רבקה ובעלה הלורד ישראל זיו, מבעלי "מרקס אנד ספנסר", היו אזרחים בריטים ציונים ופעלו רבות למען המדינה * רבקה היתה נשיאת ויצ"ו הראשונה ושותפה להקמת ביה"ס החקלאי לנערות בנהלל * המשפחה אף הקימה מכון מחקר ע"ש דניאל זיו – היום: מכון ויצמן * בית-החולים בצפת נקרא על שמה של רבקה זיו * עדינה בר-אל שמעה מפי נכדתה, מיכאלה זיו, על סבתה ועל המשפחה רבת הפעלים באנגליה ובארץ
לאחרונה הוסיף משרד החינוך פרק לימוד חובה בתוכנית הלימודים בהיסטוריה, והוא על נשים פורצות דרך, שפעלו בתקופת היישוב בארץ ובעת הקמת המדינה. ביניהן היתה רבקה זיו ממייסדות ארגון ויצ"ו, שיחד עם חברתה ורה ויצמן תרמה לייסוד החינוך החקלאי לנשים ופעלה למען חינוך נשים לעצמאות כלכלית.
"מרקס אנד ספנסר" – ההתחלה
רבקה זיו נולדה בשנת 1890 בלידס, אנגליה. אביה, מייקל מרקס, הגיע לאנגליה מרוסיה בשנת 1882: "כיוון שהוא לא כל כך רצה לשרת בצבא הצאר," מעידה נינתו מיכאלה זיו. "אחיו הבכור נסע לפניו ומייקל קיווה להצטרף אליו. אולם בהגיעו לשם הסתבר לו שאחיו היגר לארצות הברית וכך, מייקל בן ה-19, כמעט ללא פרוטה בכיסו, נשאר לבדו בארץ זרה בלי לדעת את שפתה. נודע לו שבלידס יש קהילה גדולה של יהודים ולכן הוא הגיע לשם."
מייקל חיפש עבודה. הוא פגש את אייזק דיוהרסט, בעל מפעל לכל מיני דברי סדקית: "דיוהרסט לא היה יהודי," מציינת מיכאלה, "אבל היה לו עובד יהודי שדיבר עם מייקל ביידיש וכך הם תיקשרו. דיוהרסט הילווה לו חמישה פאונד. עם סכום כסף זה קנה מייקל מהמפעל כמה דברי סדקית והתחיל להיות רוכל באזור לידס."
לאחר מכן נודע לו שיש ימי שוק בכל מיני ערים בסביבה ומייקל החליט לפתוח דוכן בשוק של לידס. בשווקים, כידוע, עומדים על המקח ומתווכחים על המחיר. "הבעיה היתה," מספרת מיכאלה, "שהוא לא ידע אנגלית, וכיצד יתמקח עם הקונים? ואז צץ רעיון במוחו: הוא שם בדוכן שלו שלט, ובו היה כתוב: 'אל תשאל למחיר. הכול בפֶּנִי'.
הסתבר שזה חסך לו הרבה ויכוחים וגם מצא חן בעיני הקונים, שלא היו צריכים לבזבז זמן להתווכח על כל דבר. כך רכש לקוחות רבים אבל הוא לא הסתפק בזה. הוא עבד רק חמישה ימים בשבוע, בלי שבת וראשון. הוא ידע שיש עוד שווקים שפועלים במקביל בערים מסביב בחמשת ימי השבוע, ואז החל להעסיק בחורות שתמכורנה בדוכנים במקומות נוספים, כלומר: יצר לו סניפים."
מי שמאוד התרשם מהדרך בה מייקל הצעיר מפתח את העסק שלו, היה תומאס ספנסר, רואה החשבון של בעל מפעל הסדקית. הוא הציע למייקל להיות שותפו, השניים השקיעו כסף וכך התחילה רשת "מרקס את ספנסר". בתחילת דרכם המשותפת עדיין הם מכרו בדוכנים, אבל אלו היו בתוך שדרות עמודים מקורות, בגלל הגשם הרב שיורד באנגליה.
הקשר בין משפחות מרקס וזיו
בשלב מסוים עבר מייקל עם בני משפחתו – רעייתו חנה, שלוש בנותיו ובנו סיימון – למנצ'סטר, בה נולדה הבת הצעירה אליין. במנצ'סטר היתה קהילה יהודית גדולה וכנראה גם אזור עסקי מפותח יותר. ושם הכירה הבת הבכורה של מייקל – רבקה – את ישראל זיו, לימים בעלה. מייקל מרקס נפטר ב-31 בדצמבר 1907, בגיל 48.
מעניין שגם אביו של ישראל זיו הגיע לאנגליה כפליט ממזרח אירופה, וגם הוא החל את דרכו בעסק קטן של "שמאטעס" (ביידיש: סמרטוטים), כפי שמספרת מיכאלה: "האב היה אוסף שאריות בדים מכל החייטים ומוכר אותם לאנשים, שהיו משתמשים בהם לצרכים שונים, כגון מילוי כריות ועוד. בשלב מסוים הוא קנה את העסק ממי שהיה מוכר לו את הסמרטוטים וכך משפחת זיו היתה מסודרת כלכלית בזכות ה'שמאטעס'."
מיכאלה מספרת על ההיכרות בין השניים, רבקה מרקס וישראל זיו, על פי סיפור שעבר במשפחה: "באחד הימים, לאחר שמשפחת מרקס הגיעה למנצ'סטר, ראה ישראל את רבקה ואחיותיה הולכות ברחוב. רבקה הבכורה היתה אז מאוד יפה, אבל בת 12 בלבד והוא התאהב בה. אחר כך פגש אותה במסיבת יום הולדת של מישהו. הם שוחחו ואז היא אמרה לו: 'אתה ואחי תסתדרו מאוד טוב'. היא הזמינה אותו הביתה. שם הוא הכיר את סיימון אחיה, והשניים הפכו חברים טובים לנצח. בסופו של דבר ישראל התחתן עם רבקה וסיימון התחתן עם אחותו של ישראל. כך הם נעשו גיסים 'כפולים'. ומאז משפחות זיו ומרקס היו יחד לאורך כל הדרך, גם בתחום הכלכלי וגם בפעילות הציונית."
היורשים
בשנות ה-20 של המאה שעברה היו שתי המשפחות כבר די מבוססות והרשת פרחה. גם מייקל מרקס וגם תומאס ספנסר נפטרו צעירים יחסית. לספנסר לא היו ילדים. למרקס היו, כאמור, ארבע בנות ובן. סיימון הבן היה צעיר כשאביו נפטר, עדיין לא בן 21. לפיכך היתה סכנה שמיופי הכוח של הנפטרים, (שלא היו בני משפחה), ייקחו לעצמם את העסק וינשלו את משפחת מרקס. אבל ישראל זיו עזר לסיימון גיסו, הם נלחמו וזכו. ואז סיימון ביקש מישראל לנהל יחד עמו את העסק. ואכן השניים עבדו יחד וביססו אותו.
התואר "לורד" בזכות הגישה הסוציאלית
סיימון מרקס קיבל את התואר "לורד" בשנת 1961, וישראל זיו בשנת 1966. זה היה, לצערו הרב, שבוע לפני פטירת רעייתו רבקה, אשר ידעה על הענקת התואר הצפוי.
"מרקס אנד ספנסר" הפך למוסד עם סניפים רבים בבריטניה. השניים קיבלו את התואר "לורד" על פעילותם הכלכלית, על תרומתם הן ללקוחות והן לעובדים מתוך אוריינות סוציאלית. ברשת היו בגדים שהתאימו לנשים עובדות, לא עשירות, שיכלו להתלבש בבגדים באיכות טובה ולהגיע למקומות העבודה בצורה נאה, מבלי לבזבז כסף רב.
מציינת מיכאלה: "מכיוון שהרשת גם העסיקה מעצבים, ניתן היה לרכוש בגדים ולהתאים בין הפריטים בדרכים מגוונות. וכך, עם מספר מועט של בגדים, להיראות בכל פעם אחרת וכל זאת במחיר שרוב הנשים יכלו להרשות לעצמן – כך ש'מרקס אנד ספנסר' פתרו בעיה חברתית."
"הם הקדימו את זמנם בעשרות שנים בצורת ההתייחסות שלהם לעובדי הסניפים," מוסיפה מיכאלה. "הם נתנו לעובדים תחושה ש'אנחנו משפחה' ודאגו מאוד לעובדים הרבים. ראשית כל, הם העסיקו עובדות סוציאליות בחנויות, גם כשהיו 250 חנויות. לכל העובדים היתה הפסקת קפה של רבע שעה בכל בוקר. בצהריים סופק להם אוכל חם מסובסד, ועוד הפסקה היתה אחר הצהריים.
"בימים ההם המוכרים בחנויות היו צריכים להגיע בלבוש מסודר, בשיער מסורק ובנעליים טובות. בחנויות הגדולות העסיקו הבעלים מומחים לבדיקה וטיפול בכפות הרגליים, כדי להקל על המוכרים שעומדים על רגליהם במשך היום כולו. בסניפים הגדולים היו גם מספרות, בהן יכלו הנשים להגיע בהפסקה מעבודתן כדי לסדר את השיער. יותר מזה, בין שנות ה-30 לשנות ה-60 של המאה העשרים, היו נשלחות על חשבון החברה ניידות לחנויות, כדי לערוך לנשים שעבדו בהן בדיקת פאפ, לגילוי מוקדם של סרטן צוואר הרחם."
עוד מספרת מיכאלה מזיכרונותיה כילדה וכנערה: "הם חילקו את הסניפים לאזורים שונים באנגליה, והתקיימו תחרויות ספורט בין האזורים. זה השתלב בתרומת 'מרקס אנד ספנסר' לחברה. בכל שנה נבחר מפעל צדקה אחר – וכל עובדי החנויות והאזורים היו מתחרים מי יכול לגייס יותר כסף לצדקה. אני זוכרת תחרויות שחייה בין האזורים שהתקיימו בבריכה באמצע לונדון, וכן נכחתי בתחרות שערכו לעובדים במשרד הראשי, כיוון שאבא שלי עבד בו. היה להם מגזין בשם 'ספארקס'."
ברור שיחד עם תנאי ההעסקה המעולים נדרשו המוכרים בסניפים צריכים לעבוד קשה, להפגין ידע לגבי המלאי (גם במחסנים) וכו'.
הקמת ויצו
אסתר כרמל חכים כתבה עבודת דוקטורט בנושא: "מפעל ההכשרה המקצועית-חקלאית של נשים ביישוב ועזרתם של ארגוני נשים יהודיות". ממחקרה עולה כי כבר בשנת 1899 קיבלו נשים זכות בחירה בתוך התנועה הציונית. אבל כעבור כ-20 שנה הנשים באנגליה חשו, שרק הגברים מנהלים את הדברים בתנועה הציונית, והם לא התייחסו לצרכים המיוחדים של נשים שעלו לארץ ישראל וחיו ביישוב. לא דנו בכלל בצרכיהן.
רבקה זיו נוכחה לדעת שהיא וחברותיה, למרות זכות הבחירה בתנועה הציונית, לא מצליחות לפעול בה. לכן היא הציעה להקים פדרציה של נשים ציוניות. העובדה שנשים באנגליה קיבלו זכות בחירה בשנת 1918, (דבר שרבקה נלחמה למענו רבות), דרבן את הקמת הארגון הזה בשנת 1920. הוא נקרא: Women's Zionist International Organization בעברית: ויצוֹ. יחד עם רבקה זיו פעלו להקמתו ורה ויצמן (רעייתו של ד"ר חיים ויצמן) ואדית׳ אדגר, ורבקה זיו נבחרה כנשיאה.
תרומת ויצו לנשים החלוצות ביישוב
כמה שנים קודם לכן, בשנת 1913 פגשו בני משפחת זיו במנצ'סטר את חיים ויצמן: "הם מיד נשבו בקסמיו ובתפישת הציונות שלו," מספרת מיכאלה, "והם כולם עבדו בשבילו, גם תמכו בו כספית. סבא ישראל היה עוזרו האישי. בשנת 1918 הגיע וייצמן לארץ לוועדת הצירים וסבא התלווה אליו. כשהוא חזר לאנגליה, התלוננה סבתא בפניו על שלא צירף אותה לנסיעה זו."
שנה לאחר מכן, ב-1919 היא הגיעה ארצה אתו ועם חברות נוספות. הם סיירו ביישוב וראו את המצוקה של הנשים החלוצות. נשים אלו היו אמורות להתקיים ממשק משפחתי קטן, אבל הן לא ידעו איך לעשות זאת, כי הן לא היו בנות איכרים.
מיכאלה נשאלת מדי פעם אם סבתה רבקה זיו היתה פמיניסטית. "כן ולא," היא עונה על שאלה זו. "היא היתה אמנם בעד זכות ההצבעה לנשים ופעלה רבות לטובתן; אבל היא לא חשבה שהנשים צריכות להיות זהות לגברים. היא ראתה את תפקידה של האישה בבית ובמשפחה, והאמינה כי יש לדאוג שהנשים תוכלנה לנהל את החיים האלה בצורה הטובה והיעילה ביותר, כשהיא בבית עם הילדים ועם הלול וגידול הירקות. אבל לא היה להן ידע והכשרה מספיקים. סבתא רצתה לשפר את מצב הנשים, שתוכלנה להיות עצמאיות ומתפקדות ופרודוקטיביות ובדרך זו לקדם את היעדים של היישוב והציונות. היא רצתה שהעבודה תתאים להן. לא כל עבודה חקלאית מתאימה לנשים. היה צורך לספק להן ציוד וידע המתאימים, כגון: מה אפשר לשתול, איפה, ואיך להגיע ליבול האופטימלי."
תפיסה זו לגבי מקומה של האישה בחקלאות והצורך בהכשרתה, תאמה בדיוק את התפיסה הידועה של חנה מייזל שוחט (1883 – 1927), אשר דגלה בהכשרת נשים לעבודת החקלאות. מייזל הקימה ב-1919 את "חוות העלמות" בחצר כנרת, חוות לימוד חקלאות לנערות. בשנת 1923, בעזרת ארגון ויצו, שרבקה זיו עמדה בראשו, הקימה מייזל שוחט בנהלל בית ספר חקלאי לנערות. זה היה אחד האמצעים כדי לתת לנשים את החינוך, את הכלים ואת הטכנולוגיה כיצד לנהל משק.
"היום כל אחד יודע על פעילותה של ויצו במרוצת השנים," ממשיכה מיכאלה זיו. "עתה ויצו מפעילה מעונות יום, מקלטים לנשים מוכות, בתי ספר מקצועיים, עזרה לנוער במצוקה, ייעוץ משפטי חינם לנשים – ויש אפילו קורסים לגברים מכים מטעם ויצו.
"בשנים האחרונות," מדגישה מיכאלה, "שמו לב שהשנים של פעוטים מגיל אפס עד שלוש, חשובים מאוד להתפתחות. לכן התחילו להפיץ יותר ידע בנושא החינוך לגיל הרך. לדוגמא: מכללת 'אורנים' בצפון שיתפה פעולה עם ויצו בפיתוח תוכניות לימודים בהתאם לדרישות לטיפול במעונות יום מגיל אפס עד שלוש." (גם כותבת שורות אלו יזמה קורס לגננות במכללת "אחווה", תחת הכותרת: "ספרות ילדים מגיל אפס עד שלוש").
וילה בלב הפרדסים בתל-מונד
ישראל זיו, כנראה יחד עם בני משפחה אחרים, רכשו בשנת 1931 מאות דונמים באזור תל-מונד והם הקימו את "מטעי זיו". היו שם פירות הדר: תפוזים, אשכוליות, קלמנטינות. ומיכאלה זוכרת מנעוריה גם עצי אבוקדו.
ב-1935, ישראל ורבקה בנו וילה בלב הפרדסים בסגנון הבאוהאוס. האדריכל היה ריכרד שטראוס. הווילה רחבת הידיים נחשבה אז מאוד מאוד מפוארת. סביב הבית היו גינה מטופחת, בריכת שחייה וגם בית קטן בו התגורר הגנן. הנכדה מיכאלה, שהתגוררה עם אביה באנגליה עד גיל 19, זוכרת את ביקוריה בעת החופשות: "הבית היה מדהים. תמיד היו בו אנשים, גם בריטים וגם ישראלים. ובארוחות הצהריים סבתא תמיד הגישה בורשט (חמיצת סלק), עוף צלוי וקומּפוט (לפתן).
בסופו של דבר נמכרו הפרדסים, כיוון שהם לא נשאו רווחים, קשה היה לנהל אותם מרחוק, מאנגליה, וכן היה צורך להשקות את העצים במים רבים. לאחר מותה של רבקה ירשה בתה, אימה של מיכאלה, את הבית – וברבות הימים היא מכרה אותו למשפחת סבה מאנגליה.
מכון מחקר ע"ש דניאל זיו
דניאל, הבן הצעיר של רבקה וישראל, התעניין במדע. הוא היה אמור אחרי התיכון ללמוד כימיה באוניברסיטת קיימברידג'. היה לו קשר מאוד מיוחד עם חיים ויצמן, כי הוא התעניין באותו תחום, אך אירעה טרגדיה. בגיל 17 דניאל נפטר באופן פתאומי. עד היום בני המשפחה אינם יודעים את הסיבה.
מספרת מיכאלה: "זמן קצר לאחר מותו הגיע ויצמן אל סבא וסבתא והציע להם להנציח את זכרו של דניאל. וכך אמר להם: 'בארץ ישראל אין נפט, אין יהלומים. יש רק היידישע קאָפּ (ביידיש: הראש היהודי). מדע זה הדרך. צריך להקים בארץ ישראל מכון מדעי.'
רבקה וישראל זיו הסכימו וגייסו כספים מכל בני המשפחה. כמו כן, גויס כסף ממשפחות יהודיות אמידות נוספות, ביניהן רוטשילד, צ'ארלס קלור ואייזיק וולפסון. הבניין הראשון נבנה בשנת 1934 בעיר רחובות. והמכון נקרא "מכון זיו".
חיים ויצמן היה המנהל המדעי של המכון ואדם בשם מאייר וייסגל היה המנהל האופרטיבי, שבעיקר פעל לגיוס כספים למען המכון. "בשנת 1949 וייסגל בא אל סבא וסבתא," מספרת מיכאלה זיו, " ואמר להם שכדאי לשנות את שם המכון ל'מכון ויצמן', שהיה אז נשיא המדינה, וכך יש סיכוי לגייס תרומות רבות, אפילו מיליון דולר. הוא הבטיח שיעשו זאת רק אם משפחת זיו תסכים. המשפחה כולה ערכה התייעצות, וסבא שלי, הלורד זיו, חזר אל וייסגל ואמר לו: ' אנחנו מסכימים בתנאי שתעלה את היעד לחמישה מיליון דולר. ואכן הם השיגו את היעד הזה, חמישה מיליון דולר, והמכון קיבל בשנת 1949 את השם 'מכון ויצמן למדע'."
לימים קבעה גולדה מאיר שיקראו לבית החולים בצפת על שם רבקה זיו, כאות הוקרה על כל פעילותה.
להלן דבריה של החוקרת אסתר כרמל חכים על רבקה זיו. (מתוך כתבה של עפרה בריל בעיתון "הדף הירוק", 14.11.2000)
"…נשים רבות שההיסטוריה הרשמית של הארץ-ישראלית השכיחה אותן. אחת מהן היא רבקה זיו, שהקימה את ויצו העולמית. כולם מכירים בית חולים בצפת על שם רבקה זיו, אבל שום מחקר רציני לא נעשה על פועלה של האישה הזו. אחת ההופעות המרשימות שלה הייתה בפני ועדת האו"ם, בה טענה בשם הנשים היהודיות, למה צריך להקים מדינה ליהודים.
"רבקה, כיושבת ראש ויצו, עזרה במימון קורסים לבישול בארץ, ביסוס משקי הפועלות ומעונות לילדים, ותחת חסותה הציל ארגון ויצו ב-1928 את משקי הפועלות מהתמוטטות כלכלית, לאחר שההנהלה הציונית ניערה חוצנה מהם. רבקה זיו הייתה פמיניסטית בדעותיה ודאגה מאוד לגורל שוויון הנשים בארץ…"
יש לציין שבני משפחות מרקס וזיו לדורותיהם, למרות מצבם הכלכלי הטוב וחייהם הנוחים, היו ערים לבעיות ולמצוקות של האחרים. הם היו ציונים נלהבים ותרמו רבות ליישוב בארץ ולמדינה לאחר הקמתה. רבקה זיו היתה מנהיגה פורצת דרך והיטיבה עם חייהן של נשים.
