הגענו, בן-זוגי ואני, למושב נבטים שנמצא בנגב הצפוני, כשמונה קילומטר מזרחית לבאר-שבע. נסענו בכביש הכניסה ואני הבטתי סביבי. ראיתי בתים קטנים בצבע בהיר וחצרות מסודרות. לכאורה כמו בכל מושב. אבל אני חשתי מין תחושה של שלווה, נועם, למרות חום היום.
רק כאשר שוחחתי עם יו"ר הוועד, ד"ר נמי שחף, הבנתי את הגורם לתחושתי זו. מסתבר שבשנת 1972 החליטו במושב להרוס את בתי הסוכנות הישנים ולבנות לחברים בתים חדשים. פעולה זו נעשתה במשותף.
האגודה השתמשה בשירותים של חברה שמתכננת מגורים בקיבוצים, וזו הציעה חמישה דגמים של בתים. כל חבר בחר את הדגם המתאים לו, על פי גודל המשפחה ועל פי האפשרויות הכספיות שלו.
האגודה העסיקה קבלן פרטי חיצוני, שהרס את הבתים הישנים ובנה את החדשים. נראה לי שזה הגורם למה שחשתי, כי בניגוד למושבים אחרים, אין פה בתים בגדלים שונים, ביניהם "ארמונות" עם חומות, ולא בתי סוכנות ישנים. זוהי דוגמא ל"יחד" שמאפיין את מושב נבטים.
דור ההמשך של יהודי קוצ'ין במושב נבטים
העלייה לארץ של יהודי קוצ'ין החלה בשנות החמישים של המאה ה-20. זה היה מתוך מגמה ציונית. הם שמעו על הקמת המדינה ורצו לממש את החלום. מובן שהיה פער גדול בין האזור הטרופי בו חיו בדרום הודו לבין האזור הצחיח, בעיקר הנגב. גם העובדה שנשים היו צריכות לצאת לעבודה מחוץ לביתן, לא היתה קלה עבורן. אולם הם השתלבו יפה בארץ, ועתה מעבירים הוותיקים לדור לצעיר שלהם ולאחרים את המורשת העשירה שלהם.
אחד הבנים הוא נמי שחף. הוא נולד בנבטים בשנת 1959 והיה אחד מהילדים הראשונים שנולדו כאן. הוריו עלו מקוצ'ין ונישאו כאן. אביו אליעזר למד שנתיים באוניברסיטה בקוצ'ין לפני עלייתו. ומשנת 1963 עבד ב"קריה למחקר גרעיני" ביחידת המחשבים.
נמי למד בבית הספר היסודי במושב ובכיתה ז' עבר ללמוד בעומר. את לימודי התיכון סיים בתיכון החקלאי "אשל הנשיא". הוא בעל תואר ראשון בכלכלה מטעם אוניברסיטת בן-גוריון, תואר שני בכלכלה חקלאית מטעם הפקולטה לחקלאות ברחובות. שחף חזר ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון לתואר שלישי בניהול ציבורי. במשך שבע שנים היה נמי כלכלן במחוז הדרום של משרד החקלאות, ועתה הוא משמש כמנכ"ל "רשות ניקוז ונחלים שקמה-בשור".
במקביל הוא יו"ר ועד האגודה של מושב נבטים והשיחה עמו התמקדה בתפקידו זה ובמושב: "אני משמש מזה עשרים שנה לסירוגין עם אברהם אור כיו"ר הוועד – ואני מנסה כמיטב יכולתי לעזור לנהל את היישוב עם הידע הניהולי שלי," הוא אומר.
"לפני כעשרים שנה, עם קריסת מערכת האגודות החקלאיות והצטברות החובות, בנינו מודל ליישוב מתחדש. פעלנו במשותף כאגודה חקלאית ולא בתפעול המשק הבודד."
"ואלו הפעולות שעשינו: ראשית כל, נכנסנו למסגרת הסדר החובות למושבים, ופרענו את החובות. שנית, שיקמנו את התשתיות ביישוב, שהיו מאז שנות החמישים של המאה העשרים, וכך יצרנו מערכות חדשות לתחומים אלו: כבישים, מדרכות, תאורה, מים, חשמל וביוב."
"הגדלנו את היישוב ב-138 משפחות נוספות במסגרת ההרחבה. וכך גדלה האוכלוסייה כמעט פי שלוש ממה שהייתה. היישוב שהיה קטן ורוב תושביו מזדקנים קיבל חיים חדשים. מוסדות חינוך שנסגרו בעבר נפתחו שוב, ופתחנו עוד גני ילדים ומועדונים."
"נהלל של הנגב"
בהמשך דבריו מספר נמי על "היחד" במקורות ההכנסה: "הגדלנו באופן משמעותי את הכנסות האגודה. האגודה עובדת יחד עם 'מושבי הנגב', חברה שעוסקת בעיבוד חקלאי במושבים בניהול שטחי החקלאות שלה."
הוא מספר על מפעל חשוב נוסף של המושב: "בשנת 2008 נכנסנו לנושא הסולארי. על השטחים שלנו הוקם שדה סולארי קרקעי בגודל של 500 דונם, שהוא אחד הגדולים בארץ. אנחנו היינו חלוצים בתחום זה," אומר נמי.
בנוסף לכך האגודה שותפה יחד עם "מושבי הנגב" במאגר מים מושבים, בעל תכולה של מיליון קוב, שנמצא בשטחי המושב. זאת ועוד – האגודה נטעה 250 דונם של חוחובה: "בנוסף אנחנו מקדמים איזור תעסוקה בכניסה ליישוב. הגדלנו את הכנסות האגודה פי עשר," אומר נמי, "ואנחנו מחלקים את הרווחים לתושבים בצורה מסודרת פעמיים בשנה – לקראת ראש השנה ופסח. כספים אלו משמשים לנו מעין פנסיה למבוגרים ביישוב."
לדברי נמי, גם בעבר היה נבטים מן המושבים שהצליחו בחקלאות בנגב. קראו לו בזמנו 'נהלל של הנגב'. בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 היה המושב חלוץ בגידול מטעים וכן פרחים בחממות ובמבנים, עם בית אריזה מרכזי ומערכת ניהולית תומכת של האגודה.
"למושב שלנו יש מאפיינים ייחודיים. יש כאן אנשים עם כוח פנימי חזק, וגם מי שנופל, קם ומתרומם. תמיד הייתה מנהיגות שידעה להוביל את היישוב. אחת הדוגמאות לכך היא עניין הבנייה המשותפת של הבתים החדשים, כאמור לעיל. דוגמא נוספת היא בניית בריכת שחייה משותפת כבר בשנת 1980, בתקופה שרק לקיבוצים היו בריכות."
מרכז המורשת – הישג של כולם
נמי שחף משמש גם יו"ר מרכז המורשת החל משנת 2012. הוא עובד יחד עם יצחק אליה, מנהל המרכז ואחרים.
נמי מוסיף לנו פרטים על הקמת המוזיאון: "המוזיאון תוכנן והוקם עם ייעוץ והכוונה של 'מוזיאון ישראל' בירושלים. למרות שזהו פרויקט לא כלכלי, הוא פעיל מעל עשרים וחמש שנים."
גם ההצלחה הזו, אומר נמי, היא תוצאה של ה"יחד": "בשנת 1954 עלתה ארצה כל קהילת יהודי קוצ'ין, שמנתה 2,700 איש בלבד, ולמזלנו היו מנהיגים ביישוב שיזמו את הקמת המוזיאון ואספו בזמנו תשמישי קדושה למוזיאון ולבית הכנסת שלנו. וכך – קהילה קטנה בין הקהילות היהודיות בארץ, הצליחה להקים מוזיאון מורשת ייחודי."
ולסיום, עוד מנהג יפה במושב: בשמחת תורה נוהגים כל אנשי היישוב ללוות את זקן התושבים מבית הכנסת אל ביתו בתהלוכה, בשירים וריקודים. השנה זכה לכך אביו של נמי, אליעזר בן ה-90. נאחל לו ולכל התושבים בנבטים עוד שנים טובות. כן ירבו שמחות.
