למה כדאי לזוגות לישון בחדרים נפרדים ואיך זה קשור לעסקה הכלכלית הטובה שעשתה חניה אשתו של הדי
לפני עשר שנים, כשהגענו לגיל 60, לקחה חניה זוגתי-לחיים-ארוכים את שקית התרופות שלה ועברה לחדר השינה שבקומה השנייה.
"בגילנו הרבה יותר נוח ככה", היא אמרה, ולגמרי צדקה.
האמת היא שהרבה יותר נוח ככה בכל גיל, גם מיד אחרי החתונה, אבל לא כל זוג יכול להרשות לעצמו שני חדרי שינה בבית.
על כן, כדי למנוע מאנשים תסכול ותחושה של ויתור על משהו, השתרשה לה הדעה שעל בני הזוג לחלוק לשארית חייהם שעל פני האדמה את אותו חדר ואת אותה מיטה, גם אם בצד השלילה שורת הנימוקים הנוגדים את הנוהג הזה ארוכה דיה.
וכך בא היום, כאמור, וחניה לקחה את שקית התרופות שלה ועברה לחדר השינה שבקומה השנייה.
"לקחה את שקית התרופות שלה" משמעו כדלקמן:
בגילנו אנשים צוברים לאורך חייהם שורה של דברים: החל מנכסים, דרך מכרים וחברים, המשך בציוני דרך והישגים בקריירה, ועד אותות הצטיינות ותארים שונים. במקרה של חניה ושלי, צברנו גם אנו מה שצברנו במהלך חיינו, ובעיקרו של דבר מדובר בסוגים מסוגים שונים של מחלות כרוניות ומיחושים וענייני הגיל, החל בלחץ דם, סוכרת וכולסטרול, וכלה במחלות אקזוטיות שבלקסיקון הרפואי של MERK עדיין לא שמעו עליהן אפילו.
היות שכך, מלווה את כל אחד מאיתנו שקית קטנה עד בינונית בגודלה שבה תרופות מתרופות שונות, שכל אחת מהן באה לתת מענה – אם לא ממש למחלה עצמה, הרי לפחות לשורת הרווח במאזן של חברת התרופות המייצרת את התרופה.
אציין כאן שבזכות חניה ובזכותי משגשגת המניה של חברת תרופות ידועה, ואם חלילה נשכח יום אחד לקחת את התרופות שלנו – המניה תיפול.
אינכם מבינים איזו אחריות מונחת על כתפינו!
ואחרי כל זה, אם תשאלו אותי: "מה זה בית בשבילך?"
אגיד לכם: "בית הוא המקום שבו התרופות שלי נמצאות".
שמעתי לאחרונה שביישוב השכן לנו, בת חפר, נשמעים בשעות הבוקר המוקדמות קולות של חפירה תת-קרקעית. כל גורמי הבטחון יצאו בהצהרה משותפת שהנושא נבדק ואין כל מקום לחשש – לא נמצאו סימנים לחפירת מנהרה תת-קרקעית מכיוון טול כרם לכיוון יד חנה, בת חפר או בחן!
על כן, לנוכח ההכחשה הנחרצת, ברור לכולנו שחפירה כזו אכן מתרחשת ומתקיימת.
גם ברור לכולנו כאן שהצצה של ראש עטור סרט מצח ירוק מתוך הבלטות של הבית היא רק שאלה של זמן.
בהתאם לזאת, מרגע ששמעתי את ההכחשה וההרגעה שמטעם השלטונות, לקחתי את שקית התרופות שלי והנחתי אותה על השידה שליד המיטה, שתהיה בהישג יד.
אותי לא יחטפו בלי שקית התרופות שלי!
קולות ניסור
ארבעה נימוקים מרכזיים מצדיקים את המהלך שנקטה בו חניה, של מעבר לחדר אחר, ואלו הם: הנימוק הטריטוריאלי, הנימוק הוויזואלי, הנימוק הווקאלי, "הנגרייה", והנימוק שאקרא לו לצורך העניין "שדה הגז תמר".
ואתחיל דווקא ברביעי.
אם כן, שדה הגז "תמר" הוא שדה גז טבעי הנמצא בים התיכון, כ-90 קילומטר מערבית לחיפה, התגלה ב-2009 על ידי הגיאולוג יוסי לנגוצקי, ונקרא כך על שם נכדתו הבכורה תמר.
לטענת ויקיפדיה, עד שנת 2019 היה שדה הגז תמר היחיד שהפיק גז בכמויות מסחריות, אבל ויקיפדיה אינה מעודכנת ויש מקורות נוספים להפקת גז. מסתבר שהחל מגיל מסוים, יש הטוענים שבגיל 50 מדובר, מתגלה אצל אדם מן השורה שדה גז טבעי המצוי בבטנו, והוא פולט לחלל העולם – בעיקר בשעות הערב והלילה! – גז בכמויות מסחריות.
ניסיוני האישי מלמד שהטענה הזו נכונה.
מחקרים גם מראים ששכיבה במיטה בלילה מגבירה את קצב ההפקה של הגז הטבעי הזה, ובעת השכיבה מתחת לשמיכה עלול להיווצר האפקט המזכיר את הכדור הפורח הראשון, של האחים מונגולפייה, שהטיסו לראשונה בהיסטוריה כדור פורח ממולא באוויר חם ב-1783 בעיירה אנונה שבצרפת.
ואם אנחנו בעניינים תעשייתיים, אציין כאן בקצרה את הנימוק השלישי שהזכרתי – "הנגרייה": מסתבר שזמן קצר אחרי שאני עוצם את עיניי ושוקע בשינה, מתחילה לעבוד בחדר נגרייה בהיקף של מפעל מסחרי קטן, וקולות הניסור והחריקות של מכונה שלא שימנו אותה זמן רב עולים באוויר.
לאור זאת, אמנת ז'נבה אוסרת להשכיב לישון יחד איתי בחדר מחבלים עם דם על הידיים, בנימוק שמדובר בצעד לא הומני, אז דווקא את אשתי האהובה כן??
מרפק בצלעות
הנימוק הבא לטובת הפרדת הכוחות הוא הנימוק הטריטוריאלי.
מסתבר שחניה עשתה עסקה כלכלית ממש טובה כשהתחתנה איתי: צמחתי ב-50 אחוזים מאז אותו יום!
מעט מניות בבורסה צומחות כך.
הגידול במשקל ובנפח מצריך גם יותר שטח מיטה, מטבע הדברים. בימי תחילת הנישואים, כששני בני הזוג בגיל 20 ומשהו ושוקלים יחד 120 קילו, אין כל בעיה לחלוק ביניהם מיטה ברוחב של 1.40 – פעם קראנו לזה "מיטה זוגית".
היום אנחנו קוראים למיטה של 1.40 "מיטת יחיד". גם המעבר ל-1.60 הסתבר כפתרון זמני בלבד.
אציין גם שכשאתה ישן בלילה במיטה, אתה מצפה לפגוש במהלך השינה רק את הדברים הבאים: סדין, שמיכה וכרית. כל תוספת שהיא – מרפק בצלעות, ברך באזורים רגישים, כף רגל קפואה – נראים לא שייכים לעניין, ויש גם הטוענים שהדבר מפריע להתרכז בעניין העיקרי, שהוא שינה עמוקה.
על כן ברור ומובן היתרון הגדול של שינה איש תחת שמיכתו ואיש במיטתו בחדר נפרד.
ואם קיבלתם את הרושם שעומדים לרשותי כיום, כשאני לבד במיטה, 1.60 שהם כולם שלי, ואני יכול לשכב עליהם בכל דרך ובכל צורה, אפילו באלכסון, לא כך הוא: למרות שעברו כבר עשר שנים מאז שחניה עברה חדר, עדיין מושרש בי הפחד ואינני מעז לעבור את קו המחצית, אל "החצי שלה". לפעמים אני אפילו מסתפק בשליש מיטה, אחוז ותלוי על בלימה בגבול קצה המזרן, סתם מתוך הרגל.
נפרדים בנשיקה
ומכאן אנו באים לנימוק השלישי, הוויזואלי: יש לחניה ולי טעמים שונים לחלוטין בכל מה שנוגע לתוכניות טלוויזיה שנחשבות ראויות לצפייה. דומה הדבר כאילו הגענו מיקומים מקבילים ונפגשנו כאן, בכדור הארץ. כך ששני חדרים עם שתי טלוויזיות הן מענה מצוין לסוגיה.
לפעמים אנחנו מחליטים על ערב של זמן איכות יחד, ואז חניה באה אלי למיטה, ואנחנו מזפזפים בשלט ועוברים מנטפליקס לסלקום ומסלקום לאמאזון-פריים ומחפשים משהו שנוכל לצפות בו יחד, וזה נשמע כך:
"לא, עזוב, זה נראה לי משעמם"
"עזבי, לא זה! אני ארדם עם הרומנטיקה הזו"
"זה לא! בשום אופן! זה אחד מסרטי הפעולה הנוראים שאתה אוהב! אין מצב!"
"די, נו, עזבי, זה נראה לי 'סרט איכות' במובן הרע של המונח. מה פשעתי שאני צריך לראות סרט אוזבקי?"
וככה אנחנו מעבירים בנעימות חצי שעה או שעה של זפזופים וחיפושים, התנצחויות וויכוחים, פסילות וביטולים, עד שמגיע הרגע ואנחנו מתייאשים ונפרדים בנשיקה ואומרים לילה טוב אחד לשני, ושנינו מרוצים ומסופקים כי העברנו זמן איכות משותף, ואנחנו קובעים להיפגש שוב מתישהו, לחפש משהו לראות יחד.
למרות ששנינו יודעים שזו סתם אשליה, וטוב שיש לכל אחד מאתנו טלוויזיה נפרדת בחדר משלו.
