הדי בן עמר מפעיל ווייז באופן קבוע, מה יעשה עם כל הנקודות שהוא צובר?
כל יום אני נוסע לפחות נסיעה אחת במכונית – אפילו שתיים, אם לוקחים בחשבון שכל נסיעה כזו כרוכה גם בנסיעה חזרה.
בכל אחת מהנסיעות הללו אני מפעיל את תוכנת הווייז בטלפון – גם בהלוך וגם בחזור. אני לא נוסע לשום מקום בלי להפעיל את אפליקציית הווייז, גם אם אני מכיר היטב את הדרך וגם אם עשיתי אותה אלף וחמש מאות פעמים עד היום, ואולי אעשה אותה עוד אלף פעמים מהיום ועד יום מותי.
הסיבה שאני מפעיל את תוכנת הווייז בכל נסיעה כזו היא פשוטה: היא יוצרת אצלי אשליה שאני באמת נוסע לאנשהו.
שלנסיעה שלי יש יעד וכיוון!
רוצה לומר: בניגוד לחיים עצמם, שנעים ונדים ממקום למקום ומיום ליום במעגלים החוזרים על עצמם, ועל כן סופם שאינם מגיעים לשום מקום למעט אל קיצם, הווייז יוצר אשליה ותמונת מציאות לפיה אני באמת נוסע אל יעד כלשהו.
ולא רק שאני נוסע אליו, אל היעד הזה – גם אגיע אליו מתישהו!
ולא סתם מתישהו – הווייז יודע לומר לי מתי בדיוק אגיע אל היעד שקבעתי לי! אפילו אם לפעמים, ואולי אפילו ברוב המקרים, זמן ההגעה אל היעד איננו ממש מדויק.
רוצה לומר: לפעמים זמן ההגעה הממשי אל היעד מאוחר בחצי שעה ואולי אפילו ב-40 דקות ביחס לזמן שהתכוונתי אליו וביחס למועד ההגעה שהווייז הבטיח לי בהתחלה – אבל עדיין אני בתוך מסגרת נתונה של זמן עם התחייבות!
התחייבות שאגיע ליעד בשעה הרשומה בתחתית מסך הווייז עצמו!
אומנם שעת ההגעה שבתחתית המסך מתקדמת לאיטה וכל הזמן נוספות לה דקות, והיא מבטאת התחייבות להגיע בזמן ההוא כמו ההתחייבויות שאני נותן לחניה זוגתי-לחיים-ארוכים שאעשה משהו, התחייבות ללא מועד תפוגה אמיתי – אבל היא ישנה שם!
והיא מבטיחה לי, האפליקציה של ווייז: בסוף תגיע!
בדיוק כמו ההבטחות שלי לחניה: "את יודעת שיום אחד זה יקרה! הינה, בשבוע הבא אעשה את זה!"
אז מה אם הווייז הבטיח לי שאם אסע דרך כביש 6 אגיע חצי שעה מוקדם יותר מאשר דרך כביש 4? למי אכפת שבכביש 6 יש פקק תנועה שזז במהירות של חצי קילומטר לשעה כשהוא זז, כי רוב הזמן הוא עומד? ואז מה אם הווייז מראה כבר איחור של 40 דקות לעומת השעה שהייתי מגיע אם הייתי נוסע בדרכים אחרות – כל דרך אחרת חוץ מזו שהווייז הציע? סליחה – לא 40, אלא איחור של 60 דקות… סליחה… תיקון… איחור של 75 דקות… סליחה… תיקון… איחור של שעה וחצי… סליחה… תיקון…
אז מה?! בסוף הרי אגיע!
עובדה – אפילו הווייז מראה את זה!
הוא מראה את זה בצורת פס תכלת על המסך, שמשני צדדיו פסים אדומים עבים מאוד, שבמקור נועדו לסמן שאני בפקק תנועה אטומי, אבל בשבילי הם מסמנים שאני עמוק בבוץ, ויש על הפס הכחול משולש תכלת עם החץ קדימה, שזה אני, והמשולש לא זז לשום מקום, לא על המסך ולא מחוצה לו, ואפשר היה באותה המידה לצייר את המשולש עם החץ אחורה, אבל לפחות רואים ברור על המסך שבסוף הפס הכחול של הכביש, הטובע בפסים אדומים, ישנו היישוב שאליו אני צריך להגיע.
ובו נמצא הבית שלי!
אז מי צריך יותר מזה?
מצטיין בניווטים
אני חושב על הדור האומלל שצומח כאן כיום, דור הווייז, שלא יכיר את הדיאלוג הבא:
"אולי תשאל מישהו?!"
"למה לשאול??! את מי אני צריך לשאול??! זה פה תיכף, בסיבוב הבא!"
"את זה גם אמרת בסיבוב הקודם! ובזה שלפניו! וזה שלפני זה שלפניו! בסוף נאחר! או שאפילו לא נגיע בכלל! המסיבה תיגמר לפני שנגיע אליה! בוא תעצור ונשאל מישהו!"
"את עם ה'לשאול מישהו' הזה שלך! למה אני צריך לשאול, למה?! את יודעת שהייתי מצטיין בניווטים בצבא? או ששכחת? אני הובלתי מחלקה שלמה בלילה בלי ירח ובלי כוכבים ובלי מפה בכלל! הכול על חוש כיוון ואינסטינקטים!"
"אתה מדבר על הפעם ההיא שחילצו את המחלקה שלכם עם הליקופטרים?"
"די, נו, את! תיכף נגיע, אני אומר לך!"
בילדותי, בשנות ה-60, נסענו הוריי ואני פעם בחודש לחיפה. לאבא שלי היה בן-דוד שגר עם אשתו ובנו ברחוב הס בעיר.
איך אני עדיין זוכר את שמו של הרחוב? כי נהגנו להגיע לעיר חיפה ולחפש במשך שעתיים את רחוב הס. בכל פעם כזו אבא שלי נשבע בכל היקר לו שאם רק נגיע לקולנוע "ארמון", משם הוא כבר יודע בדיוק איך להגיע לרחוב הס – רק את קולנוע "ארמון" לא מצאנו.
אם רק היינו מוצאים אותו, היינו מגיעים לרחוב הס בקלי-קלות.
ועוד דבר אני זוכר: בשעתיים של שוטטות ממונעת ברחובות חיפה אבא שלי מעולם לא שאל מישהו איך מגיעים לרחוב הס.
כי נהגים גברים יודעים להסתדר לבד, ולא צריכים עזרה מאף אחד.
אזרח מועיל
ועכשיו הגעתי למה שבאמת רציתי לספר לכם: הסתבר לי שבווייז אפשר להרוויח נקודות!
זה עובד ככה: מפעם לפעם במהלך הנסיעה מופיעה על מסך האפליקציה התראה בזו הלשון: "רכב תקוע בעוד 500 מטר" ולידה שתי אפשרויות לסמן: "עדיין שם / כבר לא שם". וכמוה התראות בנוסח: "משטרה לפניך / סכנה בכביש / תאונה " ועוד.
באפשרותכם שלא לסמן כלום ולהתעלם, כמו שעשיתי תמיד, ואז, כשעברתם את מקום האירוע, אם לא הגבתם, הכיתוב האמור נעלם.
אבל פעם אחזה בי רוח תזזיתית והחלטתי להיות אזרח מועיל ותורם לחברה – ולחצתי על "עדיין שם".
ופתאום הופיע לי על המסך כיתוב "2+" על רקע כחול-תכלת-לבן.
אתם מבינים? קיבלתי שתי נקודות על אזרחות טובה!
אני מת על קבלת נקודות! ממש אוהב את זה! זה כמו שנותנים לך כילד ממתק על שעשית משהו טוב. זה ממלא אותך בהרגשת גאווה והתרוממות רוח – אני בסדר! קיבלתי נקודות הצטיינות! שתי נקודות מלאות!
ואז המוח מפריש דופמין – הורמון ההתמכרות.
ברגע שגיליתי את זה, התחלתי ללחוץ כמו משוגע: רכב תקוע בעוד 500 מטר – עדיין שם? בטח! עדיין שם! 2+! משטרה 300 מטר לפניך, עדיין שם? עדיין שם! 2+! תאונה בכביש עוד 250 מטר – עדיין שם? איך אני יכול לדעת מרחוק? נעשה אן-דן-דינו – יצא "עדיין שם"! 2+! מכונית תקועה בכביש – יאללה, נעשה "כבר לא שם" – 2+!
העיקר לצבור נקודות! אני מכור לנקודות!
יום אחד ראיתי תאונה בדרך, ולחצתי על סימון של תאונה – וקיבלתי 6 נקודות!
מאז בכל נסיעה בכביש אני מסמן לפחות "תאונה" אחת – ומקבל 6 נקודות! למה מה, אני פראייר של מישהו?
רק שיש כאן בעיה – אין מה לעשות עם הנקודות האלה.
הן לא שוות כלום!
ועדיין אני מכור להן.
אני תוהה מה יהיה אם אסע פעם בכביש 6 באזור קלקיליה ואראה חוליית מחבלים חוצה את הכביש – בסימונים של ווייז אין "חוליית מחבלים בכביש"! מה שאומר שאין על זה נקודות!
אז לא נראה לי שאדווח על זה.
כי כמו שכבר אמרתי קודם – למה מה אני, פראייר של מישהו?!
