בדי אוהלים המסמלים את הנדודים והטלטלות של אלו שפונו מביתם שמשו השראה למערכת לבוש שיצרה שיר כץ מצבעון. הפריפריה מגיעה לאופנה
*תמונה ראשית: שיר כץ, מרגישה תלושה. "קהילת צבעון מפוזרת בכל המדינה. המשפחה שלי עוברת מסאבלט לסאבלט". צילום: גלי להב
שיר כץ ידעה כבר מגיל שלוש שתעסוק באופנה. "לא מזמן מצאה סבתא שלי במגירותיה חוברות ישנות שנקראו 'טופ מודל', אותן שמרה מתקופת ילדותי. נהגתי לשבת עם חברה, לצבוע את הדמויות וליצור להן מערכת לבוש. מציורים פשוטים זה התפתח יותר ויותר, ועם השנים הגעתי לרישום שכבר אפשר לקרוא לו סקיצות״.
מכונת תפירה בגיל 12
שיר, בת הקיבוץ, נולדה לגלי ולליאת, זוג שהגיע לגליל מאזור חיפה והיה בין מקימי צבעון. היא זוכרת את שנות ילדותה בצבעים חזקים של ירוק, טיפוס על עצים, משחקי כדור עם חברים ותחושת חופש מתמשכת.
"כל היום בילינו יחד מחוץ לבית, מתבאסים כשהערב יורד וההורים קוראים לנו לחזור. החברים שאיתם גדלתי נחשבים כחלק ממשפחתי. הם היו נכנסים אלי הביתה בחופשיות, פותחים מקרר, ארונות, טלוויזיה, והכול הרגיש משותף. חיינו בתוך בועה בטוחה".
כאשר היתה שיר בת 11 עברו הוריה להתגורר בעמק החולה, והיא למדה בבתי הספר "עינת הגליל" ואחר כך בתיכון "עינות ירדן", הממוקמים בקיבוץ עמיר. "פתאום נדרשתי לבנות את עצמי במקום אחר, להכיר ילדים חדשים ולהבין את 'חוקי המשחק'. ההסתגלות לכך היתה לי קשה ורוב השיעורים שעממו אותי. בשלב די מוקדם הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן שלי בביה"ס, במקום לממש את עצמי ואת התשוקה שלי לעיצוב אופנה. פעמים רבות 'ברחתי' למחברת הסקיצות שלי, ואחרי שעות הלימודים הייתי משקיעה בכך את כל כולי".
מילותיה הנלהבות של שיר אינן נאמרות בעלמא. כבר בגיל 12 היא השיגה מכונת תפירה, ובעזרת סרטונים ביוטיוב, לימדה את עצמה לצייר גזרות ולתפור מוצרי אופנה. בגיל 14 התנסתה בתפירת תיקים, ולמשך תקופה קצרה אף מכרה אותם בבוטיקים בקריות. "ראיתי סרטון שמלמד לעשות תיק תלת-מימד בצורת משולש. ניסיתי וניסיתי עד שיצא מושלם. לאחר שמישהי התלהבה וקנתה אותו ממני, הכנתי כמה תיקים כאלו. למרות שחשבתי שיהיה לזה פוטנציאל המכירות לא תפסו תאוצה. עם זאת, לא התבאסתי, התרגשתי מעצם העובדה שמישהי מעוניינת בתיק שאני בעצמי הכנתי, וגם אם מכרתי מעט, עדיין הייתי מרוצה מאוד".
תיק מחומרי בניין ממוחזרים
הוריה של שיר נתנו לה גיבוי לכל הנסיונות האופנתיים שערכה. היא מודה להם על כך, ואף מעריכה את הגישה החינוכית בה נקטו. "הוריי תמכו בי ונתנו לי יד חופשית לעסוק בתחום שאני אוהבת. יחד עם זאת הם הציבו
לי גבולות, ואפשר לומר שבזכותם יש לי תעודת בגרות מלאה וטובה״.
כעבור שש שנים של מגורים בעמק, חזרה משפחת כץ לצבעון. שוב נאלצה שיר להסתגלות ישנה-חדשה, לחזרה אל החברים הוותיקים ולהיכרות עם חברים חדשים בקיבוץ. "חוויתי מעברים לא פשוטים, אבל בדיעבד ההתמודדויות האלו בנו אותי. למדתי שוב ושוב להתחיל מחדש. גיליתי שגם אם בהתחלה נראה ששום דבר לא הולך בקלות – בסוף זה תמיד מסתדר".
גם לאחר שבגרה ושירתה בשירות הלאומי, לא ויתרה שיר על חלומה לעצב אופנה. כדי להתקבל ללימודי תואר ראשון ב"שנקר", היא הכינה תיק עבודות ייחודי, במסגרתו הגישה ציורי ענק, בהם שילבה קיפולי נייר בסגנון יפני, ואף הכינה תיקים מחומרי בניין ממוחזרים. "עשיתי הליכת ערב בצבעון, וראיתי שהשכנים שלנו בונים בית. בסביבת המקום נזרקו צינורות, מסמרים ואזיקוני פלסטיק, והרגשתי שאני נגנבת מהחומרים האלו. אפילו לקחתי משם פילטר של מכונת כביסה ויצרתי ממנו תיק. זה אומנם נשמע מוגזם ומסורבל, אבל בסוף יצא תיק שימושי. ככה זה אצלי. אני קמה בלילה ופתאום יש לי השראה לבגד כלשהו. עיצוב אופנה זה הייעוד שלי, ואני מרגישה שאני לא יכולה לחיות בלי לעסוק בזה״.
המרכז זו בועה שמכחישה את מה שקורה בפריפריה
שיר התקבלה ל"שנקר", ובתחילת אוקטובר האחרון הכינה את עצמה לפתיחת שנת הלימודים השלישית שלה. בערב 6 באוקטובר היא היתה בדירתה השכורה ברמת-גן, יחד עם חברתה ללימודים. "פטפטנו בנחת, צחקנו, ונהננו. היינו ערות עד 3:00 בלילה ואז הלכנו לישון. מוקדם בבוקר קמנו לאסון ולמלחמה. כל היום עשינו ברורים בטלפון, מחפשות אות חיים ממשפחותינו ויקירנו״.
בצפון, קיבלה משפחתה של שיר, כמו רבים מתושבי האזור, את ההודעה שיש להתפנות מהיישוב.
תחילה התארחו אצל קרוביהם בקריות, ובהמשך טסו לחו"ל למשך ארבעה חודשים. "היינו זקוקים להרגשת ביטחון ויציבות. עדיין חקוקים בגופנו פגעי הקטיושה שנפלה במרפסת ביתנו במלחמת לבנון השנייה, והבנו שנכון יהיה אם נתרחק מכאן״.
גם הרחק מישראל לא מצאה שיר מנוח לנפשה והמחשבות על האירועים המתרחשים בארץ העסיקו אותה.
"זו היתה תקופה מורכבת עבורי, כמעט ולא תפקדתי כשהיינו בחו"ל. לא רציתי לפספס את החלום שלי, חזרתי לדירה ברמת-גן, והתחלתי את שנת הלימודים בנחישות אך בלב חצוי. המרכז זו בועה שמכחישה את מה שקורה בפריפריה. הדברים ממשיכים, והבנתי שעדיף לנסות לחזור לשגרה כי אחרת אישאר מאחור. עשיתי פרויקטים עם לב קרוע מדאגות. הסביבה מראה תמיכה, אבל יש תחושה שאף פעם הם לא יוכלו להבין מה אני עוברת ועד כמה אני מרגישה תלושה.
קהילת צבעון מפוזרת בכל המדינה. המשפחה שלי עוברת מסאבלט לסאבלט. המציאות מזעזעת – אבל הייתי חייבת למצוא את הכוחות כדי לתפקד ולא ליפול מהרכבת הזו״.
תיק כדורסל קטן איתו ברחנו מהבית
תחושותיה החזקות של שיר, הן שהובילו אותה לבחירת הנושא האישי שלה במסגרת קורס שנקרא "אופנה אחראית, אופנת קיימות". הסטודנטיות הונחו לבחור חפץ שבהשראתו תיצורנה שתי מערכות לבוש. הן נדרשו לחקור את משמעות החפץ עבורן, להרחיב את מנעד ההתייחסויות אליו, ובהתאם לתשובות העולות – לעצב קולקציה שלמה. "ישר חשבתי על תיק טיולים, כחפץ שמבטא את כל הטלטלות שעברנו בתקופה האחרונה", מסבירה שיר את השתלשלות הפרויקט. "נזכרתי בתיק הכדורסל הקטן שאיתו ברחנו מהבית בתחילת המלחמה, והחלטתי להתמקד דווקא בתיקים האלו, שסמל קבוצת הגליל העליון מוטבע עליהם. מבחינתי הם חלק נכבד מילדותי. אחי ואני שיחקנו בקבוצה, ואבא שלי היה מתנדב מסור בה. זהו תיק שמסמל בעיניי את האחדות של הגליל ואת האופי המיוחד של הצפון".
שיר פתחה במחקר שהחל בנבכי נשמתה, והתרחב לשיחות עם מפונים וכאלו שבחרו להישאר בביתם. "בדקתי את המושג 'בית' ומתהליך הבירור זיקקתי שלוש מילים: 'מחסה', 'מקלט' ו'הגנה'. שאלתי את עצמי – איך זה יכול להיות שאנו חיים היום במציאות שאינה מחזיקה את כל המשמעויות הללו? הרי כל הסביבה קורסת ולא מקבלת את התנאים הבסיסיים הללו. איך יתכן שזמן רב כל כך הבית שלנו לא מתקיים והסביבה הבטוחה שלנו קורסת? ככל שהזמן עבר, וקיבלתי עוד ועוד תמונות של שריפות וחורבן מהגליל היפה שלנו, הבנתי שבכוונתי להשתמש בפרויקט שלי כדרך לבטא את תחושת התלישות והגעגועים הביתה״.
שיר השיגה 16 תיקי גליל עליון, והחלה לפרק אותם לגורמים על מנת לייצר מהם מערכת לבוש חדשה. בנוסף, למרות הקושי הגדול לתפעל אותם – היא בחרה להשתמש גם בבדים של שקי שינה ואוהלים, המייצגים בעיניה מסע נדודים.
"היה לי חשוב להתעסק גם עם חומרים שאינם ברורים מאליהם. בדים של אוהלים הם עבים מאוד, ולמרות ששברתי עשרות מחטים, עדיין עמדתי במשימה שהצבתי לעצמי. לכל חומר שבחרתי היתה משמעות עבורי, והקפדתי לנצל כל רכיב ופריט, כדי לשמור על רמת מחזור גבוהה ולמזער את כמות הבלאי".
מבט מעמיק במוצרי האופנה של שיר מבהיר לחלוטין את דבריה. היא לקחה את ראשי הרוכסנים שפרקה מהתיקים והרכיבה אותם לכדי תיק חדש. כמו כן, עיצבה תיק שיכול להפוך לשמלה וכך העניקה למוצר שני שימושים. בגמר התהליך, הוצגו הקולקציות של שיר וחברותיה ב"דיזינגוף סנטר", מול קהל מזדמן ובעיקר בנוכחות מבקרים חיצוניים שנתנו משובים על מערכות הלבוש. יצירותיה הייחודיות של שיר זכו למחמאות רבות.
מסר בתוך הבגדים
קריאה להצלה, עיניים שמעדיפות לא לראות ובד עבה שמגן אבל גם מכביד
"עם כל המורכבות של המצב העכשווי ושל הבחירה בחומרים מאתגרים, נהניתי מאד מהפרויקט, כי הבאתי את עצמי ואת מה שמעסיק אותי. עוד לפני שתפרתי את קולקציית הלבוש, עבדתי קשה כדי לפרק את התיקים, הפכתי אותם למספר רב של פטצ'ים, ומהם יצרתי בד מחודש שהרכיב את הפרויקט. זו הרגשה אחרת לגמרי מחיפוש אחרי בד מוכן מהחנות. זכיתי לסיפוק מעצם יצירת הטקסטורה בה בחרתי. יש משהו מטורף בלקחת פריט מסוים שאינו בשימוש, לפרק אותו, ולהעניק לו חיים חדשים ויעילים. נכון שהעדכונים שקיבלתי מהצפון והתמונות של השריפות בגליל שברו לי את הלב, אבל זה דווקא נתן לי יותר מוטיבציה לעשייה ולהעברת תחושותיי. החלטתי לא לשתוק, אלא לשלב את מסרים בתוך הבגדים. הדפסתי על הבד כיתוב של קריאת S.O.S, ומסביבו הוספתי הרבה סימני קריאה וכוכביות כדי לטשטש את זה מעט. כך שדרתי מסר, שאני מרגישה שמנסים לטשטש את המצב שלנו ולהתעלם ממנו בכוונה. רעיון נוסף היה לשלב לאורך קו המכנסיים עינייות שנמצאות בתיקים ובאוהלים, כדי לסמל שיש עיניים שמעדיפות לא לראות את המצב לאשורו. כמו כן, מערכות הלבוש שיצרתי יועדו לכסות את פני הדוגמנית כך שמצד אחד העבירו תחושה של מחסה והגנה, אבל מצד שני, מכיוון שהביגוד היה עשוי מבד תיקים עבה – זה הכביד עליה, ויצר תחושה של מציאות מעיקה שאי אפשר להימלט ממנה. כשהתחלתי את הפרויקט לפני ארבעה חודשים, לא חשבתי שהוא יהיה עדיין אקטואלי בשלב זה של השנה. בלתי נתפס שהמציאות שלנו לא השתנתה, ובממשלה לאף אחד לא אכפת. רואים את המצוקה ומתעלמים, ממש כמו העינייות במכנסיים. הלוואי ובעתיד אוכל ליצור משהו עם תקווה, אבל אם המצב לא ישתנה חלילה – אמשיך לתפור מחאה".
