מלחמה שאף פעם לא די לה

אנשי הימין מולם הפגנו הם לא "בבונים", ביביסטים או כת. הם פשוט חושבים אחרת מאיתנו

וריאציה על שיר: מהמקום בו אנחנו נמצאים
מהמקום בו אנחנו נמצאים
נלחמים כולם על צדק.
פרחים באביב?
המקום בו אנחנו נמצאים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר.
לחישה ממקום
בו היה הבית
אשר נחרב.
ראשינו מתחת לאדמה. נציץ?
מחכים לתקווה, לספקות
שיהפכו את העולם לתחוח
כמו חפרפרת
כמו חריש.
מאהבה נלחמים,
עכשיו הבנתי.
מעוותת

לכתוב אחרי משורר גדול זאת לא כזאת חכמה, נאחזים בכנף בגדו והוא מושך אותך למעלה. לכתוב על איך זה לכתוב אחרי משורר גדול, בכלל יכול להיות עלוב, אבל השורות על הבית אשר נחרב השאירו אותי חסרת נשימה. איך הוא ידע, או, איך נודע
לו הקשר?
אני אחרי שבוע סופר עמוס. חזרתי מחו"ל היישר למחאה, למלחמה ולשלוש לוויות (בהן הייתי, היו עוד) כואבות. הבוקר באה תגובת חיזבאללה והנגד, עוד לא ברור.
ויש גם בשורה מקומית: הבומים חזרו. סוללת התותחים שהיו איפשהו לידינו, והשתתקה לפני כחודש וחצי, חזרה לפעול. בום, ועוד אחד, ואי אפשר לצפות מתי יבוא הבא, והינה הוא מגיע, לאשש.
מלחמה שאף פעם לא די לה, לא נמצאת במקום אחר. ועוד בום. מה נשאר להחריב בעזה? מה נשאר להחריב במלחמה הזו, חוץ מאת עצמנו?

סיפור גדול
זהו סיפור על הפגנה שהייתי בה, ממנה פורסם סרטון בו נראית קבוצת אנשי ימין "עולה" על מפגיני מחאה בודדים.
מבחינתי הסיפור החל ברביעי בערב, בו נודע שבחמישי, יום של לוויות חטופים ונרצחים בבארי, ניר עוז ונירים, מתכוונים חברי עוצמה יהודית לסייר בשדרות, בארי וכפר עזה. מה אגיד על הבוטות והאגרסיביות שנוהגים בנו?
הפעם היה בהן גם משהו אישי. אני מכירה חלק מהמשפחות ויודעת כמה יכאב להן הסיור ביום אבלן.
לא היה ברור מי יגיע ואם הוא יהיה מטעם העוצמה.
באנו שניים ועוד אחת לשדרות לראות.
ראשונים הגיעו עסקני ליכוד שונים, אפילו דיברנו איתם. לא התכוונו להפריע להם. זכותו של הצד האחר לסייר במקומות ציבוריים.
הם התקבצו מעבר לכביש, במרחק די גדול מאתנו. לא שמענו ולא ידענו שהדובר היה אב שכול. החלטנו לכרוז כי ראינו את ניסים ואטורי מהליכוד. ח״כים נוספים לא הגיעו.
הוא אישיות ציבורית שמוטלת עליה אחריות וכרזנו אליו בלבד.
ביקשנו שלא יפריע למשפחות באבל, שגם הוא אחראי לאי השבת החטופים.
ואז, בבת אחת שינתה הקבוצה כיוון, חצתה את הכביש בגל תלת-ממדי שהגיע מיד אלינו. לא הייתה
אלימות פיזית.
נגעו בחולצה של אבי השותף שלי, צעקו שנבין למי הפרענו. אני מודה שלא הגבנו בתחילה. עלי צעק מישהו שאמר שגם בני משפחתו נפגעו. אני כמובן מאמינה לו.
היו גם חמומות מוח נוספות שצעקו עלי ללא נימוקים אישיים.
אני לא מחזיקה מעצמי האמיצה הכי גדולה, אבל בסיטואציות האלה אני לא פוחדת. החוויה היא של שקט גדול שמקיף אותי כמו בועה. בעיקר אני מקשיבה.
אולי בגלל שאני רואה בהם אנשים שבאו לדבר איתי אני לא פוחדת. מזל שכך.
אם הייתי מאוימת או פרובוקטורית, מי יודע לאן היינו מגיעים.
מזל שגם אבי, שבא אתי, אפילו הגדיל לעשות וקבע עם ואטורי שנאפשר להם לדבר בשקט וואטורי יחזור לדבר איתנו.
הוא אכן חזר עם כל הפמליה, הייתה שיחה חסרת תוחלת, תפסנו בסוף את המגאפון וצעקנו לו את דעתנו, הוא כמובן הסתלק ואנחנו נשארנו עם סרטון שאולי טוב למעגלי המחאה.
אבל לא זה מה שרציתי לומר. החוויה הקשה שנשארה הייתה הקרבה לאלימות. אומנם באירוע היו גם שני שוטרים שניסו בהגינות למנוע מגע בין הקבוצות. אבל הם היו שניים מול עשרות, ולא היה פשוט. לא הם היו המפתח להרגעה.
השותפים העיקריים שלנו להרגעת המהומה היו הצד השני.
הם לא "בבונים" כפי שהוצגו, לא הייתי קוראת להם לא ביביסטים ולא כת.
שדרות בכללה, תתפלאו, בדרך כלל סובלנית ומכילה אותנו, למרות שלא תמצאו שדרותי עירוני עסלי (סליחה לאנשי קיבוץ מגוון) שותפים לדעותינו.
היוצאים מן הכלל המעטים בשדרות שמצדדים בדעות קרובות לשלנו הם כאלה שהגיעו לשדרות מבחוץ.
אני מתוסכלת מהעימותים עם אנשי עיירות הפיתוח, לא רוצה לריב אתם, אלא למצוא דרך משותפת.
אל תחשבו שמכאן אפליג לספינת ה"ביחד". אנחנו בבעיה גדולה. אני לא מאמינה בגישור ובמציאת דרך "נכונה" באמצע תוך ויתור על ערכי מפתח. אבל יכולנו קודם לחיות יחד על קרקע משותפת. הממשלה בצעדיה
הקיצוניים לשינוי המשטר משכה אותה מתחת לרגלינו.
מה שאפשרי הוא להכיר בסימטריה שברגשות. זו לא הפעם הראשונה בה אני רואה מפגש בין שני קהלים מאוימים, שחשים שהרגשות העמוקים ביותר שלהם לא מכובדים.
במקרה הזה אני רוצה להגיד להם סליחה על שהפרענו ולא התנצלנו מיד.
אנחנו עדיין במרחבי הדיבור, אם הם ייגמרו נגלוש לאלימות, למלחמת אזרחים, שלא מאוד רחוקה מאיתנו.
שמעתי כמה פעילים שמייחלים למלחמה שכזו בתקווה לניצחון ה"טובים" על ה"רעים". זה לא מה שיקרה. דיקטטורות אוהבות שסעים בעם ונבנות מהם. חברה מהמחאה שעלתה מצ׳ילה סיפרה לי איך בביקור עכשווי נוכחה לראות איך הקרעים מימי פינושה, שיצר השלטון שלו, עדיין קיימים אחריו.
אין לי פתרונות קסם איך למנוע אותם אבל הייתי מתחילה בלכבד את הצד השני.

סיפור קטן 

בשישי, בדרך הביתה מענייני, אספתי ליד נתיבות נער שרצה להגיע למושב שובה. הוא בן שובה ולומד בישיבת קרליבך. דיברנו קצת על הפינויים שלנו ולבסוף אמרתי לו שהכלב של הבת שלי ברח לשובה. הוא אמר שהיה כלב שהגיע. שהם חשבו שהוא כלב מעזה. התפלאתי. חשבתי שהגיעו אליהם הרבה כלבים. כמו אצלנו. הראיתי לו תמונה והוא אמר שזה הוא.  

את הבת שלי והחבר שלה שלפו החיילים בן שנייה מהממ״ד. לכלב לא הסכימו לחזור. אמרו שמסוכן מדי. יומיים לא ידענו מה איתו, עד שמישהו העלה תמונה שלו בפוסט. אמר שהכלב הגיע מלא פיח, פחד בעיניים וזנב בין הרגליים והוא ומסרב לאכול ולשתות.  

ביקשתי מהנער לספר לי מה ראה. הוא אמר שהכלב הגיע למגרש והילדים ליטפו אותו. אספתי רסיס מסיפור ה-7.10 של הכלב.