עדי מירובסקי, מנהל רפת קיבוץ יסעור
באזור הגליל המערבי שוכנות 11 רפתות קיבוציות, 8 עם מכסה משותפת ו־3 עם מכסה בודדת, כל רפת ייחודית במאפייניה.
עדי נולד וגדל בקיבוץ איילת השחר והחל לעבוד ברפת בכיתה ז', כאשר נדרש לעבוד יום בשבוע במסגרת בית-הספר.
לאורך השנים בא והלך מהרפת, עבד תקופות קצרות וארוכות, בחלקן כעובד מן המניין ובחלקן השתלב רק בחליבות ערב ו/או בצינוני קיץ מיד אחרי בית הספר. חבריו נהגו לצחוק עליו על שעבד בשעות לא שעות…
אמנם לאחר שירותו הצבאי בנח"ל חזר לעבודה מועדפת בקיבוץ, גם לאחר כל שנות עבודתו ברפת, בשלב זה עדיין לא חשב שמדובר בקריירה לטווח ארוך, אלא עוד תקופת עבודה קצרה לפני הטיול הבא בחו"ל.
עדי מספר שכיום הוא מבין, שהשינוי שגרם לו לרצות להיות רפתן קרה במהלך אחד הטיולים בעולם. במהלך הטיול, שהגיע לאחר פיטורים מענף הגד"ש בקיבוץ בארי, החליט שבחזרתו לארץ ולעבודה ברפת הוא משנה את אופן התייחסותו לעבודתו ברפת.
עדי מעיד על עצמו: "בבארי פוטרתי עקב חוסר רצינות, מה שנתן לי זבנג רציני וכשחזרתי לרפת לאחר שעשיתי עם עצמי שינוי גדול, החלטתי לעבוד יותר ברצינות. בתקופה הזו היה לי טוב בעבודה, הרגשתי סיפוק מאוד גדול, שמעריכים אותי. אני בעיקר זוכר שאהבתי להרגיש שיש משמעות לעבודה שלי ושאם אעדר ירגישו בחסרוני."
במשך מספר שנים טייל בעולם לפני שהחליט סופית להיות רפתן.
בשנים 2016-2019 עבד ברפת, ובתקופה זו הכיר את אשתו – גיתית שלמדה בתל-חי, דרכה שמע שמחפשים עובדים ברפת מעלה שממוקמת בקיבוץ לוחמי הגטאות. הזוג הצעיר החליט לעבור לגור בלוחמי הגטאות, ועדי עבד 3 שנים ביונקיה ברפת. הוא מספר: "אהבתי את העבודה עם היונקים, הרגשתי סיפוק מהעבודה."
לאחר מכן, עבד תקופה קצרה במרכז מזון בכפר מכבי, שהיוותה מבחינתו תקופת מעבר בדרך ליעד הבא… באוגוסט 23 התחיל לעבוד כמספר 2 ברפת בקיבוץ יסעור. מנהל הרפת דאז עזב כשנה לאחר מכן ועדי התמנה למנהל הרפת, בתחילה מנהל זמני ובהמשך התמנה למנהל קבוע.
עדי משתף: "מבחינה מקצועית אני מרגיש שיש הרבה גופים שמסייעים ומלווים אותי כמנהל צעיר בענף, יש לי עם מי להתייעץ גם מבחינת אנשי מקצוע וגם קולגות מהאזור- הווטרינר, התזונאי, חברות ההזרעה, בנוסף גם עם חברי הצוות הוותיקים כמו יונתן שבעבר ניהל רפתות בעצמו".
הוא מציין שמבחינתו האתגרים בניהול פחות נוגעים בהיבטים מקצועיים, אלא בעיקר לניהול צוות העובדים. "אני צעיר, לעיתים מתנהל בקשיחות ומנסה למצוא איזון איפה אפשר לשחרר.
אני עדיין מעדיף לעשות הרבה דברים בעצמי ולהיות בשליטה, ולומד להאציל סמכויות ולא לקחת הכל עליי. צוות הרפת טוב מאוד ומקצועי ואחד הדברים שחשובים לי בתור מנהל הוא לפתח בצוות גישה של אחריות וביצוע כל משימה עד הסוף".
הוא מוסיף: "החוזקות של הרפת ביסעור הינם שאנחנו מכינים מזון בבית, מבחינתי מדובר בחוזק מקצועי וכלכלי, מכיוון יש גמישות בהכנת המנה ובבחירת המזונות. בנוסף, אנחנו יודעים לתת מענה מצוין מבחינת צינונים בקיץ, ברפת יש שתי חצרות המתנה וממשק הצינון מאוד יעיל. אנחנו מצננים בחליבות, בין החליבות ובתקופות חמות מאוד אף מבצעים צינון כפול בצהריים. עוד משהו שהופך את הרפת לטובה, והוא מאוד בסיסי- הקפדה על הפרטים הקטנים, לדוגמה- לא נכנסים עם טרקטור לחצר שיש פרות, מקפידים כמה זמן הפרות עומדות בחצר המתנה לפני החליבה, איך להתנהג עם הפרות, שמירה על לו"ז מוקפד וכן הלאה.
כמו כן, טייבנו את ממשק החליבה וכבר רואים את השיפור בתאים הסומטיים".
האתגרים בניהול פחות נוגעים בהיבטים מקצועיים, אלא בעיקר לניהול צוות העובדים. "אני צעיר, לעיתים מתנהל בקשיחות ומנסה למצוא איזון איפה אפשר לשחרר
"אני זוכר עוד כשעבדתי באיילת-השחר עם איתי זמיר כמנהל, למדתי ממנו את החשיבות של הקפדה על הפרטים הקטנים, זו הייתה האג'נדה שלו. להקפיד לחלוב טוב ולאו דווקא מהר, שהפרות יכנסו רגועות ושכל השלבים בחליבה יבוצעו כמו שצריך".
לגבי תחושותיו בתקופת המאבק כנגד הרפורמה בענף, עדי מציין שבזמן אמת הרפורמה לא כל כך הדאיגה אותו, כי הוא לא באמת האמין שהיא תעבור. מה שכן מפחיד אותו הוא שהאנשים שמקדמים את המהלך עושים זאת ממניעים פוליטיים ולא מתועלת צפויה לצרכן.
בעוד 5-10 שנים קדימה עדי סבור שיהיה ברפת.
"הרפת ביסעור היא לא פשוטה, אני אוהב אותה כי היא בודדת ומאפשרת לי כמנהל להיות ממש בתוך העניינים, ועדיין אני מנסה לעבוד עם עצמי להיות מסוגל גם להסתכל מזוית אחרת ורחבה יותר. בשאיפה בהמשך הדרך אזכה גם לנהל רפתות גדולות יותר. ארצה לעבוד במקום שיש לו חזון, שרואה את הרפת כענף מרכזי שיש לקדם ולפתח וכמובן להמשיך לרכוש כלים מקצועיים וכלכליים ולהתפתח".
אמנם עדי משכים קום כמו רבים אחרים בענף, אך מעיד שהעבודה ברפת משתלבת טוב עם חיי המשפחה, גם אם חוזר עייף לשני ילדיו הקטנים.
נאחל לו שימשיך להנות מעבודתו ולהגיע להישגים, וכמובן לשלב את העבודה עם המשפחה.
