מלכת הקוסקוס 

במושב עלמה התקיימה באחרונה "תחרות מלכת הקוסקוס" יוזמה שקמה מצד הצעירים במושב, שלא האמינו שהאירוע הפך להצלחה מטורפת, עד כדי כך שהוחלט להפכו למסורת * ביקרנו בעלמה ושוחחנו עם כמה צעירים ועם עירית מילס מזכירת המושב ומנהלת הקהילה וביקרנו בכמה בתים והתרשמנו מהמסורת המפוארת שבעלמה מקפידים לשמור אותה בכל בית ובית  

השמש מרביצה על הראש ואני מגיע, בצהרי היום, למושב עלמה, שבמועצה האזורית מרום הגליל, ליד ריחניה, 8 ק"מ מצפת. במזכירות של המושב אני נפגש עם מאור שלג, צעיר נמרץ ותושב המקום ואת עירית מילס, תושבת מושב כרם בן זמרה הסמוך, שלא מזמן מונתה לתפקיד מזכירת היישוב, מנהלת הקהילה ומנהלת הוועד המקומי. עירית כבר מזיזה הרים וגבעות בשיתוף פעולה עם הוועד החדש ומתקתקת עניינים במושב. מי שלא מכיר, מילס גם משמשת כיו"ר ועד האגודה בכרם בן זמרה וגם שם עושה חייל. 

משהו טוב קורה בימים אלה במושב עלמה, וזאת בזכות חבורה של צעירים ואנשים שאכפת להם מהישוב ורוצים להתקדם קדימה. 

מושב עלמה עלה לאחרונה לרגע לכותרות, בזכות אירוע שהופק במושב: "אינת'אנה כיר" או בפשטות "הכי טוב שלנו" מושב עלמה, אירוע שבעלמה נחושים להפוך אותו למסורת שנתית – והמועצה האזורית מרום הגליל כבר אימצה אותו באהבה ובשנה הבאה הוא ייכלל בפסטיבל "בין הכרמים" המפורסם במרום הגליל. 

הישוב העתיק והחדש 

עלמה הוא מושב דתי שהוקם ב-1949 על ידי משפחות מלוב, אז כ-125 משפחות עולים התיישבו במקום מא-זאווייה ומטריפולי. בחרתי לכתוב על עלמה כי לדעתי מושב מרתק. למה? כי ברוב המושבים מתגוררים עולים ממדינות שונות, וגם בעלמה זו הייתה המטרה.  

ב-1950 הגיעה לעלמה קבוצה של "גרי צדק" מאיטליה, אך עם הזמן עזבו את המקום למושבים אחרים. ארבע שנים לאחר שעזבו האיטלקים הגיעו למקום 39 משפחות עולים מקוצ'ין, שבהודו. אבל לבסוף, גם אלה עזבו את עלמה (בגלל הקור) ועברו לגבעת כ"ח ואביעזר. כך נותר מושב עלמה בנוי רובו ככולו על עולי לוב וצאצאיהם. 

בקיצור, עלמה נותרה כל אותם שנים עם אוכלוסיית המקור ואנשיה שמרו ועדיין שומרים על המסורת והמנהגים שהביאו מלוב וזה מה שמרתק במושב. 

למרגלות המושב נמצא הישוב העתיק עלמא, בו נמצאו שרידים של שני בתי כנסת, כולל כתובת בעברית, שנמצאת היום בבית הכנסת של המושב. יש עדויות שבעלמא התקיימה קהילה יהודית רציפה עד המאה ה-17 ואז בתקופת השלטון העות'מאני, רובם התפזרו לאזור עכו, צפת ופקיעין.  

לפני כ-300 שנה הגיעו לארץ מהגרי עבודה מוסלמים מאלג'יר וחלקם התיישבן בעלמא העתיקה (רובם ברחו ללבנון במלחמת העצמאות). עד הקמת מדינת ישראל היה הישוב מוסלמי אך השם עלמא נשאר.  

מאור שלג, פעיל חברתי בעלמה: "בארץ נהוג להגיד על לובים שהם טריפולטאים. טריפולי היא עיר הבירה של לוב אבל רוב העולים שהתיישבו בעלמה הגיעו מא-זאווייה, העיר השלישית בגודלה בלוב ומיעוטם מטריפולי. כשהעולים הגיעו לעלמה: הישוב העתיק היה הרוס ולא היה פה כלום, רק אדמה. היה כאן סיפור חלוצי מדהים.  

"מנהיג הקהילה הרבה רבי חמוס סופר, שהיה הרב שלהם בחו"ל, העלה אותם ארצה והנהיגם ביד רמה. הוא בעצם הסבא של ראש המועצה שלנו היום, עמית סופר ושל ח"כ אופיר סופר. אגב, גם אביהם בן ציון סופר היה ראש מועצה של מרום הגליל." 

מה שיפה בעלמה שכל המסורת פה השתמרה. איך זה לגדול בעלמה? 

מאור: "התוודעתי לכל נושא המסורת והמנהגים עוד כשהייתי ילד. הייתי  מבקר אצל סבתא בשבתות, שומע את הסיפורים ובאיזשהו שלב התחלתי גם לישון אצלה בשבתות. כידוע, אצלנו בימי שישי אין טלוויזיה, אז מה עושים? יושבים ושומעים סיפורים על מה שהיה. הייתי נשאר אצל סבא וסבתא שלי, צ'וצ'ה, והיינו נשארים לפעמים עד ארבע בבוקר, עם דרבוקות, שירים וסיפורים מהמורשת היהודית בלוב.  

"כילד כבר רציתי יותר לפתח את השיח איתה וללמוד יותר. נושא השורשים ריתק אותי. עשיתי מחקר רציני על המשפחה שלי והגעתי לשנת 1,700 אחורה. נכנסתי לפורומים של עמותת 'אור שלום' מבת ים שהוציאה את עיתון 'עאדה' ('מסורת' בערבית) על העדה הלובית. כך הכרתי את אנשי העמותה והפכתי לחבר.  

"סבתי לקחה אותי איתה למועדון, כך הכרתי את שאר חברותיה המבוגרות, הפכתי להיות סוג של נכד של כולן. כשבאתי מהצבא נכנסתי לבקר ולברך אותן, הן נשים מופלאות אחת אחת. סבתי נפטרה כשסיימתי יב'. התחלתי לכתוב ב'עאדה', עשיתי גם כמה הופעות והצגות על העדה, אגב לא מזמן עשינו הופעה ביפו שנקראת 'סליחות-פיוטים'. התחברתי לעדה." 

מאור התגייס והפך לעתודאי. למד תואר ראשון במנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון. כשסיים התגייס לצבא כקצין ושירת בתפקידי שטח. אחר כך עבר לתפקידי מטה, היה קצין תקשוב של יחידת הסייבר ושל ההכשרות ותוך כדי השלים תואר שני במשפטים. בתפקידו האחרון היה ביחידה 81 בחיל המודיעין, כאחראי על כל העתודה האקדמאית בפריפריה. "עבורי זה היה סוג של סגירת מעגל. בגיל 31, אחרי 15 שנות קבע, רצו שאמשיך אבל אמרתי שיש לי עוד חלומות להגשים ואז לפני שנה וחצי החלטתי לחזור לעלמה." 

הצימאון למה שהיה פעם 

הוריו של מאור, אלדד ומזל שלג, הם חקלאים במושב ומגדלים פירות נשירים. עלמה ממוקמת 760 מעל פני הים, האדמה היא בזלתית ברובה, תנאים אידיאליים לעצי פרי נשירים.  

"לפני ארבע שנים נכנסתי לאיזושהי קבוצת ווטסאפ על התרבות היהודית הלובית וראיתי שאנשים צמאים למה שאתה רואה אצלנו ביום יום – אתה נכנס פה למושב ואתה נכנס 30 שנה אחורה, לטוב ולרע. אנשים כאן שומרים על הקשרים החברתיים, שומרים על המסורת ובסוף צריך לזכור שאנשי עלמה הגיעו הנה בסוג של בועה וכמעט לא התערבבו עם קהילות אחרות במרחב. אז המנהגים הם אותם מנהגים והרבה דברים נשמרו כאן כמו שהיה בחו"ל.  

"אז ראיתי שאנשים מתגעגעים לזה וחשבתי: נעשה להם יום כיף ושיראו את המסורת. דיברתי עם המבוגרות ב'בית הקשיש' והצעתי להם שיום אחד כל אחת תכין איזשהו סיר מסוים – יבואו לכאן כמה חבר'ה ויהיה שמח.  

"פרסמתי את זה ב-2019 וחשבתי שיבואו איזה 20-30 חבר'ה לא יותר. הגיעו אלי 200 ואחר כך 300, 350 נרשמים ואז הבנתי שאני בסוג של בעיה. הלכתי למבוגרות ואמרתי: 'מה עושים?'. אמרו לי: 'שמע מאור, אתה כבר מדבר פה על חתונה'. אמרתי להן, 'יודעות מה, אל תעשו שום דבר, אתן תבואו כמו מלכות, אני אדאג להכל'. דיברתי עם מישהי שעושה קייטרינג ושתכין לי מאכלים לוביים ספציפיים. ארגנתי הסעות והגיעו למושב שלושה אוטובוסים ועוד המון אנשים שהגיעו עם ילדיהם ברכבים פרטיים. 

"התחלנו את היום בקבר רבי יוסי הגלילי בדלתון, שם יש תצפית מטורפת על כל האזור היפה הזה. עשינו שם ארוחת בוקר עשירה. משם המשכנו ליקב דלתון לטעימות יין. לב האירוע היה כשהגיעו לעלמה ופה חיכו להם המבוגרות עם שירים וצהלולים, לבושות בתלבושות המסורתיות.  

"אחר כך ערכנו את כל הטקסים המסורתיים שלנו, אם זה טקס החינה, טקס הבסיסה (יום חנוכת המשכן), טקס הכנת הקפה, טקס התה, טקס הברית ועוד. חילקתי לכולם חולצות וכובעים ואחר כך הוצאנו לאנשים את האוכל, כולל מאכלים ייחודיים שאנשים שכחו מהם. עשינו עוגיות, ישבנו במעגל עם הקפה והתה המסורתי. היה יום משובח. לילדים עשיתי הפעלות שקשורות לעדה הלובית. למשל, יש לנו מנהג בברית לעשות לילוד צמידים מציפורנים והיו גם טיולי חמורים. סיימתי את היום גמור ולמרות שהיה עוד ביקוש אמרתי נעשה עוד אחד כשיהיה לי זמן, כי זה באמת דורש תעצומות נפש רבות." 

לתעד את המסורת 

מאור המשיך לתעד את האנשים המבוגרים במושב, כי "כל יום שעובר אנשים נעלמים לנו, וכשאני אומר נעלמים, אני מתכוון עולמות שלמים נעלמים. זה כל הסיפורים שלהם, כל הידע – זה דור שלם שחווה את הפרעות בלוב, את הקשיים פה בשנות ה-50', את הקמת המושב והאזור. 

"באיזשהו שלב הכרתי את עמוס גואטה, יהודי יקר מאיטליה שנולד בלוב, שהשתתף לאחרונה בתוכנית 'מאסטר שף'. התקשרתי אליו ואמרתי לו: 'אתה חייב לבוא למושב שלנו ולתעד. הוא בא לפה עם וידיאו, הלכנו למבוגרים וערכנו ימי הקלטות כי זה מדהים שרבים נעלמו ועדיין נותר הזיכרון שלהם." 

מאור חזר כאמור לעלמה והחל לעבוד במכללה האקדמית ובפקולטה לרפואה בצפת: "במקביל הייתי פעיל חברתי לצעירים באזור חצור וראש פינה. ואז במועצה היה קורס ושם בעצם הכרתי לראשונה את עירית מילס, מכרם בן זמרה. בהמשך עירית נבחרה להיות פה מזכירת היישוב ומנהלת קהילה, ובהמשך הצטרפו אלינו עוד שתי בנות ובן בגילאים שלי, עם רצון לעשות דברים והתחלנו לתכנן." 

עירית, שעד עתה ישבה והקשיבה, מצטרפת לשיחה: "חשוב לי מאוד להגיד שפעם ראשונה בתולדות המושב נבחרה אישה כחברת ועד האגודה, קארין חלפלה וזה ממש אירוע היסטורי, באמת אירוע יוצא דופן . 

"כשבאו אלי אמרתי: 'יאללה, בואו נתחיל להזיז עניינים'. הקמנו קבוצה של חבר'ה שכל מי שרצה לפעול למען הקהילה יושב בה, בניצוחו של רכז הקהילה שלומי ימין." 

אחת מחברות הקבוצה, ענבל צרור, העלתה את הרעיון של מלכת הקוסקוס וטובה צרור, פעילה חברתית במושב, הגתה את הסלוגן -"אינת'אנה כיר". 

מאור: "היה לנו מאוד חשוב להדגיש שהפרויקט הוא לא של מישהו בודד, אלא שזה פרויקט קהילתי. התחלנו לחשוב בכיוון הזה וכל אחד הביא את החוזקות שלו. בגלל שיש לי קשרים עם הקהילה הלובית, הצעתי לעמוס גואטה להיות שופט והוא מייד הסכים. הזמנתי גם את בינו גבסו, המוכר כ'ד"ר שקשוקה' שהוא ממוצא לובי והוא הסכים. הבאנו עוד כמה אנשים מהקהילה הלובית כשופטים וגם אנשים מההתיישבות שעירית מכירה ופתחנו את זה לקהל הרחב, מי שרוצה להשתתף ולעשות קוסקוס שימלא שאלון ורצנו עם זה. 15 אנשים מילאו את השאלונים וזו הייתה הפתעה גדולה עבורנו. לא ציפינו שתהיה היענות כזאת גבוהה במושב."  

עירית: "המעניין הוא שאחד מהם היה גבר, מוטי ברדה, בן אדם נחמד מאוד." 

מאור: "החלטנו לערוך את התחרות ברחבת בית העם. כל משתתפת התבקשה להכין קילו וחצי של קוסקוס וקיבלה דוכן. מתוך הקילו וחצי צלחת אחת ניתנה לשופטים והשאר חולק לקהל שהגיע לאירוע. בהקמת האירוע השתתפו המון אנשים, בהם חבר'ה מבני עקיבא ותושבים: אחד הביא כיסאות, שני הביא חציר, שלישי הביא פירות, הייתה עבודת קהילה משותפת." 

עירית: "האירוע היה פיצוץ. בא אלי אחד מיו"ר הוועדים באזור ואמר לי: 'הייתי מוכן לשלם הרבה כסף שזה יהיה אצלי בישוב, שהוא טריפולטאי. אתם לא מבינים מה עשיתם בכלום'. דבר האירוע התפשט בכל האזור, קיבלנו המון טלפונים נרגשים ולנו היה חשוב מאוד למתג את הקהילה למעלה. 

"כאן אני רוצה להודות לראש המועצה , עמית סופר ,שהגיע לאירוע והבטיח למשתתפות באירוע ,יום כיף ביפו אצל ד"ר שקשוקה. זה יהיה אחרי החגים." 

מאור: "אנחנו נמצאים באיזשהו עידן חדש ולא בגללי או בגללה – זה בגלל כולם! כולם פה במושב רוצים וכולם משתתפים וזה ממש מרגש." 

"האוכל מאחד את המשפחה" 

אנחנו נכנסים לביתה של אחת המבוגרות והמייסדות במושב, סעודי (לידיה) כחלון. סעודי עברה הרבה חיים, אך מוחה צלול – ובעזרת המטפלת שלה היא מכינה למשפחתה את אותן ארוחות ביתיות של סבתא שכולם אוהבים: קוסקוס, טבחה (רוטב) עם ירקות ועוף, צ'ירצ'י, קוגלה, מפרום (קציצות לוביות), יברק (כרוב ממולא) ועוד. 

"הילדים באים לבקר אותי כל שבוע. אני אמא לעשרה ילדים שיהיו בריאים, כולם גרים מחוץ למושב. בעלי נפטר לפני שנה וחצי, אני לבד עם מטפלת, קשה לי לבד, גם אני מבוגרת. אני פה בבית והילדים באים לבקר, קונים לי הכל הכל, לא חסר לי כלום. יש לי ילדים מקסימים – הכי צעירה בת 44 והבכורה בת 67. התחתנתי בת 17 ואני עכשיו בת 84. 

"באתי לעלמה בשנת 1950, הייתי ילדה בת 12, לא היה כלום פה, היה שטח ריק ובהתחלה היינו גרים בבתים נטושים. באנו מהכפר זוהרה ואז העבירו אותנו לטריפולי לחצי שנה ועלינו ארצה באוניה. עליתי עם אבי ואימי החורגת ואח שלי ז"ל. אחי נפטר כשהיה חייל בן 21 בתאונת דרכים. 

"הייתי ילדה כשבאנו ורציתי לעבוד בסיקול, כי זו היתה העבודה, היה שטח ריק. אמרו לי: 'לא, את בת 12, ילדה צעירה, אסור לך לעבוד'. אני מבקשת, מתחננת, כל החברות עובדות ולא נותנים לי. אבא שלי, סומני (נסים) ימין ז"ל, היה מזכיר במושב והיינו חקלאים. היה לנו שטח, כרם ענבים, 13 שנים אבי עבד בכרם, קיבל מחלה ונפטר בן 50.  

"אחרי עיבוד השדות בנו את הבתים. הייתי בת 17, התחתנתי ושנים רבות הייתי נשואה מאושרת, עד שבעלי הלך לעולמו. הילדים שלי ילדים טובים ואני מאושרת מכל המשפחה שלי וברוך השם… אני קצת מבוגרת, יש לי קצת לחץ דם ולפני שמונה שנים עברתי גם את מחלת הסרטן. הייתי בהקרנות, ניתוח, שש שנים הייתי במעקב והיום קשה לי לאכול. כל האוכל פה זה למשפחה שלי. הם באים היום: הילדים, הנכדים שלי חיילים, כולם אוהבים לבוא לבקר את סבתא." 

בשגרה היומיומית סעודי הולכת למועדון ועוסקת בין היתר ברקמת מפות לחלות שבת וביצירת עבודות קרמיקה, שמפארות את ביתה ועל הדרך הספיקה ללמד את המטפלת שלה עברית. "אני אוהבת לבשל ולרקום וליצור," היא אומרת בחיוך. 

ספרי לנו קצת על האוכל הלובי ומה מיוחד בו. 

"מה יש לספר? יש לנו את הקוסקוס, המפרום, אנחנו עושים גם אריסה, עם חיטה ורוטב בשר, יבראק – כרוב ממולא עם אורז ובשר. אני עושה גם בזין, שזה מאכל לובי עם תפוחי אדמה, עם בשר. אפשר לעשות את זה גם עם דגים וגם עם שקשוקה. בחורף זה מחמם את הלב, מאוד משביע וטעים. האוכל שלנו מאחד את המשפחה וכשהם באים – אני מבשלת, יש לי סירים גדולים, כמו שהייתי עם עשרה ילדים. הבן שלי קונה לי הכל ואני מכינה. הם אומרים: 'אמא מה שתגידי, אנחנו איתך'. 

"אימי נפטרה כשהייתי בת שבע שנים. גדלתי אצל אבא ואימי החורגת, זינה והיא לימדה אותי את כל המתכונים האלה. היא הייתה אמא טובה וגדלתי איתה ועם אבא – עד שהתחתנתי לא הלכתי לאף מקום. אבי לא רצה שאלך לבקר אצל הדודות או לדודים שלי ואמר: 'הבת שלי תהיה איתי עד שתתחתן'. 

"אז התחתנתי מהר, בגיל 17, פה בעלמה. בעלי היה בן 26 והיה השכן שלנו. הנישואים שלנו היו בשידוך אבל גם הכרתי אותו והוא בן אדם טוב וישר. הוא היה רבש"צ (רכז בטחון שוטף) ואחראי על מחסן הנשק של המושב. 31 שנים עבד במשמר הגבול עם משכורת ועם כבוד. הוא היה בן אדם צדיק ומיוחד. אף פעם לא כעס עלי וכל הזמן כיבד אותי ומעריך אותי. תמיד נתן כבוד למשפחה שלו, לאחים שלו, להורים שלו ואז הוא נפטר. מה לעשות, זה דרכו של עולם." 

טקס התה הלובי 

מביתה של לידיה הגענו לביתם של רות ומנני כהן.  

בבית משפחת כהן תלויים על הקיר תמונות המשפחה העניפה – רות ומנני כשהיו צעירים, ההורים, הילדים באירועים שונים וכמובן הנכדים והנינים. 

"עלינו ארצה מהכפר א-זאווייה," מספרת לנו רות בת ה-84. "הייתי אז ילדה קטנה, בת 9, אני לא זוכרת הכל אבל זוכרת כמה דברים. בלוב חיינו בסדר, ברוך השם, הכל טוב, אבא היה רוכל בשוק, הוא לא היה בן אדם עני, היו לו שלושה בתים, כמה חנויות שאותם השכיר לערבים וגם שטח אדמה גדול. גם לכל האחים שלו היו בתים. במשפחה של אבא אנחנו שש בנות ובן אחד, אבל נשארנו רק שתיים, אחת בנתניה ואני בעלמה. 

"אבל כל היהודים בכפר עזבו ונסעו לטריפולי. הכל השארנו שם, עלינו בלי כלום. אני לא זוכרת כי הייתי ילדה אבל היו מאורעות ואני יודעת שאח של אמא שלי נהרג. בקהילה שלנו רצחו 13 אנשים." 

יהודי הכפר מספרים כי רב הקהילה נמנע מלעשות קבורה בבית הקברות היהודי, כי בית הקברות היה רחוק והיה חשש שהם יותקפו בדרך. לכן עשו קבר אחים בבית הכנסת, כדי שאלוהים תמיד יזכור את הדם השפוך. האיטלקים ששלטו בלוב בחרו במוסוליני הפשיסט. במדינה הושלטו חוקי גזע, הוקמו שישה מחנות עבודה ואף 267 יהודים נשלחו למחנות ההשמדה הנאציים. 

"אני לא זוכרת דבר," אומרת רות, "נולדתי ב-1938 ושנה אחרי זה היו מאורעות, הייתי בת שנה. אני יודעת שכולם נסעו לטריפולי, שם חיכינו בערך חצי שנה עד שבאה האוניה. הגענו לארץ ובאמת לא היה כאן כלום. גרנו באוהל ומאוהל עברנו לגור באיזה מחסן. היום הכל טוב אבל אז לא היה לנו חשמל ולא גז. הגענו לפה ולא היה אוכל והיינו מקבלים תקצוב (תלושים שחולקו בתקופת הצנע) מהמדינה.  

"בארץ, בהתחלה גרתי בפרדסיה ואחרי שנתיים יצאתי לעבוד בנתניה. התחתנתי עם מנני שהיה מעלמה ובאתי בעקבותיו למושב. איך הכרתי אותו? הוא בא לבקר אותנו בפרדסיה, כשהיה חייל בחיל הים. ככה הכרנו. מנני הוא בן דודה שלי, זה מה שהיה פעם, התחתנו עם בני דודים. מנני היה בן 21 ואני הייתי בת 19. אני גידלתי את הכבשים והבקר ומנני עבד בחוץ בחקלאות. היום יש לי 10 ילדים, בת ובן גרים פה במושב. יש לי המון נכדים ונינים, הנינה הגדולה בת 18. שיהיו בריאים, כולם מסודרים, כולם בסדר גמור." 

בעדה הלובית נוהגים לשתות שני סוגים של תה: תה אחד נקרא חוואראג'ת, תה של תבלינים ששותים יותר בחורף. הוא מכיל ציפורן, ג'ינג'ר ועוד, מאוד מחזק וטעים. התה היומיומי היה 'תה חזק' שהגשתו היתה טקס בפני עצמו. את התה שותים שלוש פעמים, כאשר הכוס הראשונה חזקה מאוד, הכוס השניה יותר חלשה והכוס השלישית היא מתוקה ומוסיפים לה גם בוטנים או שקדים. 

רות מגישה לנו את כוסות התה, עם כל הטקסט סביב שתיית התה ואנחנו לוגמים בשקיקה את כוסות התה הטעים. 

מאור: "כמו באוכל, גם טקס התה הוא משפחתי וסביבו התפתחו סיפורים, נכתבו שירים ויש פולקלור שלם סביב טקס התה בלוב. אגב את טקס התה עשו כולם בלוב, גם הערבים ויש ממש מסורת איך בדיוק עושים כמה ולמה. את מזיגת התה עושים כמה שיותר מגבוה, כדי שהאוויר יכנס לזרם התה ויפתח את כל הטעמים לחך השותה." 

חברת הוועד הראשונה 

בביתה של רות אני פוגש את קארין חלפלה (32), חברת הוועד החדשה בוועד המושב. למעשה, קארין היא האישה הראשונה שנבחרה לוועד האגודה בעלמה, שתמיד היה מאויש בגברים. 

"אני גרה בעלמה כבר ארבע שנים, נשואה לירון, איש קבע ביחידת אגוז. איך נבחרתי? האמת כשהגעתי לפה תהיתי שאם אנחנו רוצים באמת לקדם את המושב , אנחנו חייבים להכניס פה דור צעיר. אנחנו לא נפגע במבוגרים כי הם למעשה היסודות שלנו פה אבל בהחלט שווה להיכנס לתרום ולקדם. 

"לקראת בחירות לוועד בחודש אפריל האחרון אמרתי לבעלי: 'יודע מה? אתה איש קבע ולא יכול לקחת חלק , אז אני הולכת'. הוא חשב שאני צוחקת ובסוף אכן נבחרתי לכהן בוועד ההנהלה." 

בעצם את הכי צעירה בוועד. מה את עושה שם? 

"אני פחות מתעסקת בפוליטיקה הפנימית. אני רוצה להתעסק יותר בעניין של קידום היישוב ,איך אנחנו בונים קהילה חזקה ואיך אנחנו דואגים להחזיר את הדור הצעיר ליישוב. יש כאן הרחבה ולא מעט פרויקטים על הקנה. 

"אני הכי צעירה בוועד, אז זה צפוי שיתייחסו אלי כאחת שצריכה עוד ללמוד. גם את ההערות שזורקים לי אני מקבלת באהבה. אני פה נטו בשביל לעשות ולשנות דברים."  

איך הגעתם לרעיון לערוך כאן פסטיבל קוסקוס? 

"בהתחלה זה היה סתם איזשהו רעיון שעלה ככה לאוויר… חייבת לציין שהיינו די סקפטיים לגבי ההצלחה. לא האמנו שזה יקרה. אמרתי, טוב הכרזנו על פסטיבל קוסקוס אבל אנשים לא יזרמו, כי כל אחד עושה פה בבית קוסקוס. ופתאום שבוע לפני האירוע אני רואה שזה מתחיל להתהוות, אנשים באים ונרשמים. היינו שישה ענבל צרור הוגת הרעיון, שלומי ימין רכז הקהילה, מאור שלג, אלי ג'רבי חבר הוועד ואני במה שכינינו בצחוק "וועדת תרבות", יחד עם עירית שבאמת האמינה באירוע. אמרנו בואו נדחוף לאירוע וזה מה שיצא – הצלחה גדולה. 

"הייתה הצלחה מטורפת. עמדנו מהצד והסתכלנו ולא האמנו, תפשנו את הראש מההתרגשות. באו כמובן התושבים של עלמה והמון אורחים מחוץ למושב – באמת היה אירוע אדיר. זהו אנחנו חתמנו, י"ט באב מתחיל להיות נוהל – 'תחרות מלכת הקוסקוס של עלמה'. מה שיפה כאן זה שכל אחד תרם להצלחת האירוע. כל אחד הביא משהו שלו מהבית. זה איחד את כל הקהילה שלנו ונתן צבע מרענן." 

צוות מנצח 

הבית האחרון שביקרנו בו הוא הבית של עמוס ויעל כלפה. עמוס כלפה הוא חבר וועד וותיק ולבני הזוג שישה ילדים, ארבע בנות ושני בנים. עמוס מגדל בקר, בעל לול מטילות וכן מגדל כרמים לענבי יין. בני הזוג נשואים מזה 32 שנה ולשניהם יש חוש הומור מפותח.  

"עברנו 32 שנה לא פשוטות," אומרת יעל בשובבות. "עכשיו נשאר רק הקל," מוסיף עמוס בחיוך ומספר: "נולדתי פה בעלמה, במקלחת, כל האחים שלי נולדו בבית כי בתקופה ההיא לא נסעו לבית חולים. אני מספר 11 במשפחה." 

יעל מספרת איך הכירה את עמוס: "היה לו חבר ילדות והם היו יוצאים ביחד. הוא היה החבר העשיר שמזמין את כולם למסעדות, תהיו איתי. בת דודה שלי הכירה את החברה של החבר שלו. זה היה בעיר העתיקה של צפת, במסעדת 'המפגש'. הם יצאו משם ואנחנו, בת דודתי ואני בדיוק חזרנו מאירוע – נעים מאוד, נעים מאוד. כך הכרנו, הייתי בת 20 ואז עמוס אומר לי ישר בפנים: 'אותך אני רוצה'. אמרתי ישר לא, קח את בת דודה שלי. הוא הציע לקחת אותנו הביתה, לקח אותה קודם, התווכחנו. בקיצור, תוך שבוע הוא נכנס אלי הביתה. ההורים שלי רצו לראות עם מי אנחנו מתעסקים. הוא נכנס ולבסוף שלוש שנים יצאנו, נפרדנו חזרנו ובסוף התחתנו." 

יעל הגיעה ממשפחה תוניסאית (טרבלסי) שמקורם באי ג'רבה. כשאנחנו שואלים מה ההבדל באוכל היא אומרת: "האוכל הטריפולטאי יותר עשיר. אצלנו כל עניין הקוסקוס די צנוע, אצלם יש את הצ'ירשי, את הכרוב הממולא, את הבשר, את כל התוספות שהופכות את הקוסקוס לארוחת מלכים. אצלנו הכפיתות (מפרומות) מטוגנות – אצלם מטוגנות ואחר כך מבושלות." 

כשזה מגיע לבישול מטעמים כמו קוסקוס, מפרום ועוד מכל הטוב של המטבח הטריפולטאי, עמוס ויעל עובדים כמו צוות ואם חשבתם שיעל עושה את רוב העבודה תחשבו שוב.  

ראיתי שבתחרות באתם ביחד, ככה אתם גם במטבח? 

"אני עוד מחכה לתוצאות," אומר לי עמוס בחיוך גדול וכולם צוחקים. כולם צוחקים כי בתחרות מלכת הקוסקוס של עלמה לא היו זוכים – בעצם כולם זכו בתעודת הוקרה וכולם ניצחו. "זה כמו שאתה הולך לתורכיה ורוצה לבחור קבב מנצח, זה מגוחך כי המקור הוא שם, אז כולם מנצחים," אומר עמוס. 

יעל: "עמוס לזכותו ייאמר שהוא אוהב לבשל ואוהב לעזור במטבח. עמוס אוהב במיוחד ללוש את התערובות. יום רביעי אני קונה לו את הירק ושמה לו על הדלפק. אז הוא אומר לי: 'מה עכשיו?'. ברור שצריך לחתוך ולקצוץ וללוש, במיוחד עכשיו לפני החגים יש הרבה. אני מוציאה את המג'ימיקס ועמוס אומר: 'לא, ככה לא עושים'. ואז אני אומרת: 'לא רוצה? בבקשה שב'. אז עמוס שם את השירים שלו ומתחיל לקצוץ. 

"אבל ברצינות – הקוסקוס באמת מאחד פה את כולם במשפחה. בערב הזוהר למשל אנחנו מכינים קוסקוס, זה קבוע. בהכנסת ספר תורה של אבא שלנו גם עשינו קוסקוס. גם בשבת חתן עשינו. למשפחות ברוכות ילדים הקוסקוס נותן פתרון מהיר לכולם – זה צ'יקצ'ק, עושים סיר אחד, את הטבחה והרוטב והנה יש ארוחה מהירה ל-14-15 מנות, זה הרבה יותר מהר וקל מלהכין שניצלים לכולם. "  

צ'ירשי – סלט דלעת טריפולטאי 

המתכון של מזל כלפה 

מצרכים:  

חצי ק"ג דלעת 

כף גדולה של שום כתוש 

3 תפוחי אדמה קטנים כתושים 

קורט קימל 

קורט משייה (ממש טיפונת) 

כמון 

פפריקה חריפה 

טיפה שמן בשביל הברכה 

לימון 

מלח / פלפל לפי הטעם 

אופן ההכנה: 

רוצים שייצא לכם טעים? אל תשתמשו במעבד מזון אלא בסכין. שמים את הדלעת בסיר עם מים, ומבשלים עד לריכוך. מסננים ומרסקים בעזרת כף ומוציאים את כל הנוזלים. מרסקים את תפוחי האדמה המבושלים, מוציאים את הנוזלים ומוסיפים לדלעת. מתבלים את הדלעת בשום ובכל התבלינים, ובוחשים פנימה את השמן והלימון. יש המוסיפים גם גזר מבושל ויש שלא.