נעמי מאירי ישראלי, דור שני ממושב רם-און ומאיה קפלן מרמת צבי, הן שתי מושבניקיות שתחביבן שירה וריקוד * נעמי ומאיה מתפרנסות בדרכן המקצועית, אך לא מוותרות על האהבה להופיע, לשיר ולרקוד במסגרת להקת "שבלול", שבבסיסה החברים מיישובי העמקים * חני סולומון פגשה את חברי הלהקה שמופיעה בכל רחבי הארץ בעיקר בקיבוצים, מושבים ועוד
מה יותר נעים לפתוח שנה חדשה עם להקת זמר פעילה, להכיר במעט את הסיפורים והשורשים מאחורי המושבניקיות השרות ורוקדות בלהקה. עולם של קצב המנעים לרגעים את החיים במיוחד בתקופה הסוערת בארץ לאחרונה. להקות זמר וריקוד קמות ונעלמות מחיינו, מי יותר זמן ומי פחות. הסוד לקיום הוא בהווי שנוצר בחיבור האנושי בין חברי הלהקה, וכן בבחירת החומר המקצועי בשיריהם המוכרים ואהובים. בלהקת "שבלול" שרים ממיטב הקלאסיקות של זמרי הרוקנרול הישראל והוותיק, שירים ששרו אריק איינשטיין, שלום חנוך, דני סנדרסון, יצחק קלפטר, דני ליטני ואמנים אחרים.
יניב ליפשיץ, מנהל להקת "שבלול", מסביר: "שמה של הלהקה נגזר מהאלבום המיתולוגי שהוציאו אריק איינשטיין ושלום חנוך בשנת -1970 תחת אותו השם. ההרכב החל להופיע בגלגולו הראשוני כמחווה לאריק איינשטיין, זמן קצר לאחר מותו בשנת -2013. מה שהחל כערב תרבות בקיבוץ יזרעאל, עשה לו הדים בעמק ובתנועה הקיבוצית בכלל, ועד מהרה הגענו גם ליישובי הסביבה: כפר-יחזקאל, מרחביה, מסילות ובהמשך לניר-עם וכן הלאה. בהמשך נשאר הרכב הלהקה באותה 'טריטוריה מוזיקלית'."
שמונת חברי הלהקה הינם מוזיקאים מקצועיים, אך ברובם אינם מתפרנסים ממוזיקה בלבד. חברי הלהקה הם: ערן שקולניק – סולן שירה וקולות; מאיה קפלן – שירה וקולות; נעמי מאירי-ישראלי – שירה וקולות; עמית ברקן – קלידים, שירה וקולות; יניב ליפשיץ – גיטרה; דן בן שפר – גיטרה; אור שחר – בס וסער קדם – תופים.
יניב ליפשיץ: " בין חברי הלהקה יש שוטר, מורה, אנשי תעשייה, היי-טק וטכנאי סאונד. הלהקה היא בגדר השלמת-הכנסה ומופיעה על במות בהן ניתן לבצע את הקלאסיקות שבחרנו בקפדנות. ברמה גבוהה וקרובה עד כמה שניתן למקור המוכר ואהוב. על אף שמדובר כמובן בעסק כלכלי. בבסיסה של הלהקה עומדים לפני הכול, החברות ואותה אהבה משותפת למוזיקה, החזרות והנסיעות יחד להופעות בכל רחבי הארץ, חלקן לדרום הרחוק, הפכו כבר מזמן להווי משותף ולדבק הייחודי המחבר בין כל החברים."
הלהקה במתכונתה הנוכחית התגבשה בשנת -2016. מאז הם מופיעים בכל הארץ ובעיקר בפני קהילות של מושבים, קיבוצים וישובים אחרים. הלהקה מתמקדת ברוקנרול ישראלי קלאסי. החבורה מקיימת חזרות בקיבוץ יזרעאל, שם גרים: יניב ליפשיץ מנהל הלהקה וערן שקולניק הסולן.
השניים בעצם הקימו במקור את ההרכב הראשוני: "שנינו, כמו רוב חברי ההרכב," מסביר יניב, "גדלנו על המוזיקה שאנו מנגנים. יצאנו לדרך בהרכב מצומצם של שלושה חברים בלבד : גיטרה, קלידים וזמר. עם האוכל בא התיאבון, וכשראינו שיש ביקוש ועניין, החלטנו לצרף חברים נוספים ולהפוך ללהקה מלאה. אנו מקפידים שהמופעים מעבר לשירה, ישלבו גם סיפורים מאחורי הקלעים משירי ארץ ישראל היפה המושרים. ועד לאגדות הרוק'נ'רול הישראלי הפרוע. המוסיפים ערך מוסף מעניין ומעשיר לקהל."
מאיה קפלן הצטרפה להרכב דיי בתחילת הדרך. ואילו נעמי מאירי– ישראלי החליפה אותה לפני 3 שנים, כשיצאה לחופשת לידה. בהמשך, הוחלט להשאיר את שתיהן. מאז הכול היסטוריה.
החיים ברם-און
נעמי מאירי–ישראלי (42), דור שני במושב רם און: "אני מזמרת מילדות כהובי אהוב, אך כבר מספר שנים עובדת במערכת החינוך. בהכשרתי אני מורה לחינוך גופני ובהמשך גם חינכתי כיתות ג-ד. כיום מורה לשפה ולמוזיקה.
"נולדתי במושב רם און, בת זקונים להורי עוזי ובינה מאירי, להם חמישה ילדים. ארבעה מאחיי ואחיותיי מתגוררים במושב ואח אחד גר בלהבים. בימים אלו אני מתגוררת במושב, בשכונת ההרחבה, עם בעלי רועי ושלושת ילדינו. החזרה למושב נראתה לי טבעית כי כך תמיד דמיינתי את חיי ילדיי. לגור בסביבה רגועה, שקטה עם חיי קהילה פעילים מאוד המכילים ערכים כמו התנדבות, עזרה לזולת, אהבת הטבע והסביבה.
"קרבת המשפחה נעימה לכולנו מאוד, הנכדים קרובים לסבא וסבתא וזה נפלא. הורי הגיעו למושב בשנת 1962 ונמנים עם הגרעין המייסד. לאחר שנה נולד אחי הבכור. אבי, יליד הארץ מקיבוץ אושה שבעמק זבולון, גדל במושב בני עטרות. אמי נולדה בבולגריה ועלתה לארץ בשנת 1949. הם הכירו ונפגשו בבית הספר 'כדורי'. ובשלב מאוחר יותר התחתנו. אמי שימשה כאחות בפגייה ושניהם עבדו שנים רבות במשק המעורב שלנו, בו גידלנו : תרנגולי הודו, מטעים, כרם, פרחים, ירקות, לימונים וגם שקדים. כשהייתי ילדה ביליתי המון בחצר המשק."
נעמי משתפת מזכרונות הילדות, איך שאביה לימד אותה להתעסק עם צנרת הגינה, יחד נסעו לשטח לקטוף לימונים. בהמשך אביה שתל המון עצי זיתים בחצר הבית. בכל שנה המשפחה כולה מתגייסת למסיק, ונהנית מזמן איכות משותף וגם משמן הזית: "כיום הורי התבגרו והם בתחילת שנות השמונים לחייהם, וטוב שאנו המשפחה לצידם."
בית מוזיקלי ושירה
"גדלתי בבית מאוד מוזיקלי, מכל הכיוונים," מספר מאירי ישראלי. "אבי היקר עוזי מאירי, הוא זמר מוכשר, המכונה 'המושבניק המזמר' שהנעים בקולו כזמר שירי ארץ ישראל – במשך שנים עבד במשק וגם שר והופיע. בשנים האחרונות הוא כבר פחות מופיע."
עוזי מאירי התפרסם בשנות השבעים כמושבניק המייצג את ההתיישבות העובדת ואף כונה "זמר העמק". הוא נמנה עם חבורת "בימות" שהעלתה בשנת 1972 מופע משירי נעמי שמר, והיה אורח קבוע בתוכניות הטלוויזיה המיתולוגיות "ניחוחי חציר" ו"שרתי לך ארצי." בשנת 1976 ראה אור אלבומו היחיד "זמר הבאנו" שהיה מוצלח.
"אני זוכרת את אבא יוצא להופעות עם מערכת ההגברה והגיטריסט שלו. לפעמים הייתי מצטרפת אליו ואפילו עולה לשיר. אני נושאת עיני אליו בהערצה, ולשירתו המופלאה ולומדת ממנו הרבה. ובכל פעם אני מתפעלת מיכולת הגשת השירים שלו. תמיד הייתה ועדיין יש התרגשות בבית כשאנחנו שומעים אותו שר ברדיו, או כשרואים אותו בטלוויזיה מתוכניות העבר."
נעמי מוסיפה ומציינת שגם מהצד של אמה בינה מאירי, הוריה מלכה ואליהו ברכה ז"ל הפליאו בקולם. גם הדוד אריה ברכה מוכשר מאוד. הוא מנגן על גיטרה, מעבד מוזיקלי של מספר חבורות זמר ומנחה שירה בציבור. "מגיל צעיר, במפגשים משפחתיים מורחבים הדוד אריה היה מגיע עם גיטרה ושקופיות וכל המשפחה שרה ביחד. אלו רגעים שעד היום מרגשים אותי מאוד. גם אחותי רינת המתגוררת במושב היא זמרת נפלאה, ולעיתים אנו משתפות פעולה ומאוד נהנות לשיר יחד. הורי מאוד אוהבים את העובדה שאני שרה בלהקה ושהחלטתי להשקיע ולהגשים כישרון וחלום. הם מגיעים להופעות, מפרגנים ומתרגשים. אני שולחת להם שירים שכתבתי, ומקשיבה לדעותיהם ולביקורת הבונה."
בילדותה המוקדמת נעמי למדה בביה"ס "יד לחמישה", בחטיבה ובתיכון "ניר העמק". מגיל צעיר היא רקדה ושרה בבית: "דמיינתי שהספות בסלון הן הקהל. בביה"ס היסודי הצטרפתי למקהלת בית הספר, ובכל הזדמנות הופעתי ושרתי, וכמובן במושב במסגרת החגים, השתתפתי בשמחה.
"בכיתה ח' אמי ראתה מודעה על אודישנים ללהקת 'צעירי עפולה', בניצוחו של יורם צדוק ובניהולו של ישי מאיר. נבחנתי, והשמחה הייתה גדולה שהודיעו לה שהתקבלתי. לא ידעתי שזו תהיה התחלה של רומן אמיתי עם הבמה ועם השירה. שרתי חמש שנים ב'חבורת הזמר של עפולה' ויורם צדוק המוכשר לימד אותנו להביע עצמנו. בעצם הוא בנה את האישיות שלנו כזמרים וזמרות.
"לאחר בחינות ללהקה צבאית התקבלתי ללהקת 'חיל הרפואה'. משנת 1999 וזה היה שרותי הצבאי המזמר. לאחר הצבא חזרתי קצת למושב, אך במשך הלימודים בווינגייט התגוררתי שם במעונות. אחרי הצבא השירה הייתה פחות אינטנסיבית, אך כשהתחלתי ללמוד בווינגייט – הצטרפתי לחבורת הזמר של המכללה ול'חבורת קולאז' שהשתייכה לעיריית הרצליה. התחתנתי, הריון ראשון הגיע וחבקנו ילדה בכורה. השירה זזה באופן טבעי הצידה, אך לאחר החזרה למושב בשנת 2010, חזרתי לשיר עם בוגרי 'צעירי עפולה'. כי החבורה הם קודם כל חברים טובים וותיקים, שסחפו אותי להצטרף.
"שרנו ביחד ב'חבורת שיר' בעמק עם יורם צדוק. מוזיקת רוק לועזית וישראלית תמיד משכה אותי, והחלטתי להקים הרכב ביחד עם בעלי רועי ישראלי המתופף. חיפשנו עוד חברים ללהקה. לשמחתנו, העמק שופע באנשים מוכשרים. מצאנו גיטריסטים מקיבוץ יזרעאל כמו: יניב ליפשיץ וחמי קרן ממושב מולדת, והבסיסט שלנו הינו יוסי ג'ימי מרם-און. כך נולד ההרכב הנקרא 'פורטיון' שאנו מופיעים יחד גם כיום בסגנון רוק שנות התשעים לועזי וישראלי. לשמחתנו, המושב איפשר לנו לנגן במקלט ולערוך בו חזרות.
"לפני שנתיים העזתי להוציא את הכתיבה שלי החוצה, וחבקתי תינוק בדמות שיר חדש שהוא רק שלי, מילים ולחן. זה היה מבחינתי צעד חשוב ומשמעותי. השיר שכתבתי, 'עם עלות השחר', נכתב בעקבות לידה שקטה שחוותה חברה שלי. לפעמים, כשאני מרגישה שזה מתאים לשירה אני שרה אותו רק עם ליפשיץ ואנוכי, בהופעות ההרכב שלנו. בימים אלו אני כותבת ומלחינה ומקווה מאוד לצאת עם מופע משולב, בו אשיר שירים שלי וגרסאות כיסוי. כמושבניקית אני תמיד שמחה להיות פעילה באירועי המושב. כבר מספר שנים אני לוקחת חלק בצוות 'יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה'. ובחגים נוספים משתתפת כזמרת וכרקדנית."
מה הקשר שלך עם להקת "שבלול"?
"ללהקת 'שבלול' הגעתי דרך יניב ליפשיץ, שניגן איתי בהרכב הרוק שלנו 'פורטיון'. מאיה קפלן זמרת הלהקה יצאה לחופשת לידה והם חיפשו החלפה. הצטרפתי בשמחה למשפחת 'שבלול'. מצאתי חברי להקה מקסימים ומוכשרים. ההווי המיוחד שנוצר ביננו בחזרות, בהופעות ובנסיעות המשותפות, יצרו את הדבק וההנאה של כל אחד מאיתנו בלהקה. הקוריוזים וצחוקים והעובדה שלכולנו יש הרבה מן המשותף באהבה למוזיקה. כל אחד מוסיף את אופיו המיוחד.
"במקרה שלי, אחד מחברי הלהקה טען שאני מביאה את 'הרוק' ללהקה. אנחנו מופיעים בכל הארץ בקיבוצים ובמושבים. הופענו בשבי ציון, רמת צבי, נהלל, אביחיל, בניה ועוד. כאשר אתה על הבמה והתפקיד שלך לבדר אנשים, אתה אף פעם לא יודע לאיזה סוג של קהל תגיע. למסקנה אחת הגעתי, לא משנה מול איזה קהל המופע, כולם זקוקים, רוצים ומחפשים שמחה. בסופו של המופע הקהל רוקד, שר איתנו ויוצא עם חיוך. אני תמיד אומרת לעצמי, איזה יופי, הלוואי וכל הזמן הייתה מוזיקה בחיינו, כמה רוגע, שמחה, שיחרור ואושר היא מכניסה.
"במופע אנחנו שרים גם שירי יוצרות וזמרות. מאיה הגיעה ללהקה לפני, לכן השירים שהיא שרה כסולו נשארו שלה. כדי שתהיה חלוקה הוגנת התווסף עבורי שיר של יהודית רביץ 'עכשיו הכול בסדר' וישנו גם דואט שאני מבצעת עם ערן שקולניק הסולן 'בראש אחד' של דני ליטני ויהודית רביץ. הקול של מאיה גבוה משלי, לכן בחלוקת תפקידים, אנו לוקחות זאת בחשבון בשירה. אנו מחפשים שירים שהקהל אוהב, מכיר ומתאימים להופעה, שירים שיגרמו לאנשים לשמוח וגם לקום מהכיסא ולרקוד."
שירה וריקוד פלמנקו
מאיה קפלן (41), ממושב רמת צבי: "בהכשרתי אני פסיכותרפיסטית גופנית, בוגרת המגמה לפסיכותרפיה גופנית בבית הספר לרפואה משלימה 'רידמן'. באחד עשר השנים האחרונות אני עוסקת בניהול בחינוך הבלתי פורמאלי, במושב מולדת. עבודתי מתמקדת בעיקרה בסביבת ילדים בגילאי 10-12 ובני נוער. עבודה זו מעניקה לי סיפוק והנאה רבה, ומשאירה לי זמן פנוי לטפח את שני התחביבים האהובים עלי ביותר: שירה וריקוד פלמנקו."
מאיה נשואה לניר קפלן – מאמן כדורסל בכיר והם הורים לשלושה ילדים. לשכונת ההרחבה של המושב הם הגיעו לפני קרוב ל-13 שנים: "לאחר חיפושים והתלבטויות מצאנו בית שהתאהבנו בו ממבט ראשון, ותוך מספר חודשים ילדתי את בנינו הבכור. הכרנו חברים חדשים, השכנים היו מקסימים ומפנקים. וותיקי המושב שמחו להכיר אותנו והיה ברור לנו, שנעים ושמח לנו לחיות במושב, וכאן אנחנו רוצים להישאר. לאחר כמה שנים נפתחה ההרשמה להרחבה החדשה, השתתפנו בהגרלה וזכינו. בעצם קניית המגרש, נעצנו את עתידנו במושב. במאי 2016 עברנו לגור בביתנו החדש עם שני ילדים קטנים, וחשנו הצלחה ומימוש אדיר".
מאיה מציינת שהמושב גדל מאוד בשנים האחרונות, ותחושת הקהילתיות גברה. משפחות חדשות מבקשות להגיע ולהתגורר במקום. השדות הפתוחים, היופי מסביב בתוספת הכדורים הפורחים איתם הם פותחים את הבוקר: "ביום בו מתמזל מזלנו אנחנו מתעוררים ופוגשים אותם ממש מעל ראשינו. יש כאן שקט ומרחבים, שאנחנו מעריכים מאוד כמשפחה. בנוסף נהנים מאוד לחגוג את החגים, ומעדיפים תמיד להישאר במושב, ולקחת חלק באירועים ובחגיגות. הילדים מופיעים בריקודי החג ואני שרה בטקסים ובאירועים שונים. בשנה שעברה נהניתי מאוד להשתתף במופע גדול ומושקע שהתקיים לכבוד חגיגות ה-80 למושב, וכן באירוע מרשים של חגיגת 100 שנים למועצה האזורית גלבוע. האירוע התקיים במקהל (אמפי גלבוע) מול תושבי האזור במעמד נשיא המדינה הרצוג. התרגשתי לשיר את השיר שנכתב והופק במיוחד לאירוע."
להגיע לכפר ולבנות בית ומשפחה
"נולדתי וגדלתי בקרית ביאליק להורי ציפי ואיתן פיינר. דרכי המוזיקאלית התחילה כבר בביה"ס היסודי 'קדימה'. התחנה הראשונה הייתה כשהצטרפתי למקהלת ביה"ס, מאחר ומאוד מאוד אהבתי לשיר, וכמובן ההופעות בבית, שהתחפשתי למבחר זמרות גדולות, שאני מעמידה פנים שאני הן.
"שרתי בבית את כל שירי קדם האירוויזיון והגמר, בכישרון רב. אהבתי מאוד להופיע בפני בני משפחה וחברים, וזכיתי בהמון עידוד ותמיכה. יש לציין שאמי ציפי הבינה די מוקדם שמקומי על הבמה. לאורך שנות ביה"ס היסודי למדתי פעמיים בשבוע בביה"ס לאומנויות הבמה בקרית מוצקין. שם למדתי: פיתוח קול, תיאטרון, סטפס ועוד. כאשר הגעתי לחטיבת הביניים, אמי שמעה שישנם אודישנים ללהקה חדשה שמקימים בקרית ביאליק 'צעירי ביאליק'. האודישנים יועדו לנערים/ות בכיתות ט׳ ומעלה, אך היא התעקשה לקחת אותי לאודישן, למרות העובדה שהייתי הנבחנת הצעירה ביותר (בתחילת כיתה ז׳) – ובאורך פלא התקבלתי ללהקה. כך נכנסתי להיסטוריה והייתי בין מקימיי הלהקה הפועלת, מזה 29 שנים, עם צוות מקצועי, ומלאה בכישרון מגוון."
קפלן מציינת שהלהקה הייתה עבורה מתנה גדולה דווקא בתקופת ההתבגרות המורכבת, מקום בו יכלה לממש את יכולותיה הבימתיים, לשיר כאהבת נפשה, לרקוד, לשחק ולספוג השראה מהזמרים שהכירה לאורך השנים. וכן גם מאנשי מקצוע כמו: מפיקים מוזיקאליים וכוריאוגרפיים מקצועיים כמו אבי דור, רונן וויליאמס ועוד. "בנוסף לכל אלה, הייתה לי הזכות להכיר חברי נפש אמיתיים, שליוו אותי בחיי. העובדה שהשתתפותי בלהקה עד יום הגיוס לצה"ל, קרוב לגיל 19שנים, מהווה פרק נכבד בחיי."
אהבה נוספת של מאיה קפלן היא ריקוד הפלמנקו הייצרי והסוער. קפלן מציינת שאת הריקוד הספרדי המסורתי, פגשה לראשונה לפני 18 שנים, והתאהבה בו לחלוטין: "הפלמנקו הוא עולם ומלואו עבורי ומעניק לי המון שמחה והתרגשות. מוסיקת הפלמנקו, השירה, הביגוד והאביזרים מעוררי השראה ועוצמה במידה שלא פגשתי לפני כן. כיום, אני רקדנית בבית הספר לפלמנקו בחיפה 'CANTERA' של ענבל כהן מלכה, מלכת הפלמנקו המופלאה של הצפון והמורה האהובה שלי, המהווה מקור השראה ומודל לחיקוי בכל קנה מידה."
קפלן מסבירה שמהיום בו הכירה את כהן מלכה, יש בה ההערכה רבה על עבודתה הקשה במסירות וללא ויתורים, רק הלכה והתגברה. לממש את החלום שלה להיות רקדנית טובה יותר, עוצמתית ומדויקת יותר. בכך שהיא לומדת וחוקרת כל נשימה ומקצב בעולם מהפלמנקו. לא נתקעת ומתייאשת גם כשקשה, ולא מצליח כפי שקיוותה: "לכן היא מהווה לגבי מודל לחיקוי ולימוד. כי המוסיקה והיצירה טמונים בכל האלמנטים בחייה, ושזורים בסטודיו המיוחד שהקימה בחיפה. ובתלמידים הרבים שלמדו אצלה."
מתי ולמה הגעת ללהקת " שבלול"?
"ל'שבלול' הצטרפתי לפני כ-7 שנים, בספטמבר 2016, ללא תיכנון או כוונה כלשהי. לשמחתנו חברי הלהקה הגיעו להופיע ברמת צבי בערב ט״ו באב. הקהל התלהב, שר ורקד לצלילי השירים. החברים שלנו מהמושב ביקשו שהעלה ואשיר על הבמה. לאחר לחץ השכנועים נעניתי בחיוב. עליתי לבמה לשיר שיר אחד 'צליל מכוון' וכל השאר היסטוריה… יניב ליפשיץ מנהל הלהקה ירד בסוף הערב מן הבמה והודיע לי: 'את מצטרפת אלינו ללהקה' – והוסיף שבמשך השבוע יש להם חזרה ללהקה וגם קבע עובדה שאני אגיע.
"הופתעתי מאוד מההצעה ובאופן טבעי חשבתי, שזה לא מתאים לי בתקופה זו של חיי, מאחר ויש לי ילדים צעירים. התעוררו כמובן שאלות, איך אצליח למצוא זמן להגיע לחזרות ולהופיע. בצער רב סירבתי להצעה, אך ליפשיץ לא חדל לשלוח לי הודעות ולהתקשר.
"קיבלתי רוח גבית מהבית והחלטתי לתת צ׳אנס ומאז אני פורחת ונהנית בלהקה, המהווה בשבילי מקום חם ואוהב, בו אני מביאה את החלקים המאוד ראשוניים בחיי. השירה הייתה מאז ומתמיד כלי ביטוי עוצמתי, רגשי ועמוק עבורי. אך דווקא בשלב זה של חיי בו נשאבתי להורות, לאימהות הטוטאלית ומטלות החיים והבית. ופתאום הגיעה ההצעה המכריעה של ליפשיץ לצאת מהבית לרגע, פעם או פעמיים בשבוע. לפגוש את צבע המוסיקה ולהתמסר גם לשירה. זהו אותו הצבע שצבע את חיי כל כך הרבה שנים, והיה חלק בלתי נפרד ממני.
"במפגשים עם חברי הלהקה בחזרות ובנסיעות להופעות, כיף לכולנו מאוד. אנחנו צוחקים המון, נהנים בשיתוף חוויות החיים שלנו, כי כולנו הורים לילדים, עובדים, מלאים במטלות וסידורים – ושם בלהקה בזמן המשותף ביחד, אנחנו מצליחים להביא את מי שאנחנו.
"כשאנחנו פוגשים במוסיקה ובקצב. אני נרגשת בכל פעם מחדש מהידיעה שאני 'עושה מוסיקה', שרה ומצליחה להיות חלק מהמוסיקה שאנחנו אוהבים לשמוע ולהשמיע, ובעיקר ליהנות ממנה. זוהי מתנה אמיתית. אני חשה שאני תורמת רבות מהצבע הילדותי שבי, הצחוק, השובבות, והתחושה ממכרת כשעל הבמה אני משוחררת וחסרת מעצורים, נותנת לעצמי להרגיש ולפעול מתוך תחושת החיות והעוצמה הטבעית שבי. כל אלה משפיעים על חברי הלהקה הנסחפים לעיתים, לשובבות יחד איתי ומשתחררים".
מאיה מודה שזהו כייף ענק בשבילה להופיע עם החברים, כל אחד בייחודיות ובצבע שלו: "החלום שלי הוא להמשיך ולשיר כל עוד אני יכולה. לשיר ולרגש, לשמח ולגעת בלבבות אנשים וילדים. לאפשר לעצמי לקחת חלק בפרויקטים מעניינים שמרגשים אותי, ליצור מוסיקה טובה וכל זאת בכיף, הנאה והתמסרות. יש בי גם מקום שמרגיש שקרוב היום שאוציא שיר משלי. יש משפט ההולך איתי מזה כמה שנים, והוא מאוד מאפיין את מי שאני . 'Singing is believing' לשיר זה להאמין, להאמין בי. להאמין שאני כאן בכדי להשאיר משהו בלב של אדם אחר. לשיר זה לאפשר לאחר לראות אותי כפי שאני. לראות את האחר כפי שהוא, כשאני שרה בשבילו. להאמין במי שיושב כעת ומאזין לי. להאמין שהשירה יכולה לעורר התרגשות ואהבה, חום וקירבה. זוהי תמצית חיי."
מנהל להקת "שבלול"
יניב ליפשיץ (45), מנהל הלהקה, מנגן על גיטרה, נשוי ואב לשלושה ילדים: "במקור אני מאשדות יעקב מאוחד, ובשנים האחרונות חבר קיבוץ יזרעאל. בהכשרתי אני הנדסאי תעשייה וניהול, שכיר ב'תנובה' ועובד במוזיקה."
בנוסף ללהקת "שבלול" יניב מנגן בהרכבים אחרים ומשווק אותם.
הוא מסביר שתפקידו בגדול, זה קודם כל להשיג הופעות: "חלקן הן בהגדרה 'מכורות', כלומר בתשלום ידוע. חלקן הופעות במכירת כרטיסים. כמו כן, באחריותי לדאוג לצד המוזיקלי של הלהקה, הכולל את כל הנוגע לרפרטואר וקיום חזרות לחברים. במקביל אני אחראי גם לצד הלוגיסטי, הכולל: גבייה, תשלום לנגנים, הסעות וכו'."
יניב גם יודע לספר קוריוזים מהווי המיוחד ומצחיק שלהם, שהפכו כבר מזמן לפולקלור: "במשך השנים נרשמו לנו אירועים יוצאי-דופן: דוגמת כלי נגינה שנשכחו בדרך להופעה ואילתור מוצלח, למצוא תחליפים. או הסיפור שאחד מחברי הלהקה הביא בטעות למופע, את מכנסי הג'ינס של זוגתו וכמעט שנאלץ להופיע עמם. ברגע האחרון נמצא לו זוג מכנסיים חלופי. באחת ההופעות הראשונות בדרום הארץ, תדלקנו את הרכב בסולר במקום בנזין. הרכב שבק בדרכנו חזרה, וחלק ניכר מההכנסות באותו הערב, הוקדשו למונית ספישל שהגיעה לחילוץ. הומור פנימי של הווי וצחוקים מחברים ביננו."
