אחרי שנתיים בהם שהו עם חברי קהילת רעים בתל אביב, רעות קרפ וילדיה, שאביהם ובת זוגו נרצחו ב-7 באוקטובר, חוזרים לביתם בקיבוץ. "שום דבר שהיה עד הנקודה הזו הוא לא אותו דבר כיום" היא אומרת ובכל זאת מתעקשת לראות את הטוב ונותנת לכולנו מסר של תקווה
*תמונה ראשית: רעות קרפ. "לא מאחלת לאף הורה להיות רחוק מהילדים שלו כשמבשרים לו שקורה דבר כזה". צילום: אייל בריברם
בתחילת חודש יולי האחרון נסגר "קפה עוטף רעים", שפעל במשך למעלה משנה בשכונת פלורנטין שבדרום תל אביב כמיזם יוצא דופן מסוגו של רעות קרפ, חברת רעים, הקיבוץ שבו נולדה, גדלה והקימה משפחה. שכונת פלורנטין שימשה מקום מגורים זמני עבור מאות מאנשי הקיבוץ שפונו מבתיהם בעקבות מתקפת המחבלים על יישובי הנגב המערבי באותה שבת שחורה של 7 באוקטובר ורעות מציינת, כי "המיזם המיוחד הזה נולד מתוך כאב והפך לבית של קהילה, זיכרון ותקווה. את 'קפה עוטף רעים' פתחתי אחרי האובדן של דביר, בעלי בנפרד ואב שלושת ילדיי. רציתי ליצור מקום שיחזיק את הזיכרון שלו, לא רק עבורם, אלא גם עבור כל מי שנפגע, נשבר וחיפש רגע של אור בתוך החושך. השוקולד, שהיה חלק מדביר, הפך ללב של הקפה. הצוות היה כולו מהעוטף והמוצרים מיצרנים מקומיים, כמחווה לקהילה שצמחה למרות הכול. כל כוס קפה, כל בוקר, כל מילה היו חלק ממסע של ריפוי".
"אבא נרצח. גם סתיו. הצילו"
שום דבר שחוותה רעות קרפ (44) בחייה לא הכין אותה ליום בו בעלה בנפרד ואבי ילדיה, דביר קרפ, נרצח לנגד עיניהם של שניים מילדיה במתקפת המחבלים בבית שבקיבוץ רעים.
האזעקות תפסו את רעות כשהיא מתארחת אצל חברתה ביהוד. גם בתה הבכורה, ליה, שהתה מחוץ לקיבוץ והתארחה אצל חברתה במושב עין הבשור. באותו זמן נכנסו דביר, יחד עם ילדיהם דריה ולביא ובת זוגו של דביר, סתיו, לממ"ד. במהלך המתקפה שיגרה דריה לאמה הודעה: "אימא, זו דריה. אבא נרצח. גם סתיו. הצילו".
במשך שלוש שעות שוחחה רעות עם בתה בטלפון ובמקביל הזעיקה עזרה לילדיה שנותרו לבדם. אחד השכנים עזב את משפחתו והצטרף לילדים עד שחולצו לאחר שעות ארוכות.
שנתיים לאחר אותה שבת, שרעות מגדירה כ"טראומה לכל החיים", היא עדיין לא מעכלת את האובדן. מול ההתמודדות הבלתי נתפסת, היא מוצאת את הכוחות להמשיך בעשייה.
"אני מגדירה את האירוע הזה כ'לפני הספירה ואחרי הספירה'", היא מספרת בראיון מרגש וגלוי לב. "כל פעם שאני מנסה להיזכר בדברים מסוימים יש את הרגע הזה שאני צריכה לעצור ולחשוב. למשל, כששואלים אותי בני כמה הילדים שלי. לפעמים אני משיבה לשואלים אותי כי האירוע הזה אירע לפני שנה. אני לא מעכלת שזה בעצם קרה לפני שנתיים. האירוע הזה שינה לי את החיים לבלי הכר מקצה לקצה. שום דבר שהיה עד הנקודה הזו הוא לא אותו דבר כיום. לטוב ולרע".
למה הכוונה?
"יש את הנטייה להסתכל על טרגדיה בצורה אבסולוטית. הגישה שלי לאורך השנתיים האחרונות הייתה והינה איך להוציא את החיובי ואת הטוב מכל סיטואציה. זה הינחה אותי כל חיי ומאז 7 באוקטובר זה מוצא את ביטויו ביתר שאת".
זה מחייב הסבר.
"הכוונה היא שאיבדנו לא רק את החברים שלנו, את יקירינו, את בעלי, אלא איבדנו גם את התמימות שלנו. ביום ההוא איבדנו המון דברים והפכנו להיות אנשים אחרים. אני מתכוונת לכך במלוא מובן המילה. אני לא אותו בן אדם שהייתי קודם לכן. יש דברים שאני אפילו לא זוכרת מהתקופה שלפני. אני לא זוכרת מה חשבתי קודם. אני לא זוכרת מי הייתי קודם"
כל מה שהיה לי באותם רגעים זה טלפון נייד ותקווה
כיצד בא לידי ביטוי שהפכת לבן אדם אחר?
"זה בא לידי ביטוי בהתעקשות שלי לראות את הטוב, את החיובי, למרות הקושי הרב שחוויתי. לראות טוב בתוך כאוס, אובדן והטבח שקרה. אני מנסה לשמור על איזה סוג של אופטימיות עתידית, כי אחרת אין לי מה לעשות פה. אם אני חושבת שכל הדבר הזה מועד לכישלון ושכל החיים יהיו מעכשיו ואילך נוראיים, קשים ועצובים, אז אין לי מה לחפש על הכדור. מבחינתי, יש לי שלושה ילדים שמסתכלים על אימא וצריכים לראות אימא מתפקדת, שמשדרת להם מסר של תקווה, בדיוק כמו אותו היום בו דריה, הבת שלי, ישבה לבד עם אחיה, לביא, בחדר מתחת לשמיכה וכל מה שהיה לי באותם רגעים זה טלפון נייד ותקווה. אלה שני הדברים היחידים שהיו לי".
"זו טראומה שתלווה אותנו לאורך כל החיים", מדגישה רעות בהתרגשות, "זה עניין שאני נפגשת בו ביום-יום. איך שלא נסתכל על זה, עברנו טראומה. אני לא מאחלת לאף הורה להיות רחוק מהילדים שלו כשמבשרים לו שקורה דבר כזה, כשהילדים בסכנה ואין יכולת להגיע ולהציל אותם. הטראומה הזו מלווה בכל נקודה בחיים. מעבר לזה היא גם נכנסת במקומות בלתי צפויים".
למשל?
"הייתי זקוקה לעזרה של חברה מסוימת שלא דיברתי איתה הרבה זמן. פתחתי את ההתכתבות בווטסאפ כדי לשלוח לה הודעה ופתאום גיליתי שההודעה האחרונה ממנה נשלחה ב-7 באוקטובר: 'אני מקווה שהכול בסדר איתכם'. עניתי לה: 'לא בסדר. דביר נרצח'. מאז לא התכתבנו.
הייתי תחת כל כך הרבה לחץ וניסיון להחזיק את דריה והאובדן של דביר. הכול קרה ביחד. אני אפילו לא זוכרת שאנשים התקשרו אליי ושלחו לי הודעות. לא הכול אני זוכרת. זה מופיע פתאום. אני יכולה שיהיה לי סבבה ממש והכול בסדר ואני בעניינים שבשגרה, מדברת עם המורים החדשים של הילדים ומנסה להחזיר את הילדים למסגרת של מערכת החינוך, בה הם לא היו בשנתיים האחרונות, ופתאום הודעה כזאת".
למרות הטראומה בחרנו לחזור
כמעט שנתיים חלפו מאז פונתה רעות קרפ עם שלושת ילדיה, ליה (14.5), דריה (12) ולביא (10.5), כמו גם מרבית אנשי קיבוץ רעים, עד שחזרו לפני שבועות אחדים לביתם שבקיבוץ.
"התחושות מאוד אמביוולנטיות" היא מודה, "ונראה לי שזה גם מאוד מובן. מצד אחד, החזרה הביתה יש בה הרגשה של חזרה למוכר. התגעגענו לדבר הזה של לחזור הביתה. עברנו חוויה טראומטית שאי אפשר להסביר זאת במילים. לא להיות בבית כמעט שנתיים, אני לא חושבת שלמישהו זה קרה אי פעם שלא מבחירה. שבבוקר אחד אתה נשלף ממיטתך ואתה חוזר אליה אחרי שנתיים, זה פסיכי בכל קנה מידה. אבל הקיבוץ זה המקום המוכר, זה המקום בו היו לנו גם חוויות טובות. אני חושבת שזה המקום שעוד איך שהוא יכול לעזור ולהקל על תהליך השיקום. לבן אדם לאחר תאונת דרכים ממליצים לשוב ולנהוג כמה שיותר מהר לאחר התאונה. ככה גם אנחנו, מנסים לחזור ולנהוג. לעבור ולגור במקום אחר בשביל לא להתעסק בזה ולא לגעת בפצע הזה, זה לא משהו חכם בעיניי. דביר נקבר בקיבוץ מתוך מחשבה שאנחנו הולכים לחזור ולגור ברעים. כל הזמן ידעתי שאנחנו הולכים לחזור הביתה. לפי התגובות של האנשים, אני יודעת להגיד שלהרבה אנשים זה לא היה ברור כלל וכלל".
כפוגשים בך כיום בשבילי הקיבוץ, מהן התגובות?
"כשפוגשים אותי בשבילי הקיבוץ, אנשים נרגשים עד דמעות. זה כל כך לא מובן מאליו לאנשים אחרים. לי, זה הכי מובן מאליו, כי זה הבית שלי. התחושה שלי היא, שאף אחד לא יזיז אותי מהבית שלי. גם לילדים, כמה שהם עברו את הטראומה הנוראית הזו, יותר קל להם להתנהל בקיבוץ מאשר בתל-אביב. אלה ילדים שיסחבו את הטראומה הזו איתם לאורך כל חייהם. החברים בקיבוץ שמחים לראות, שלמרות הטראומה בחרנו לחזור".
הטראומה נוכחת בבית? מדברים על זה במשפחה?
"ליה, הבת הגדולה, מדברת על זה. לביא נזכר באוכל שדביר היה מכין והוא מדבר עליו לא מעט. דריה לא מדברת על אבא שלה בכלל. מאוד קשה לה להתעסק בנושא הזה. מהר מאוד היא מחקה את הטלפון של דביר מהנייד שלה ואמרה לי 'הוא מת, אין לי צורך במספר'. זה נורא גם בשבילי, כאימא, לדעת שהילדים שלי יגדלו בלי אבא".
על המקרר עדיין תלויה תוכנית לחופשת סוכות אוקטובר 23
בימים בהם המדינה גורסת שאין מניעה ביטחונית ושיקומית לשוב למרבית יישובי הנגב המערבי, בהם גם קיבוץ רעים, ובקרב התושבי מקנן החשש שרוחות המלחמה עוד ינשבו באזור לפרק זמן ארוך, רעות מודה ש"לא נעים, זה אנדרסטייטמנט. יש רעש מלחמה לא נורמלי. להגיד לך שחשבתי שאני אחזור למלחמה? התשובה היא 'לא'. לגמרי חשבתי, שכשאני אחזור הביתה, החטופים יחזרו אף הם והכול יהיה רגוע יותר. זה לא קרה, לצערי הרב. הפיצוצים האלה הם לא נעימים. החשש להביא את הילדים למקום הזה, כשברקע נשמעים 'בומים', כולם חשבו על זה בטרם התקבלה ההחלטה לחזור הביתה. אני הבנתי, שלצערי הרב הילדים שלי גדלו לתוך מציאות כזו, שזה הסאונד ברקע. הם מכירים את זה ולא נלחצים מזה. אני רגועה והם רגועים. אין לי דרך אחרת. למרות זאת אני מאוד מקווה שהם לא יגדלו לתוך מציאות כזו".
שנתיים אחרי והקלישאה שהזמן מקהה את הכאב אינה רלוונטית?
"נכון מאוד. גם אם תראיין אותי בעוד שמונה שנים, אני לא אקלוט מה קרה. אי אפשר באמת להבין. החזרה לקיבוץ איך שהוא מתחילה לסייע בתהליך העיבוד, אבל לא בהבנת מה שקרה באותה שבת שחורה".
רעות קרפ ושלושת ילדיה שבו לביתם בקיבוץ, בו התגוררו רעות ובעלה דביר המנוח בטרם נפרדו. בימים אלה הם אמורים לעבור לבית אחר ומותאם יותר לצורכי המשפחה. "גם זה זמני", מציינת רעות, "במקביל אני בונה בית שהתחלתי לבנות בספטמבר 2023, הצפי לכניסה לבית החדש הוא בשנה הבאה".
שנתיים לאירוע 7 באוקטובר ובסימן שנה חדשה, שיקום והתחדשות. יש תובנות, תוכניות לעתיד?
"קרה לנו הדבר הכי נורא בעולם ויחד עם זאת – זה הבית שלנו שחווינו בו גם את הדברים הכי טובים בעולם. חזרנו לבית ועל המקרר עדיין תלויה התוכנית לילדים לחופשת סוכות של אוקטובר 23 וגם תמונות של המשפחה ביחד. זה קשה. זה כאילו החיים שהיו ואינם, החיים שלא יהיו עוד. זה מטלטל מאוד. אני לא מאמינה שעברו שנתיים. נמחקו שנתיים מהחיים".
כיצד נראים החיים שנתיים אחרי?
"לאט לאט. הילדים צריכים להיכנס למסגרות החינוך בהן לא היו שנתיים, בהן התגוררו בבניין בקומה 4 בשכונת פלורנטין בתל אביב. זו חתיכת עבודה. לחזור משהות בת שנתיים בתל אביב לקיבוץ זה סוג של קליטה מחודשת עבור הילדים. אם תשאל את הילדים שלי – רעים או תל אביב, הם אפילו לא יתנו לך לסיים את השאלה ויענו מיד – רעים. אין כאן בכלל שאלה. אפילו לא לרגע, אין געגועים לשנתיים בתל אביב. קיבלו אותנו בתל אביב בזרועות פתוחות. הזדהו איתנו וחיבקו אותנו. כשהחלטתי לסגור את בית הקפה, אנשים תהו לפשר הסגירה ואני השבתי להם שאנחנו חוזרים הביתה. אנשים התרגשו למשמע התשובה הזו וציינו את הקשר שנרקם בינם לביננו. כל הזמן אני מקבלת מסרים שהם מתגעגעים אלינו ושזה לא נעים לראות בית קפה סגור. אני עדיין מתעסקת בפיתוח והפצת מותג השוקולד של דביר. אנשים פונים אליי ומבקשים ממני את הפרלינים של דביר. זה מרגש. במקביל אני גם מקיימת הרצאה תחת הכותרת 'אמא פה', במסגרתה אני מספרת על הטראומה שחוויתי אז ועל ההתמודדות בהווה. אבל לפני הכול, גידול הילדים, אם כבר מדברים על פרלינים, זה הדובדבן שבקצפת".
הנוכחות של דביר היא בכל מקום
בית הקפה שנולד מתוך כאב והפך לבית של קהילה, זיכרון ותקווה
"קפה עוטף רעים" אינו המיזם הקולינארי הראשון בו הייתה רעות מעורבת. לפני 13 שנה הקימה עם בעלה דביר את "שוקולד קפה" על טהרת הפרלינים ומוצרי השוקולד פרי תוצרתו של דביר, שוקולייטר בזכות עצמו.
עד 7 באוקטובר 2023 פעל המיזם במתחם מרכז היום לקשיש והוא נפתח מחדש במאי 2024. "בהקמתו של 'קפה עוטף רעים'", מציינת רעות, "היה עניין של מפונים שפותחים בית קפה בתקופת השהות בתל אביב. הרעיון ההתחלתי להקמה היה כשחיים ילין, איש קיבוץ בארי, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול, פנה אליי והציע לי לפתוח סניף של 'שוקולד קפה'. לא הסכמתי. ידעתי שעלי לגדל לבד שלושה ילדים ושאין לי עכשיו את האפשרות לנהל בית קפה עם כל המורכבות והטראומה. פניי לא היו לשם.
בסופו של דבר נמצאה הקונסטלציה שלא אני אנהל, אלא שאהיה ה'פנים' של 'קפה עוטף רעים'. הרעיון היה שהמקום יתופעל על ידי חבר'ה מהנגב המערבי, בעיקר מרעים. המקום זכה להדים רבים בארץ ובעולם. הלקוחות ראו אותנו ושמעו את הסיפורים שלנו. מכרנו מוצרים שמיוצרים בעוטף – גבינות של מחלבת בארי, ממרחים של עין הבשור ודבש מקיבוץ ארז. ההכנסות חזרו בצורה כזו או אחרת לחקלאי הנגב המערבי.
הפרלינים של דביר קבלו מקום של כבוד, כשלא היה את דביר שייצר אותם. המתכונים שלו הועברו לשוקולטייר מקצועי שממשיך לייצר את הפרלינים. לפני כשלושה חודשים סגרנו את המקום וחזרנו הביתה, לקיבוץ. הנוכחות של דביר היא בכל מקום. מהרגע שנכנסים ל'שוקולד קפה' באשכול נחשפים לתמונה של דביר ושל סתיו, שנרצחה אף היא באותה שבת שחורה, ובעמדת השוקולד ניצבת כרזה לזכרו. אנשים אומרים לי שעוד רגע הם מצפים שדביר יוציא את ראשו מהמטבח שבמקום. אי אפשר להאמין שהוא איננו. זה לא נתפס".
