים, אבל מלאכי לא נכנע ושומר על הממלכה החקלאית שלו, למרות שמתנהלים נגדו משפטים שונים, שפוגעים בכיסו, במטרה להתנכל לו, לדעתו.
פגשתי את מלאכי במקום ירוק, קסום, תחת סוכת גפנים ירוקה. כשהתיישבתי על ספת נדנדה תלויה, מרגיעה, הוא טרח להביא כיבוד מפרי עמלו: אבטיח, מלון ושזיפים מזן מֶטלי וכך התנהלה שיחתנו, כאשר ברקע נשמעים קולות ציפורים ותרנגולות.
מלאכי פותח ומצהיר: "אני דומה מאוד לאבא שלי. אכפת לי ואני עקשן. יש לי קווים שלא אעבור. אני לא מתכוון להשתנות למרות לחצים חיצוניים. אני גאה במשק שלי שנמצא בין גורדי השחקים".
מאמריקה לפרדסי השרון
"אבי מאיר נולד באוסטריה למשפחה בה היו שבעה בנים ובת אחת". מספר מלאכי על אביו. "הוא היה בן הזקונים. לאחר מלחמת העולם הראשונה היגרה המשפחה לארצות הברית. אבי למד בבית המדרש למורים 'הרצליה' בניו-יורק, ועם סיומו היה מורה. במקביל לעבודת ההוראה הוא עבד לפרנסתו בעבודות כפיים מזדמנות שונות, כגון צביעת בתים".
"לפני עלייתו ארצה הייתה לו בת-זוג בניו-יורק. ולמרות שהוא היה מאוד רומנטיקן" מעיד עליו מלאכי, "הוא החליט להיפרד ממנה ולעלות ארצה בגפו, כי היא לא רצתה לעלות."
אנשי בלפוריה התגוררו בקומה העליונה מעל הפרות
האב מאיר הגיע ארצה בשנת 1925 וקנה יחידת קרקע במקום שנקרא בלפוריה ליד עפולה. "בלפוריה" על שם הלורד בלפור, כמובן. היא נוסדה על ידי יהודים שבאו מרוסיה והייתה אמורה להיות מושבה חקלאית על אדמות שהם קנו מהערבים". מציין מלאכי. "אנשי בלפוריה גרו בבתים, אשר בקומה התחתונה הייתה רפת והם התגוררו בקומה העליונה, מעל הפרות."
למאיר היה בבלפוריה חבר שהכיר באמריקה בשם סלצקי. סלצקי הקים רפת בבלפוריה, אבל אבי רצה לטעת פרדסים, אך האדמה באזור בלפוריה לא התאימה לכך. והוא החליט שיש צורך לקנות אדמת חמרה שמתאימה לפרדסים באזור השרון. הוא היה אחד מקבוצה אשר חיפשה ומצאה שטח עם אדמה מתאימה ליד רעננה. שם הם רכשו כאלף וחמש מאות דונם ליד המושבה רעננה וגידרו את המקום. האדמה נרשמה על שמם של הרוכשים בטאבו.
"הערבים הרי אף פעם לא קנו אדמות". מציין מלאכי, "הם קיבלו הכול מהתורכים, ועכשיו מכרו אותם ליהודים מתוך אמונה שבסופו של דבר היהודים לא יגיעו לעבד את השטחים, ואילו הם ייהנו מכספם".
הפועלים היו באים בלילה לגנוב את העמודים שהציבו ביום
השטח של מאיר, אביו של מלאכי, היה בגבול הצפוני של המושבה העתידית הזו, שגובלת עם הכפר הערבי חרבת עזון. הוא הביא מודד, גידר את שטחו באמצעות עמודי ברזל עם חוטי תיל ביניהם. "הכול נעשה בעבודת כפיים מאוד קשה. הם סחבו את החומרים באמצעות חמורים." אומר מלאכי. "ביום הערבים היו עובדים אצל אבי, עוזרים לו; אבל בלילה היו חוזרים וגונבים את העמודים. הוא היה פציפיסט ולא רצה להחזיק כלי ירייה." הוא מוסיף, "הנשק היחיד ברשותו היה רובה ציד נגד תנים שהיו בסביבה".
באוטובוס וברגל הביא שתילים וגידל את כל סוגי העצים
וכך התחיל מאיר ריינר, היהודי שהגיע מאמריקה, להיות חקלאי והקדיש את זמנו למשק. מכיוון שלא היה לו ניסיון קודם בחקלאות, הוא למד זאת בארץ. "אבי היה נוסע ברחבי הארץ באוטובוסים כדי ללמוד. כך למד גם במקווה ישראל וגם אצל הטמפלרים ובכל מקום שהיה יכול. באמצעות האוטובוסים וגם ברגל הוא גם הביא שתילים מכל מקום אפשרי. וכך הצליח לגדל במשק שלו את כל סוגי העצים שהיו אז בארץ".
בחג השבועות לפני כתשעים שנה עלה מאיר לירושלים ושם, במשכנות שאננים, הוא פגש את מי שתהיה רעייתו חסיה למשפחת אַט. היא הגיעה מבלרוס, מהעיירה רוז'ינוי, ממנה הגיע גם יצחק שמיר ז"ל. השניים התאהבו, שכרו חדר ברעננה והתחתנו על המרפסת אצל משפחת הירשהורן.
הוא קרא למקום "גבעת מאיר" על שמו
עם הדולרים שהביא בזמנו מאמריקה, מאיר ורעייתו, בעזרת פועלים, החלו להקים צריף למגורים שלהם וכן את מבני המשק עבור העיזים, התרנגולות והחמור. "אבי שתל פרדס והתחיל לגדל ירקות." מספר מלאכי. הוא קרא למקום על שמו "גבעת מאיר".
"החיים לא היו פשוטים למשפחה. עם מבנה שירותים בחוץ, בלי חשמל, עם קו מים אחד שהמים בו הגיעו בקושי למשק. את מעט התוצרת שהיה לו הוא מכר בעגלה במרכז רעננה. כך שהוריי ושני אחיי שנולדו להם אחר-כך, חיו בעצם בדלות עד קום המדינה".
הקושי העיקרי היה עם השכנים הערבים, שהתגוררו במרחק של כ-500 מטרים. בבוקר הם עבדו במשקו של מאיר ריינר לכאורה בידידות, ובערב היו חודרים למשק וגונבים אפילו את עמודי הברזל של הגדר, שהם עצמם תקעו באדמה באותו בוקר.
באותה עת היו למאיר ולחסיה שלושה בנים. הצעיר היה מלאכי, יליד 1946. הוא נקרא על שם סבתו מלכה, שנרצחה בטרבלינקה.
אחרי מלחמת השחרור
בשנת 1948 הורה המופתי לשכנים הערבים לברוח מהכפר שלהם ולעבור לכפר עזוּן ליד קלקיליה. מספר מלאכי: "המופתי הבטיח להם שהם ישובו כעבור כמה ימים וייקחו מהיהודים המטופשים האלו את כל האדמות שלהם". כידוע הם לא שבו לאחר המלחמה, ובמקביל החלה העלייה הגדולה של ראשית שנות החמישים של המאה הקודמת. הממשלה החלה ליישב את העולים החדשים בתוך הבתים הנטושים של הערבים.
"עתה החל אבי להעסיק עולים חדשים במשק. הוא לימד אותם לעבוד בחקלאות". אומר מלאכי.
"באותו שלב היה המשק של אבי חוות ניסיונות בעצם, שיש בה כל סוגי הפירות והירקות שהיו בארץ. ובכלל, החלה תקופה של פרוספריטי, כי אוכל לא היה חסר. היו עיזים, תרנגולות, יונים וכן פירות וירקות".
לא היה לנו חשמל, השתמשנו בעששיות
"באותה תקופה לא היה לנו חשמל. השתמשנו בעששיות כדי להאיר. ואת הכביסה 'בישלו' על דוד, שעמד מעל בור חפור באדמה, ובו עצים בוערים. והמצעים אז היו לבנים יותר מהיום…" הוא מציין.
הילד מלאכי הלך עם חבריו ברגל אל בית הספר במרכז רעננה. הם עשו את הדרך הלוך וחזור גם בחום ובשמש הלוהטת וגם בקור ובגשם. לשאלה אם הוא גם עבד במשק, הוא עונה: "בוודאי, למדנו ועבדנו. חלבנו עיזים, האכלנו בעלי חיים, אספנו ירקות. אבל אני מודה ששני אחיי הגדולים עבדו יותר ממני, שהייתי קטן מהם ונחשבתי קצת מפונק…"
הוא ישב מתחת לעץ עם תת-מקלע סטן וארב לאבי
"כפי שסיפרתי, הערבים היו נכנסים אלינו לילה לילה, בערך מחצות עד השעה שלוש". מספר מלאכי, "אבי היה יוצא החוצה, מדבר איתם ומגרש אותם, אבל הם היו חוזרים בכל פעם".
באחד הלילות, בשנת 1954, הצטרף אל הערבים המקומיים אחד הפדאיונים עם תת-מקלע סטן. הוא ישב מתחת לעץ ליד הכניסה לבית וארב לאבי, כי הערבים ידעו שהוא עומד לצאת. ומיד לאחר שיצא, ירה בו הפדאיון והרג אותו במקום. הוא אפילו דאג לווידוא הריגה. זה לא סתם רוע, זהו רוע 'במיטבו', ודבר לא השתנה עד היום". אומר מלאכי בכאב.
לאחר הרצח של מאיר, אלמנתו חסיה ושלושת בניה נרתמו לעבודה והמשיכו לפתח את המשק. הם עיבדו את כל הענפים – הפרדס, מטע הגוּיָבות ועוד. התוצרת נמכרה לעולים החדשים ולאחרים.
באותה שנה, ב- 1954, התחילו לבנות את השיכון לעולים על האדמות של הערבים. זה נקרא "שיכון עממי". כל אחד מהתושבים קיבל שטח בגודל בין חצי דונם לשבע-מאות מטרים, עליו הוא בנה את ביתו וטיפח משק משפחתי. במשק המשפחתי היו חיות בית וירקות. זה הספיק למשפחה, שעבדה ביחד, הן לצריכת מזון עצמית והן למכירה לצורך קיום. [על המשק המעורב המשפחתי, בו עבדו גם הנשים, מומלץ לקרוא בספרו של חזי עמיאור "משק בית האיכר", מרכז זלמן שז"ר, 2016].
רק בשנת 1956 הכניסו לשיכון העממי חשמל. "ואז משכו קו חשמל גם לבית שלנו". אומר מלאכי, "והתחלנו ליהנות מהרדיו וממוצרי חשמל".
מלאכי ריינר ממשיך את דרכו של אביו
לאחר סיום בית הספר העממי למד מלאכי ב"בית הספר לגננות ושתלנות" בפתח תקווה וחי שם בפנימייה. חבורה של בוגרי המחזור שלו התגבשה להיות גרעין נח"ל, והם יצאו להיאחזות אלמגור בחבל כורזים. "מאז החברים האלו הם המשפחה הקרובה שלי, בעצם" אומר מלאכי בגעגועים. "באלמגור הייתי גם חייל-לוחם וגם ריכזתי שם את עדר הבקר, אשר מנה 700 ראש. הייתי ממש בוקר בעל בלורית, רוכב על סוס." הוא מחייך. אבל מלאכי החליט לא להישאר שם, למרות שרצו בו מאוד, והוא העדיף לשוב למשק המשפחתי ברעננה.
הוא למד לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות ברחובות, במגמת פרחים ונוף, והכשיר את עצמו להיות מתכנן נוף. בהמשך הוא היה עובד מדינה בחברה בשם "קרן למשקי עזר ופיתוח הנוף הירוק".
במסגרת זאת הוא היה מתכנן נוף והשקיה וכן מפקח, החל מפתחת רפיח, גוש קטיף, יהודה ושומרון ועד רמת הגולן. לאחר שחשף מעשה שחיתות בחברה ודיווח על כך למשרד מבקר המדינה, הפסיקה חברה זו לפעול.
במשך כל השנים התמיד מלאכי לעסוק בנושא שימור עצים. ובזכותו יכולים תושבי רעננה להכיר וליהנות מעצי שקמה עתיקים ומעץ שיזף.
מלאכי נשוי לשושי בת פתח-תקווה, שהיא חשבת שכר במקצועה. יש להם שלוש בנות ושמונה נכדים.
במרוצת השנים, ליד הצריף שהיה של הוריו, מלאכי בנה לעצמו בית ועוד שלושה בתים עבור בנותיו, על שטחים שהותרו לבנייה. אבל, כאמור, חלק הארי של אדמותיו מוקדש לגידולים חקלאיים. יש לו עוד חלקה מעובדת במקום אחר ברעננה. הוא מגדל אבוקדו, זיתים, ענפים לקישוט ופרחים בבתי רשת, וכן קצת ירקות לכפריה שהוא מנהל בסופי שבוע. יש לו גם משתלה למכירת צמחים ופרחים. בסך הכול הוא מעבד ומטפח בין 150 ל-200 דונם.
הוא לקח על עצמו משימה להנחיל לדורות הבאים את המורשת החקלאית
"אני לא נכנע לנדל"ניסטים, שכבר מכירים אותי והפסיקו לנדנד לי בבקשה למכור להם את אדמותיי. אני גם לא נכנע לרשויות, אשר מנהלים נגדי משפטים שונים. אחת הטענות שלהם היא שאין לי רישיון למבני המשק. אבל אבי בנה את המבנים האלו לפני מאה שנה על אדמתו הפרטית, שרשומה בטאבו על שמו. אז לשם מה אני צריך לקבל מהם רישיונות? יש גם שכנה שמתנכלת לי ושולחת בלי סוף מכתבי תלונה לעירייה מתוך רצון להפקיע מאדמתי כדי ליצור לה דרך פרטית. יש אנשים טובים" הוא מסכם. "אבל לא כולם כאלו." אבל ההתעקשות שלו היא לא רק למען עצמו. הוא לקח על עצמו משימה להנחיל לדורות הבאים את המורשת החקלאית.
הוא הכשיר חלקה שלמה, בה יש מכונות חקלאיות וכלים עתיקים
בסמוך לביתו היה כרם ענבים. הוא מורה על אחד השיחים שנשארו מאז ואומר: "הגזע הזה הוא בן 100 שנה. ויש פה ענבים בשפע, ענבים עם גרעינים כמו שאהבו פעם. אני שומר שהם יהיו אורגניים. לא מרסס אותם אלא מכסה את האשכולות בשקיות נייר. בקיצור, אני 'משיגענער'" הוא צוחק. "אני לא יודע אם פגשת פעם עוד משוגע כמוני".
מלאכי ממש לא משוגע. הוא איש עקרונות, אכפתי, אוהב את הארץ ואת החקלאות ופועל הרבה למען לימוד ההיסטוריה. הוא גם מקדיש לכך כסף רב מכיסו. נוסף על מבני המשק המקוריים שבנה אביו, הוא הכשיר חלקה שלמה, בה יש מכונות חקלאיות וכלים עתיקים.
ניתן ללמוד באתר גם על מלחמת העולם הראשונה. כי היה פה מוצב תורכי, אשר חלש על דרכו של הצבא הבריטי הכובש למגידו. יש כאן אפילו פגזים של התורכים, שהם ירו על הבריטים.
באתר יש דגמים שונים של מערכות השקיה בפרדסים של שנות השלושים, השקיה קליפורנית, דגם שהביאו מאמריקה, עשוי צינורות בטון תת-קרקעיים. יש גם צינורות אלומיניום שנקראים "צינורות פּרָפָּרֶנט". יש ממטרות מסוגים שונים, וכן כלי עבודה שנגררו על ידי בהמות עבודה.
אני דאגתי לכך, שהמשק שלי לעולם לא יהיה שטח נדל"ן
יש לציין שמלאכי הוא יקיר עיריית רעננה; יושב ראש הוועדה החקלאית, שמאגדת את החקלאים ברעננה. בנוסף הוא חבר הנהלת "התאחדות האיכרים".
ולסיום מבטיח מלאכי: "אני דאגתי לכך, שהמשק שלי לעולם לא יהיה שטח נדל"ן. זה יהיה אתר מורשת. אנחנו קשורים ל"מועצה לשימור אתרים" של משרד ראש הממשלה, וזה יוכרז בקרוב כאתר מורשת. אנחנו מייעדים זאת לביקורי ילדים מכיתות גן ועד כיתות בית ספר. יהיו סיורים גם לחיילים, לעולים חדשים ולתיירים. אני מקווה שזה יישאר לדורות הבאים, שיידעו איך נאבקו ואיך עבדו פה בחקלאות, איך גידלו פירות וירקות.
