יונתן דמרי, לולן ותיק ממושב עבדון שעל גבול לבנון, המשיך את משק הוריו, טיפח, השקיע ושידרג את הלולים שלו, במטרה שיהוו מקור הכנסה לפנסיה * כעת לאור "הרפורמה החדשה" הוא מתחרט על ההשקעה הגבוהה ומהרהר האם כשהיה צעיר היה צריך לבחור בחקלאות * חני סולומון שוחחה עם יונתן דמרי ושני בניו, נאור ורון, על העתיד הכלכלי של הלולנים והחקלאים על גבול הצפון
יש מושבים שבקושי שומעים על קיומם ופועלם. אחד מהם הוא מושב עבדון הממוקם בגליל המערבי, ליד שלומי, כ-4 ק”מ מגבול ישראל-לבנון, במועצה האזורית מעלה יוסף. עבדון הוקם בשנת 1952 על ידי עולים מטוניסיה ואירן ומשתייך לתנועת המושבים. הוא נקרא על שם העיר המקראית עבדון, שנהוג לזהותה בתל עבדון הסמוך.
יונתן דמרי כמו מרבית החקלאים בגבול הצפון, גם דמרי מחזיק בלולי מטילות. דמרי הוא אחד ממאות החקלאים המאוכזבים מאוד ממדיניות משרד החקלאות וחרד לגבי העתיד ודור ההמשך של ילדיו. דמרי גם חרד לעתיד ספקת המזון הטרי וביטחון המזון במדינה. "למה הורסים מפעלי חיים במשקים החקלאיים, ואת כל מה שבנו במשך שנים רבות? זה כואב כי מה שנהרס, קשה להאמין שיבנה שוב."
ימים ראשונים
יונתן דמרי (60) נשוי לרינה ילידת מושב זרעית. לבני הזוג שלושה ילדים: צפריר, רון ונאור, ו- 4 נכדים. צפריר ונאור כבר נישאו, הקימו משפחות ומתגוררים במשק ההורים. רעייתו של יונתן, רינה, עובדת במועצה האזורית כחשבת שכר מזה שלושה עשורים. גם במשק משפחתה בזרעית מגדלים מטילות בלולים.
יונתן דמרי צעיר ילדי המשפחה, נולד במושב עבדון להוריו פנחס ושושנה דמרי ז"ל, שעלו לארץ מתוניס. הוריו היו ציוניים וממייסדי מושב עבדון. דמרי משמש כחבר ועד פעיל כ- 14 שנים: "להורי נולדו 11 ילדים, לצערנו חלקם נפטרו במהלך השנים. דידי ז"ל, אחי הצעיר שלא הכרתי, נולד השני מהילדים ונפטר עוד כילד בתוניס. המשפחה הציונית עלתה לארץ בשנת 1952, עם ששה ילדים: ציון, בני, דני, מאיר, יהודה וחנן ובארץ נולדו עוד ארבעה ילדים: אסתר, רחל, שרה ואני יונתן הצעיר בילדים.
"אני נשארתי במשק כדור ההמשך. בשנים האחרונות, ובמיוחד השנה אני תוהה, האם העובדה שהסכמתי לכך, הייתה נכונה וטובה בשבילי ובשביל משפחתי – ומפליג במחשבות איך היו נראים חיי, במידה והייתי חי בעיר כנהריה, ומתפרנס בכבוד מהמוסך המוצלח שלי? או אולי מתגורר, באחד היישובים בשומרון. באותה תקופה חלק מזוגות בני גילי, עברו ובנו שם את ביתם.
"אני מהרהר על הורי ועל התלאות עברו במשך שנותיהם בארץ. הורי לא הגיעו ישר למושב, הם עברו מספר תחנות עם ששת ילדיהם. בתחילה היו אצל בני המשפחה ברמלה, ובהמשך בראש פינה שהייתה באותם ימים, שלפי סיפוריהם היה אז מקום שכוח אל. הם גרו בצריפים ואת המים היו מביאים בדליים. אב המשפחה פנחס עבד ביעור ביערות קק"ל, למרות שבמקצועו בתוניס היה מורה לצרפתית וחשמלאי.
"המשכורת לא הספיקה למשפחה, והוחלט שחוזרים למשפחה ברמלה. עד שהגיעה יום אחד משאית של הסוכנות שהציעה לעלות להתיישבות חדשה. הידיעה הייתה שמתארגן גרעין להקמת מושב בצפון. שניהם חשבו שכדאי ללכת על ההצעה ולנסות.
"למזלו הטוב של אבי, מקצועו כחשמלאי הביא לו עיסוק ופרנסה טובה יחסית, מאחר והוא חישמל את כל בתי המושב שזה עתה נוסד. בתחילה הם גרו בצריפים עם הילדים, זה היה בכלל לא פשוט, אך הם הרגישו את הציונות בפועל, הלכה למעשה, שהנה ניתנה להם הזכות לבנות את הארץ."
פרשת דרכים
בתחילה נקרא המקום כפר עבדון, ישוב ששימש בימיו הראשונים ככפר עבודה ורוב תושביו עבדו בייעור ובהכשרת קרקע בסביבה. השלב הבא היה הכשרת השטח להקמת המשק החקלאי, ל-54 נחלות למשפחות שהיו בתחילה. לכל משק נבנה לול, ושוב האב פנחס עבד במלוא הקצב, בחיבור הנחלות לחשמל.
וכך היה. כמו במושבים רבים ברחבי הארץ – המתיישבים החדשים בנו במו ידיהם את בתי הקבע שלהם. שני קירות נבנו מאבן מקומית והשאר מבלוקים. הבתים נבנו לפי גודל המשפחה. הם גם למדו לעבוד בחקלאות. כל משפחה קיבלה 25 מטילות שהיוו, את הבסיס ללולים ונטעו עצי נשירים: כאגסים, תפוחים ועוד.
יונתן מספר: "החיים במושב המשיכו ועברנו במשפחה מספר אסונות. אחי בנימין ז"ל השוטר ואחי מאיר ז"ל החייל נהרגו בתאונות דרכים בעת שירותם. האסונות המשיכו ואחי חנן ז"ל נפטר מאירוע לב. אבי פנחס ז"ל נעצב מאוד מהאסונות שפקדו את המשפחה. הוא נפטר לי בידיים כשהייתי בגיל 16. עבורי זהו זיכרון קשה מאד, כי באותם ימים לא היה רכב במושב שיוכל להובילו במהירות לבית החולים בנהריה.
"אחי יהודה דמרי יבדל"א, הגדול ממני בכמה שנים טובות, מתגורר גם הוא במושב עם משפחתו וגם לו יש לולים ובעיות. והנה היום אני עומד בפרשת דרכים. ולא מאמין לאן הרפורמה החדשה מובילה אותנו. אחרי שהשקעתי בלול לפי הדרישות, וקניתי שתי מכסות חדשות. הקמתי לול לתפארת, המונה 7,500 מטילות, לול שעמד בתקנים שרק לפני כשלוש שנים נקבעו. הקמתי לול ענק שאמור היה להוות את הבטחת הפנסיה של רעייתי ושלי בהשקעה עצומה ובסכום שיכולתי לקנות שתי דירות בנהריה. זהו מפח נפש גדול בשבילנו כעת כשההוראות החדשות מדברות על כך שהלולים יוצאו מחוץ למושב."
מכונאי רכב: מקצוע לחיים
יונתן למד בביה"ס יד נתן, במגמת מיכון חקלאי. הוא סיים כמכונאי רכב, מקצוע בו עסק גם בשלוש שנות שירותו הצבאי: "התחתנתי צעיר, אחרי הצבא, בגיל 22. אחרי שנה כבר נולדה בתנו הבכורה צפריר. היום צפריר (37) מתגוררת במשק עם משפחתה ושלושת ילדיה ועובדת כמורה לחינוך מיוחד בגשר הזיו.
"התחלתי לעבוד במוסכים שונים בסביבה, כדי לקבל ניסיון ובמקביל עבדתי במשק החקלאי. בשנת 1984 פתחתי מוסך משלי, במחסן הביצים הישן בעבדון. במשך כל השנים למדתי והשתלמתי בתחום. המוסך גדל התרחב ונאלצתי לעבור מקום לקיבוץ מצובה ומשם לאזור התעשייה בלימן.
"במקביל עבדתי במשק: בלולים, בגידול האבוקדו והליצ'י. לצערי בשנת 2016 נפלתי במוסך, וספגתי פגיעה חזקה בכתף. נאלצתי לעבור ניתוח ושיקום ממושך. החלטתי שאני פורש ומסרתי את המפתחות לבן, רון דמרי, שעושה חייל ומצליח מאד. אני גאה בילדי, וכמו כל אב רוצה שהם יהיו מסודרים ומאושרים בחיים. לפני כמה שנים גם האח הצעיר נאור הצטרף לעבודה במוסך. ששמו המקורי נשאר 'מוסך יונתן'."
האם יש עתיד לדור ההמשך?
לשיחה מצטרף הבן הצעיר נאור דמרי (28): "נולדתי וגדלתי במושב עבדון, אני נשוי לתאיר ואב לאימרי הקטן, בן שנה וארבע חודשים. אני גאה במשפחתי ובהוריי החרוצים: יונתן ורינה ולגמרי מבין את ההתלבטות והדילמה שהם עומדים בפניה. השאלה שאני מתחבט בה היא האם כדאי ומשתלם שאשאר במשק כ'בן ממשיך' לאור המצב כיום ואי ידיעה ברורה ובטוחה, לאן צועדים? האם זה נכון עבורי שאשאר במושב?"
נאור מסביר שאביו עבד כל חייו כמכונאי רכב עוד מתקופת הצבא ושילב בעבודתו גם עבודה בלול ובמשק החקלאי של המשפחה. לאחר פטירתה של סבתא שושנה ז"ל, המשק הועבר לאביו יונתן כ"בן ממשיך".
נאור: "אז זה היה ברור שממשיכים במשק את מה שדור המייסד הקים. כרגע אני גר עם המשפחה שלי ביחידה שבנינו, מאחורי בית הורי בשטח המושב הוותיק. צריך להבין שהמשפחה שלנו ציונית, מהמשפחות המייסדות של היישוב, כך שהבית המקורי של סבי וסבתי ז"ל, נמנה בין בתי האבן הראשונים במושב, בית שהם בעצמם הקימו, ממש מאפס בידיהם. זה אומר: מעיבוד האדמה לתשתיות ראויות להקמת בתים, דרכי גישה והכשרת משקים חקלאים. עד לתיחום המושב, הקמת שבילים, בניית בתים, תשתיות נוספות ועוד. הכול בידיים חשופות וכלי עבודה מאד בסיסיים, שקיבלו באותן השנים מהסוכנות היהודית. כך שיש כאן באדמה הזו חלק חשוב מההיסטוריה של המושב והמדינה."
יונתן האב מבהיר: "לנאור יש מקצוע, הוא למד הנדסאי אלקטרוניקה ומחשבים והכל פתוח לפניו. השאלה הנשאלת, האם זה כלכלי ומתאים שיישאר כ'בן ממשיך' במושב. בדור שלי, למרות שהיה לי מקצוע כמכונאי רכב, התבקש שאשאר במשק ולא התנגדתי. אלו היו זמנים אחרים, ורוח אחרת נשבה בארץ לגבי החקלאות. למרות הקשיים לעיתים, החקלאות הייתה איכותית ובאותם שנים העריכו את החקלאים ותוצרתם. במצב של היום, אני ממש בספק האם זה נכון והוגן להשאיר אותו במשק."
נאור, מה זה בשבילך לחיות במושב?
"החיים במושב הם שונים ומחשלים, אתה לומד לעשות הכול בשתי ידיים. בגיל שש אתה כבר על הטרקטור עם אבא, יוצא לקטוף ליצ'י או לאסוף ביצים. התפקיד שלי כילד צעיר, היה לאסוף ביצים בלול ולעבוד במיונים בליצ'י. במושב לומדים לנהוג בגיל 13 ולרתך בגיל 16. היכולת הזו לדעת לעשות כמעט הכול בידיים, מוסר העבודה שרוכשים ומייצרים מיומנויות, שאחר כך מועילות בכל תחום בחיים. למשל, אני לא זוכר מעולם שהיה לנו טכנאי בבית, או שהיינו צריכים לעשות משהו בגינה, ברכב או בכל תחום טכני אחר. שלא ידענו לעשות בעצמנו, בזמן שעד היום חברים שגדלו בעיר מתקשרים לבקש עזרה. אפילו כשצריך להחליף פאנצ'ר באוטו."
נאור מציין שראה את זה הכי טוב בצבא, כששירת בחיל הים כטכנאי מערכות בקרה בספינות ונותן דוגמא מתקופת הטירונות: "כשפתאום היו נותנים איזו משימה, להעביר הר של שקי חול ממקום למקום וכשכולם כבר מעולפים, המושבניקים ביחידה היו ממשיכים כאילו זה יום כיף בסופרלנד."
אבל גם נאור מודה שלסיפור הזה יש גם חסרון ולא קטן: "עם השנים גדלתי התפתחתי ונכנסתי לעולם העסקים. בגיל 19 פתחתי את העסק הראשון שלי בתחום המזון וגיליתי שיש לי בעיה קשה בהאצלת סמכויות. האוטומט שלי רץ ישר לעשות הכל בעצמי, בזמן שאני צריך לעצור את היצר הזה וללמוד לנהל ולהזיז את העובדים שלי שהם יעשו. זה ממש מאבק שלקח לי כמה שנים ללמוד להתמודד איתו. עד היום, עשור אחרי, אני מוצא עצמי לפעמים עוד נכנס לעובד באמצע עבודה כי 'הידיים מגרדות' ומתמודדים.
"במהלך השנים התפתחתי ומיד לאחר שחרורי מהצבא, פתחתי מסעדה בבית החולים בנהריה. בתקופת הקורונה, לאחר מחשבות רבות הגעתי להבנה עמוקה שהמחיר שתחום המזון גובה ממני הוא גבוה מדי ושאני בשלב שאני רוצה להקים לעצמי משפחה. מכרתי את המסעדה ונכנסתי עם אחי לעסק המוסך. המוסך עבר שינוי מהותי מאוד בעשור האחרון. כיום אנחנו נחשבים לאחד המוסכים המקצועיים ביותר בארץ לרכבי ספורט, יוקרה ובמיוחד לרכב מתוצרת גרמניה."
בשנים האחרונות יש להם קבוצת מירוצים משלהם, המשתתפת בליגת הדראג הארצית: "והרכב שלנו הוא בין חמשת הרכבים הכי מהירים בארץ, למעשה הוא שיאן עולם לסוג הרכב הספציפי שלנו," נאור מוסיף.
עבדון הינו מושב די קטן, בו מתגוררות כ-140 משפחות, כאשר רוב החקלאות מבוססת על מטילות ואבוקדו.
"נאור: "בעבר היו פה הרבה יותר גידולים, אך עם השנים בגלל מחירי המים והוצאות נוספות, הגידול הפך ללא משתלם והרוב נשארו רק עם הלולים. כילד היה ברור שהחקלאות היא מה שנעסוק בו בהמשך, אבל ככל שעובר הזמן והמצב מתבהר, מתגברת ההבנה שהתחום הולך והופך לפחות ופחות כלכלי. לצערי כבר די הגענו להבנה שלא כל כך נשאר, מה לעשות במושבים. במיוחד עכשיו עם הניסיון של ליברמן ופורר לחסל את ענף ההטלה.
"ענף ההטלה היה המפלט האחרון של המושבים פה בגליל המערבי, מבחינת פרנסה ועתיד. כעת הכול עומד לרדת לטמיון. אנשים השקיעו את כל חייהם בתחום ולפתע בהחלטה אחת של מישהו שם בירושלים, שבכלל לא היה פה מעולם, לא ראה את האנשים, את השטח ולא מכיר בכלל את התחום – יותר מ-3,000 בתי אב שחיים בכבוד מהלול הולכים להישאר בלי מקור פרנסה."
נאור מסביר ברהיטות כי המצב קשה ומדאיג, כי "מישהו שם יודע למשוך בחוטים הנכונים, כדי למלא כיסים שמלאים גם ככה .והכי גרוע זה שההבנה הזו מחלחלת עמוק, עמוק, לדורות הצעירים. החבר'ה בירושלים לא מבינים בכלל כמה גרוע המצב עם הצעירים פה – ואיזו הגירה שלילית יש מהישובים כאן. ישובים שמחזיקים את הגבולות של המדינה, הולכים ומתרוקנים. כי פשוט לא נשאר מה לעשות פה.
"לסיכום: אני כולי תקווה שנראה בקרוב איזשהו אור, בקצה המנהרה. ויהיה מישהו שם למעלה שיעשה קצת סדר, בכל מה שנוצר פה. מקווה שיגיע שר חקלאות או מישהו שבאמת מבינים בחקלאות ויודעים להעריך כמה חשובה ההתיישבות בפריפריות וכמה חשוב לשמר אותה, כי המושבים הולכים ומתרוקנים.
"לא כולם יכולים לחיות בגוש דן, המדינה צריכה חקלאות! החקלאים צריכים בהחלט ידיים עובדות – לא כולם יכולים להיות בהייטק ואנחנו בטוח לא יכולים להסתמך על עגבניות וביצים מארדואן מתורכיה על חשבון תוצרת שגדלה במדינת ישראל. מצב שאין אופק ברור, הסופר את החקלאים. מצב שמוביל לנטישת הצעירים ובריחתם מהמושבים."
הרצון לחזור למושב עדיין קיים
הבן רון דמרי (33): "נולדתי במושב עבדון. כיום אני מתגורר באכזיב ומשמש כבעלים של 'מוסך יונתן', העסק של אבי יונתן לשעבר, אותו אני ממשיך יחד עם אחי נאור. כל חיי נמשכתי לענף הרכב, ניראה שקיבלתי את זה מאבי בתורשה. במשך כל השנים הייתי לידו במוסך, כשבהתחלה היה המוסך עוד במושב. אני זוכר שהייתי בורח מהגן, והולך לסדר ארגזי כלים אצל אבא במוסך. כיום אני מנהל את אותו כבר עשור.
"בשנים האחרונות יחד עם אחי נאור, אנו שמחים שנפל בחלקנו להמשיך ולשדרג את מורשת העסק המשפחתי. מאחר וכיום אנחנו נחשבים לאחד המוסכים המקצועיים ביותר בארץ, אנחנו מתעסקים בין היתר במרוצים. בנינו רכב מרוץ שמתחרה באליפות ישראל במרוצי דראג בקטגוריה הבכירה ביותר. וכל זה חיידק שעבר בתורשה מאבא שאותו בחרתי לפתח וללמוד ברמה הגבוהה ביותר.
"לגדול במושב היה נחמד מאוד. כנער רוב השנים חיכיתי רק לברוח מהמושב. כנער מתבגר זה היה מאוד קשה לי שרוב חברי היו מחוץ למושב, אבל עם השנים מתבגרים והרצון לחזור למושב מתעורר ומתגבר, השאיפה והרצון להקים בית ומשפחה גובר, כי מעבר למקום מגורים – מושב הוא בעצם איכות אחרת לחיים. לדעתי, המושב הוא דרך חיים שיוצרת ילדים חזקים, מחוברים לטבע ולשורשים חזקים, פחות מפונקים ובסוף עם הרבה יותר סיכוי להצליח בעולם הגדול. מעבר לזה, הרצון לחלקת אדמה שלך ולא לחיות באיזה דירה בקומה בבלוק גובר. כשאתה חווה חיים מחוץ למושב השקט והפרטיות תמיד חסרים. החיים לרב מעוררים מפעם לפעם זיכרונות. ואף זיכרונות ילדות מתובלות בתובנות של בוגרים.
"בילדות עסקנו בכל מה שקשור במשק המשפחתי, בלולים במטעים. זאת הייתה הדרך שלנו כילדים להרוויח כמה שקלים כדמי כיס וליהנות בחופשות. עבדנו בלולים, עבדנו בקטיף: ליצ'י ואבוקדו ובכל מה שהתבקשנו, ושהכניס לנו עוד כמה שקלים לכיס. זה לא בא מתוך חמדנות לכסף, פשוט אהבנו להרוויח כסף בכוחות עצמנו ולא לבקש מההורים. זו המהות של משק משפחתי, שכל אחד תורם את חלקו. התחביב שלנו הוא הצלילה. אנחנו צוללים יחד, עשינו רישיון צלילה של שני כוכבים יחד ומאז אנחנו צוללים כמעט כל סוף שבוע, חוויה מדהימה ואחלה בריחה קצת מהטירוף של השגרה."
