אלעד סיטון ממושב ישע כבר חשב שאיבד הכל, הוריה של אשתו נרצחו ב-7 באוקטובר, אחותה – שירי ביבס ומשפחתה נחטפו, המשק נותר ללא עובדים לאחר שכל התאילנדים עזבו, אך כעוף החול הוא קם על רגליו והצליח להחזיר את המשק לשגשוג
עם מגש קלמנטינות, חיוך מאוזן לאוזן והאופטימיות המדבקת של אלעד, יצאתי ממשק סיטון במושב ישע, באתי לחזק ויצאתי מחוזקת. "אני לא סיפור כזה מעניין", הוא אמר, אבל גם האתגרים הרבים והכואבים שנקרו בדרכו בעשור האחרון ובשנה האחרונה – לא גרמו לו לאבד תקווה.
אלעד סיטון, חקלאי צעיר בן 39, משפחתו ממייסדי מושב ישע אשר נוסד ב-1957, במועצה האזורית אשכול – דור שלישי לחקלאות, אב לשלושה ילדים ונשוי לדנה. אלעד מתאר כי בעבר המשק היה מגדל פרחים בעיקר, אביו יעקב סיטון ז"ל (אשר כיהן כמנכ"ל מועצת הפרחים והצמחים לאחר איחודם) ניהל אותו ביד רמה.
אביו נפטר והוא נותר לבדו בניהול המשק
עם סיום לימודי התואר הראשון בתעשייה וניהול באוניברסיטת בן גוריון, דנה ואלעד נישאו. אלעד התלבט האם לחזור למשק ולמושב ומתאר כי החזרה למשק המשפחתי לא הייתה טבעית ומיידית ולוותה בעידודה של דנה. אולם עם חזרתו הביתה, העשייה המשותפת של אב ובנו מביאה את המשק לצמיחה והתפתחות עם גידולים של 400 דונם (300 הדרים ו-100 מבנים), עד לרגע הגילוי הטראגי על הסרטן בלבלב בו חלה אביו. חודשיים לאחר הגילוי, הוא נפטר ואלעד נותר לבדו בניהול המשק: "תמיד הייתי תחת הכנפיים שלו – הוא ניהל הכל, הנהלת חשבונות, שיווק, רכש מול ספקים. הוא נתן לי נגיעות מכל תחום" אימו, חקלאית בעצמה, הציעה לסגור את העסק בעקבות מותו של האב. לאלעד היה ברור שלסגור זו לא אופציה, והחליט לצלול אל תוך האתגר, וביקש ממנה שנה כהזדמנות שאם זו לא תצלח – אז יסגרו. מאז הוא מנהל בהצלחה רבה את המשק כבר שבע שנים. "אבא עשה המון שינויים בשנה האחרונה לפני שהוא נפטר ולא זכה לראותם. הוא קנה מהפך למיכלים ועוד מכונות ושדרוגים לבית האריזה ולא יכול היה להגיע כדי לראות. הוא שכב בבית ואני הסרטתי לו כדי שיראה זאת. הוא שינה למעשה את כל שיטת העבודה".
אחד התאילנדים אמר לי: "אני איתך", בזכותו הצלחתי להתמקצע בכל תחום
מה עזר לך להתמודד עם האתגרים הרבים? ביום אחד היית צריך להפוך מאחד העובדים במשק למנהל של כל האירוע.
"היה לי מזל בבחירת הספקים והאנשים וגם בכך שהיו סביבי אנשים טובים. אחד העובדים התאילנדים אמר לי – 'אני איתך', הוא הביא אותי לנחיתה רכה בשלוש השנים הראשונות לניהול המשק. ניהל את כל הפועלים, שזה דורש היכרות מעמיקה עם המספרים והתפוקות שעוד לא היו לי. בזכותו הצלחתי להתמקצע בכל תחום וכשהוא עזב, כבר הייתי מוכן להתמודד עם האתגרים שצצו. גם התואר שלמדתי עזר לי מאוד ונתן לי את כל מה שצריך – מהנהלת חשבונות, חישובים, עלויות תוצאות, אקסלים. אני מת על זה"
מה אתה אוהב בחקלאות? בניהול המשק?
"תמיד יש אתגרים, יש לאן לגדול, יש מה לעשות ולחדש. אף פעם לא משעמם."
לדבריו, העסק עבד בצורה חלקה וטובה עם תכנון של שנתיים-שלוש קדימה, עד שהגיע השבעה באוקטובר.
"ביום שישי אנחנו יושבים פה בבית ומארחים את המשפחה – ההורים של אשתי דנה (יוסי ומרגיט סילברמן ז"ל), שירי ביבס – אחותה של דנה, ירדן בעלה והילדים ולמחרת בבוקר הכול נמחק. חשבנו שמדובר בעוד מערכה 'רגילה', הכנסנו את הילדים לממ"ד והתחלנו לארוז כדי להתפנות. דנה הייתה מתפנה עם שלושת הילדים בכל פעם שהיה מתחיל סבב, אני הייתי נשאר פה. באחד הסבבים הקודמים, נפל טיל על המשק ואחד העובדים התאילנדים נפצע"
מתי אתם מתחילים להבין שלא מדובר במערכה "רגילה"? שמשהו אחר קורה פה?
"אבא של דנה עוד הספיק לענות לה שהוא בדרך לממ"ד ולקראת השעה תשע הקשר איתם נותק. דנה חברה בקבוצות הווטסאפ של כל המשפחה והחברים שלה מניר עוז. אנחנו רואים בזמן אמת את ההודעות של כולם, היא מבינה שיש מחבלים ביישוב, היא מתקשרת אליהם בלחץ ללא הפסקה. אחר כך מקבלים סרטון שקרוב משפחה שולח לנו ואומר לה שהיא חייבת לפתוח. היא פותחת את הסרטון ורואה בבירור שזו שירי אחותה. בסביבות השעה עשר בבוקר אנחנו מבינים שהם נחטפו לעזה. על ההורים של דנה אנחנו לא יודעים דבר בשלב זה, רק לאחר שבועיים מוצאים אותם ומודיעים לנו שנרצחו."
רק לאחר שבועיים הודיעו להם שההורים נרצחו
למחרת בבוקר, ב – 8 באוקטובר, לאחר שהיו באימה על חייהם וביתם עם תריסים מוגפים, הגיעו כוחות צה"ל וחילצו את כל תושבי ישע מהמושב, כאשר אלעד לא הסכים להתפנות ונשאר בביתו.
כעת הוא נותר להתמודד עם השאלה מה עם העובדים התאילנדים שלו, הוא מגיע לבדוק לשלומם ומבין שאחד מהם חסר. מתברר שבעודו מנסה לברוח, המחבלים חטפו גם אותו. אלעד מצא את המלגזה עזובה, חיפש אותו בשטחי המשק – בפרדס, בחממה, וחשש למצוא אותו מוטל ללא חיים. לבסוף פגש אותו רק עם שחרור החטופים ב-23 בנובמבר. בעודם ממתינים ומייחלים לשובם של משפחתם, הופיעה תמונתו של העובד התאילנדי. הם הגיעו לפגוש אותו בבית החולים עם שובו ארצה.
בסוף השבוע לאחר השבעה באוקטובר, הוא פינה את כל הפועלים (17 עובדים) לקדימה צורן, לחקלאי אחר שהעסיק אותם בינתיים במקום בטוח. לאחר שבועיים, הם ביקשו לחזור לתאילנד. ברגעים האלה, אלעד חשב שהמשק אבוד, ללא עובדים.
מה עושה חקלאי בעוטף בימים הראשונים שאחרי השבעה באוקטובר, בלי עובדים, בלי אף אחד כשמסביב הכל מסוכן, לא ברור ומפחיד?
"חייב להבין שהשורשים שלי פה. אין לי לאן ללכת, זה הבית שלי. עדיף מאשר ללכת למקום אחר. אם יקרה משהו אז אני כבר אהיה פה."
איך מתחיל תהליך ההתאוששות של המשק?
"היה עובד אחד שהסכים לחזור אל המשק, שבוע אחרי השבעה באוקטובר. הוא איבד את רגלו בתאונת עבודה והיה בהליך השלמת פרוטזה, הוא החליט לחזור למשק ביחד עם אשתו, ובסופו של יום הוא מנהל לי את כל המשק. הוא הפך להיות בורג מאוד משמעותי פה."
במהלך השבעה על הוריה של אשתו, הגיעו אנשים רבים שניסו לעודד אותו לחזור למשק, אך הוא לא ידע אם יצליח. "איבדנו כל כך הרבה אנשים. ההורים של דנה, החטיפה של שירי, ירדן והילדים, וכל מה שקרה לכל אלו שהכרנו, חבר שלי מכיתת הכוננות במבטחים שנרצח."
במהלך השבעה, אלכס קרמר ממעלה גמלא, בן הדוד של יוסי סילברמן ז"ל, הודיע לו שהוא מוכן לעזוב הכל ולהגיע אליו למושב כדי להציל את המשק. הוא הפציר בו שלא לוותר על כל מה שבנה והביא איתו מספר עובדים תאילנדים. כמו כן הגיעו מידי יום עשרות מתנדבים, במגוון גילאים, שהפתיעו אותו בעבודתם וברצון שלהם לעזור: "היה לי קשה לקבל עזרה בהתחלה, אך עם הזמן הבנתי שהם שמחים לעזור לי כי זה עוזר גם להם". לדבריו, תוך כדי העשייה, השיח והמפגש איתם ריפא אותו ועזר לו להתאושש ולהתמלא בתקווה.
היה לי קשה לקבל עזרה בהתחלה, אך עם הזמן הבנתי שהם שמחים לעזור לי
"אלכס היה פה איתי, העובדים התאילנדים הביאו איתם עוד חברים, ופתאום הפכנו לצוות. המתנדבים הישראלים עבדו בקטיף ועל עבודות המיון היו אחראים העובדים המיומנים. העסק התחיל לזוז, תאילנדים נוספים הגיעו בינואר-פברואר. היו מתנדבים קבועים שישנו כאן והיו איתי באופן קבוע. הגעתי לפגוש אותם בצומת אורים, ולאחר שחיכיתי לאישור צבאי, היינו עושים משם סבבים כדי להגיע למשק. דאגנו להם לאוכל, לצרכים בסיסיים, בעיקר קפה עם משהו מתוק, כל מה שהיה אפשר כדי לספק את התנאים. ארגנו להם כל ציוד שצריך כמו כפפות ומזמרות. הם הצילו את המשק, בלעדיהם לא הייתי יכול לקטוף את הפירות בזמן."
לדבריו, עכשיו המשק נמצא במקום טוב ויציב, עם כעשרים עובדים, 300 דונם הדרים וכן 130 דונם מבנים – בתי רשת וחממות. מגדלים בעיקר מלפפונים, עגבניות וחצילים. במשק עושים גם חממה ניסיונית עם חברת Top seeds, ובה מגוון זני עגבניות על מצע מנותק. הם מוכרים ישירות ללקוח כפיילוט קטן.
איך זה עובד?
"יצרנו מוצר שלם למכירה ללקוחות הכולל – שלוש סלסלאות של שרי, מלפפון, חציל וקלמנטינה. אם יש חוסר, אנחנו מביאים במידת הצורך ממקום אחר. למען האמת, זה תפס תאוצה מעבר למה שציפיתי, שברנו ממש שיא השבוע וזה קצב מרשים. המחיר יותר זול ללקוח, והערך התזונתי של הירקות מדהים. תוך 24 שעות מרגע הקטיף – זה אצל הלקוח".
איך אתה מתמודד עם אתגר השילוח?
"הבאתי נהג, עשיתי שת"פ עם עוד חקלאי, ועל הדרך אנחנו משווקים אחד את השני. אני מסתכל לא רק על רווח כלכלי, אלא גם על ערך חברתי, תזונתי ותעסוקתי לאנשים נוספים. אני נהנה מהיחד וממצב שבו עוד אנשים מרוויחים"
הכתבה מוקדשת בתפילה ובציפייה לשובם של משפחת ביבס ולכל החטופים בשבי החמס
