משחזרת זיכרונות של אוכל 

ניצן אהרן ממושב רינתיה הגיעה לגמר בתוכנית "מאסטר שף"* לעדינה בר-אל היא מספרת כיצד למדה לבשל, מדוע כל כך חשוב לה להביא את מורשת משפחתה לבישול, איך הגיעה לתוכנית הריאליטי בטלוויזיה ומה מבטא האוכל עבורה 

*תמונה ראשית: ניצן אהרן. אלבום פרטי 

שלוש נשים צעירות ונאות הגיעו לגמר תוכנית ה"מאסטר שף" בערוץ קשת 12 בטלוויזיה. ביניהן בלטה ניצן אהרן ממושב רינתיה, שהביעה קשר הדוק לבישולים שלמדה במשפחתה, בה בישלו אוכל הונגרי ואוכל עיראקי.  

אביה של ניצן, רמי אהרן, הוא בן למשפחה שעלתה ארצה מבגדד בשנת 1950. רמי הצעיר מבין 11 ילדים, אשר ארבעה מהם נולדו בעיראק: "כך שמצד אבי המשפחה גדולה מאוד מאוד, עם דודות, דודים ובני דודים," מספרת ניצן. "כל המפגשים שלנו היו גדושים באוכל עיראקי. לצערי לא הכרתי את סבי וסבתי, אשר נפטרו לפני שנולדתי, אבל לשמחתי הדודות שלי העבירו לי את האוכל המסורתי הזה."   

לעומת זה המשפחה של ורד, אמא של ניצן, היתה מצומצמת יותר. סבתה יפה פרלמן נולדה בהונגריה. סבה יהודה פרלמן נולד בפולין, אבל בעת מלחמת העולם השנייה הוא היה עם משפחתו ברוסיה. "סבי עלה ארצה בגיל 17," מספרת ניצן  "כאן הוא נשא את סבתי לאישה, וכך גדלתי בבית בו הבישול היה גם הונגרי ופולני." 

ניצן גדלה בראשון לציון. היא למדה בבית הספר היסודי "גנים" ובתיכון מקיף ה', שנקרא היום  "אמירים". "למדתי במגמת תקשורת," היא מספרת. "מאוד אהבתי את התחום הזה. היתה לנו תחנת רדיו והיינו משדרים ב- fm106.2. פרסמנו גם עיתון. המורות שלי הן בלתי נשכחות ואנחנו בקשר עד היום. אחת מהן היא איריס יהב גורן והשנייה טומי גורניצקי.  

בצבא היא שרתה בבסיס תובלה של חיל החימוש, וזאת משום שהיתה חייבת לשרת ליד הבית מסיבות משפחתיות. אחרי השחרור ניצן עבדה במסעדות. היא היתה אחראית משמרת ב"סוהו" בראשון לציון ומלצרית ב"רביבה וסיליה" בפארק צמרת בתל-אביב. "ואז נמאס לי לעבוד בלילות ונמאס לי לעבוד בשישי ובשבת," היא מספרת "ונכנסתי לעבוד בחברה שנקראת 'ביופרמקס', שמתמחה בתכנון ובבנייה של חדרים נקיים. התחלתי שם כעוזרת של מנהל הפרויקטים רמי מזרחי ואחר כך הצטרפתי אליו, כאשר הוא הקים חברה משלו בשם 'קבוצת מזרחי'. וכך בשמונה השנים האחרונות אני מנהלת פרויקטים של תכנון ובניית חדרים נקיים."  

אבל ניצן לא הסתפקה בעבודה זו והחליטה ללמוד משפטים באקדמיה.  

מדוע דווקא משפטים?  

"כמו רוב ההורים, גם להוריי היה חשוב שאסיים תואר אקדמי. בחרתי במשפטים למרות שידעתי שלא אעסוק בזה בעתיד, אבל זה תחום שהוא ממש כלי טוב לחיים. הרי אנחנו ביום יום שלנו מתעסקים הרבה בכל מיני חוזים, הסכמים, דיני משפחה ועוד."  

לפיכך היא המשיכה לעבוד ביום במשרה מלאה ובערב למדה משפטים ב"המכללה האקדמית אוֹנוּ", היחידה שמאפשרת לימודי ערב. לפני שנתיים היא סיימה את לימודיה וקיבלה תואר במשפטים.  

ומכל העיסוקים האלו – תחום אחד אהוב עליה מאז ימי ילדותה והוא – בישול. "למשפחה שלי תמיד בישלתי," מספרת ניצן. "אימא שלי לא מבשלת, אבא שלי לא מבשל. את ארוחות שישי אני מבשלת," היא אומרת. ויותר מזה, מסתבר שהתופעה אצלם הפוכה ממה שקורה במשפחות אחרות. "בסוף הערב ההורים שלי לוקחים הביתה קופסאות עם האוכל שלי,"  היא אומרת בחיוך. 

סבתא והבישול ההונגרי  

במהלך השיחה התברר לי שניצן קשורה מאוד לנושא הבישול כבר מילדותה ונעוריה. היא נהנתה מהאוכל המגוון הן בענף האשכנזי והן בענף המזרחי. וממי למדה? 

כידוע, בעבר דיברו על "כור היתוך" של החברה בישראל. קיוו שכולם יהיו דומים, בלי סממנים עדתיים. במרוצת הזמן השתנתה התפיסה לגמרי. ועכשיו מעודדים "רב תרבותיות" – מגמה בה מעודדים לשַמֵּר                 תרבויות שונות, סממנים מיוחדים לכל עדה ועדה בארץ. מרגש לדעת שיש צעירים שנולדו והתחנכו בארץ, כמו ניצן, אשר ממשיכים בגאווה את המסורת והתרבות של הוריהם והורי הוריהם. יבורכו. 

ניצן מתחילה לספר על יפה, סבתה ההונגריה: "כידוע, ההונגרים מעולים בבישול. זכיתי לאכול הרבה מאוד פעמים אצל סבתא שלי, אבל לא נכנסתי אל המטבח שלה, לכן לא למדתי ממנה ישירות. לצערי הרב היא נפטרה כשהייתי בת 17 ופה קרה לי משהו מדהים ומקסים. הבישול שלי בעקבותיה עובד על זיכרון. אני משחזרת זיכרון ולא מתכון וזה עובד."  

ניצן מספרת על אחת הפעמים שזה קרה לה: "התחשק לי גולש כמו זה שאכלתי אצל סבתא שלי. הכנתי גולש ולהפתעתי זה יצא ממש בטעם דומה. לא אשכח שהגשתי אותו לבעלי תוך כדי בכי. ממש בכיתי בדמעות ואמרתי לו: 'תקשיב, זה ממש הגולש שלה,  זה מטורף'. ואני יושבת מולו, אוכלת ובוכה, אוכלת ובוכה מהתרגשות ומהגעגוע."  

מסתבר שאחד מעזרי הזיכרון הוא הרגש. לעיתים אנחנו זוכרים היטב דברים מן העבר שהתרחשו בליווי רגש חזק. כך קורה בנושא האוכל שאכלנו בילדותנו – אנחנו זוכרים ריחות, טעמים ועוד. ניצן מנסחת  זאת מצוין: "אני תמיד אומרת על אוכל, שהוא מפעיל כל כך הרבה חושים, יש לו נראוּת, יש לו ריח, יש לו מרקם, יש לו טעם. הוא כל כך הרבה דברים ולכן הוא מעלה זיכרונות מאוד מאוד מהר." 

והיא ממשיכה ומספרת משהו מעניין שקשור לסבתה: "סבתא שלי חוותה אירוע מוחי וזה פגע, בין השאר, בזיכרון שלה. בסוף ימיה סבתי היתה מאושפזת במקום מסוים בבני ברק. היא כבר לא זיהתה אף אחד מאיתנו. היינו שם איתה כל הזמן והתברר שהיא לא אכלה את האוכל שהגישו לה. הייתי אז בת 17 וכבר התחלתי לבשל באופן מקצועי. לכן הבאתי לה אוכל שבישלתי. היא לא ידעה, כמובן, שהוא שלי, אבל היא 'עפה' עליו."  

ניצן ממשיכה לשחזר מן הזיכרון את הבישול של סבתה ז"ל, והיא עושה זאת גם למען סבא שלה יהודה יבדל"א, שהיה בין בני המשפחה שליוו אותה בתוכנית הגמר, והוא זכור לצופים כאדם מבוגר (בן 92), נאה במראהו, רהוט בדיבורו. ניצן מספרת עליו בהתרגשות: "סבא הוא איש מיוחד מאוד, אנחנו מבלים יחד בכל שבוע, יוצאים לאכול. אני מאחלת לו בריאות, שלא ייגמר לעולם…"  

דודה והבישול העיראקי 

"מן הצד השני של המשפחה יש לי הרבה יותר כלים להשתמש בהם, כי חמש האחיות הגדולות של אבא שלי הן בשלניות מדהימות של המטבח העיראקי כמובן. הן לא פתוחות לעולם הרחב," מציינת ניצן, "הן נשארו בנישה שלהן, וממשיכות את מסורת האוכל העיראקי." 

במיוחד מדגישה ניצן את דודתה זיוה מזרחי: "זיוה נולדה בעיראק וזכתה ללמוד לבשל ישירות מסבתא שלי ז"ל." והיא החליטה ללמוד ממנה את רזי המטבח העיראקי באופן שיטתי. מגיל 22, כאשר עבדה עדיין אצל 'רביבה וסיליה', ניצן היתה נוסעת מתל-אביב לדודתה ברחובות פעם בשבוע בקביעות.  

"בכל יום שני הייתי באה אליה, והייתי לומדת מאכל עיראקי מסוים," היא מספרת. " זיוה הנהיגה משטר עיראקי. לדוגמא: כאשר למדתי ממנה להכין קובות, היא הקפידה שכל קובה שהכנתי תהיה זהה בגודל לקובה אחרת. וכאשר לא הצלחתי, היא היתה מפרקת אותה והייתי צריכה להכין קובה חדשה. כך גם כשהבצק לא היה דק במידה שהיא מצפה, או שהיה חסר מעט מילוי.  

"תוך כדי כך היא היתה אומרת לי: 'את תראי שיום אחד כף היד שלך תהיה המשקל שלך. את תרגישי בדיוק את הגודל, את עובי הבצק ואת כמות המילוי' וזה באמת קרה," מעידה ניצן. "כך למדתי אצלה במשך שנה, כל פעם מאכל אחר." 

מסתבר שכל המשפחה הרוויחה מביקורי יום שני של ניצן אצל דודה זיוה: "היינו מכינות כמאתיים קובות, שמות אותן בשקיות ומחלקות לכל בני המשפחה. הם היו מקפיאים את הקובות, וכאשר רצו לאכול, נותר להם רק להכין את המרק עם הירקות."  

החלטה ביוון 

ניצן ובן זוגה (כבר מגיל 20), אוריאל אליוף, נישאו באפריל 2024 ונסעו לירח דבש קצר ביוון. מספרת ניצן על רגע מיוחד: "ישבנו שם בשעת צוהריים במרפסת שלנו על שפת בריכה פרטית, שמשקיפה כולה קו ראשון לים ושם פתחתי את הלב ואמרתי לו: 'תקשיב, אני כבר לא מאושרת, אני מרגישה שאני לא עושה את מה שאני הכי אוהבת בעולם, שאני עובדת רק כדי להרוויח כסף ואין בי שום תשוקה'." וכשאוריאל שאל אותה מה היא רוצה לעשות, ענתה ניצן: "אני רוצה להכין אוכל, אני רוצה שאנשים יכירו אותי, את מי שאני, שהתעניינו בי, שיאכלו את מה שאני מבשלת, שיבינו גם מי הדמות מאחורי המאכלים." והיא מסבירה: "פתאום, שם, ביוון, היתה לי שם הארה. בא לי להיפתח לעולם בתחום הזה שאני אוהבת. בא לי שגם אחרים יכירו אותי ואת הבישולים שלי, לא רק המשפחה."  

לשאלה אם עשתה משהו להגשמת הרצון הזה כאשר הם שבו ארצה, עונה ניצן: "ממש לא עשיתי עם זה כלום. רק פרקתי את התסכול שלי בפני בעלי, אבל אחרי זמן נודע לי, שהוא החליט כבר אז לרשום אותי כמועמדת לתוכנית 'מסטר שף'. הוא עשה את זה בסתר.  

"כמה חודשים אחר כך קיבלתי להפתעתי שיחת טלפון מאישה בשם נטע, אשת התוכן של התוכנית. היא סיפרה לי שרשמו אותי לתוכנית והיא מזמינה אותי להגיע. התגובה הראשונה שלי היתה: 'לא, מה פתאום? אני לא מגיעה'. אבל אז היא שכנעה אותי. היא הסבירה לי שאם אבוא ואחר כך אתחרט אוכל לעזוב, אבל אם אני לא אסכים עכשיו להגיע, לא אוכל להשתתף בתוכנית אף פעם." ואז החליטה ניצן לא לסגור את הדלת שפתאום נפתחה בפניה.  

ההכנות לתוכנית 

"בתחילה היו אלף ושבע מאות מועמדים," מספרת ניצן. "ישבנו כולנו, מאות אנשים וחיכינו לתורנו להיכנס לבחינות. אני לא האמנתי בכלל שזה יגיע לכלל צילום בטלוויזיה. אבל הגעתי ועברתי שלב אחרי שלב. הבוחנים התלהבו מהאוכל שלי," היא מעידה, "ואני התמכרתי למעברים האלה."  

מסתבר שבכל פעם ניתנו למועמדים משימות שונות: "בכל פעם ביקשו משהו אחר. מנות מגוונות וטכניקות שונות. אַת צריכה להראות שאת יודעת גם לאפות, גם לבשל, גם לאדות, גם להראות יכולות חיתוך."  

ומסתבר ששמו דגש על דבר נוסף, שבדרך כלל מעורר התפעלות מצד הצופים. וזה היכולת של המועמדים לדבר ולהסביר בצורה קוהרנטית את העשייה שלהם ואת הכוונות שלהם, תוך כדי עבודת הבישול, שכידוע דורשת ריכוז גבוה. "רבים שהיו טובים בבישול נפסלו בגלל שלא הצליחו לעשות זאת," מספרת ניצן. והיא מתארת כיצד התאמנו לכך: "אנחנו עומדים בעמדה שלנו ומבשלים, ואז מגיעים אלינו אנשים ומראיינים אותנו תוך כדי כך."  

התוכנית – עד הגמר 

וכך עברה ניצן בהצלחה שלב אחרי שלב, עד שנותרה עם מאה המועמדים האחרונים והחלה בצילומי התוכנית. והשאר ידוע. אחרי משימות לא קלות, מפתיעות, בלחץ של זמן, היא נשארה בגמר עם עוד שתיים – יובל רוזן והדס בנדל. ניצן מציינת גם את ההתרגשות שהיתה לה גם קודם לכן, בחצי הגמר, כאשר היתה איתן ענת  אגמון, אישה מקורית ובשלנית מצוינת, וניצן חשה אליה קרבה מרובה.  

מספרת ניצן: "בתוכנית הגמר עמדנו פה שלושתנו, ואני אמרתי לעצמי: 'וואו, לא חשבתי שזה יקרה לי'. אבל זה היה מאוד מרגש גם בגלל העובדה שהיינו שלוש נשים צעירות. זוהי הצהרה כל כך חזקה בעיניי – נשים מובילות ומנצחות בתחרות."  

וכאן המקום לספר שניצן סבלה בעת הצילומים מדלקת פרקים קשה. היא שמרה על כך בסוד כדי שלא ירחמו עליה. היא התגברה על כאבי רגליים, ידיים וכתף, והצליחה לעמוד בכל המשימות.  

אירוח במושב  

ניצן  גדלה כאמור בראשון לציון ובעלה אוריאל מיהוד. איך הגיעו שני העירונים האלו למושב? מספרת ניצן: "כאשר גרנו בעיר היינו באים לחברים שלנו במושב רינתיה כדי לחגוג ימי הולדת וגם סתם ככה. כי אהבנו את המרחבים ואת הירק. החלום שלי היה לעבור למושב, ואכן לפני שלוש שנים הגענו לרינתיה."  

בעלה של ניצן הוא בעל עיסוקים ותחביבים שונים. הוא כלכלן. יש לו סוכנות ביטוח ופיננסים. הוא גם אופנוען שטח וגם סקיפר של יאכטות. ועל זה שהוא מפרגן לרעייתו על כישרון הבישול שלה, כבר סיפרנו. 

מסתבר שלא רק המשפחות שלהם נהנים מהבישולים של ניצן, אלא גם החברים. "הכי כיף לי שהבית במושב שלנו הוא בית פתוח," היא מספרת. "באים אלינו תמיד לאכול ארוחות שישי ובכלל. לפעמים מגיעים עשרים או שלושים איש לארוחה." וניצן מסיימת בהצהרה: "האירוח הוא האהבה הכי גדולה שלי."