יבול שיא
הרפת והחלב
שלום בית אפרת חקיקת צילום שאטרסטוק

הכל התחיל במעבר חד, משמחה גדולה לשבר עמוק – במסיבת בר המצווה

3 דק' קריאה

שיתוף:

בבת אחת זה התנפץ, וכבר אי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו. האמירה הזו מתאימה לכל אותם דברים, שברגע אחד נראה היה שהתנהלו על מי מנוחות או בתחושה של שמחה גדולה.

אבל אז, ללא התרעה מוקדמת, הזדחל לתוכם מעבר חד שזרק אותם אל מורדות המדרון. יכול להיות שתחשבו שהתיאור מעט דרמטי, אבל בבסיס הוא מתאר את הדרך שבה מתהווה סכסוך משפחתי.

משמחה גדולה לשבר עמוק

בדיעבד, חוזרים ואומרים אנשים, לא היה סימן וגם לא הייתה כתובת על הקיר, שסימנה שמשהו כזה עומד להתרחש.

המחשבה הזו עלתה בראשי, להבדיל הרבה הבדלות, דווקא מתוך הטרגדיה הנוראה שהתרחשה בהר מירון.

הסרטונים שפורסמו חזרו והצביעו על אותם רגעים ספורים שהפרידו בין קהל נלהב שצהל משמחה, במעיין אקסטזה עצומה, לבין אובדן חייהם של עשרות גברים וילדים.

עד כמה שננסה להרחיק את המאורע הזה מחיינו, נמצא בצורה כלשהי קישור לחיים האישיים שלנו. אצל כולנו יש את הצורך לשמוח שמחה, כזאת שבאה מכל הלב. ההמון שרקד במירון יכול להיות בקלות ההמון המיוזע שמפזז בהופעות של זמר נערץ. 

כולנו גם מכירים את המעברים החדים, שהמציאות הישראלית מכתיבה לנו – כמו המעבר בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות; ובין ידיעה קשה בחדשות, שנעלמת ברגע שמאפילה עליה ידיעה חדשה.

אבל אף אחד לא מתאר לעצמו, אפילו לא לרגע, שבעוצמות אחרות יכול המעבר החד להתרחש גם בחייו האישיים.

ובכל זאת, קורה לא פעם פונים אליי שאגשר בסכסוכים משפחתיים שנמשכים מספר שנים, כששאלות פתוחות מרחפות מעל ראשם – איך זה קרה? למה זה קרה? ואיך לא שמנו לב שזה עומד להתרחש?

המעבר החד שניפץ יחסים הדוקים

אימא של נדב וירון תיארה את הבנים שלה בתקופה שקדמה למפץ, כחלומה של כל אם. "אף פעם לא עניין אותי מה הם יעשו כשהיו גדולים, חשבתי לעצמי שאם הם ישמרו על הקשר הטוב ביניהם, כל השאר כבר יסתדר מעצמו."

את משפחת טנא, ממושב בדרום הארץ, פגשתי לאחר שהתחולל "המעבר החד" ביחסים שבין האחים – נדב הבכור, שהוא הבן הממשיך, וירון הצעיר.

לפני כן החיים התנהלו על מי מנוחות, כשברקע דווקא הסתמנה שמחה גדולה – הנכד הבכור של הבן הבכור, עתיד היה לחגוג את בר המצווה שלו.

במאמר מוסגר הדגיש דבורה פרט חשוב: "דוד בעלי ואני נתנו לנדב ולמשפחתו את ההסכמה לבנות את ביתו על הנחלה. זה היה לפני שנים, וחשבנו שראוי שבשלב הזה נסדיר את העניין".

במקביל אירוע בר המצווה הלך והתקרב, והוריו של חתן המצוות החליטו לערוך את החגיגה בחצר המשק, בתחילת חלקת האלף, בחלק שבין הבתים לבין החממות. הם אפילו הלכו צעד אחד קדימה, והחליטו שהתהליך עצמו יהיה לחלק מהשמחה.

לכן הם לא שכרו חברת הפקה, אלא עשו הכול בעשר אצבעות. כמובן שהם קיבלו המון עזרה מהמשפחה. כולם נרתמו ליישר את השטח, לכסח את הדשא, שתלו פרחים מסביב, תלו רשת צל ועוד.

"אחרי הכול, לא בכל יום חוגגים בר מצווה לבנו הבכור של הבן הבכור. כולנו התרגשנו. לרגע לא חשבתי שמהנקודה המרגשת כל כך בחיינו, אפשר להתגלגל לכיוון שונה לגמרי," אמרה לי בעצב דבורה האם.

ביום שלפני המאורע ההתרגשות הייתה כבר בשיאה. אבל אז היא נקטעה. ירון, שצמח עם השנים והשקיע בחברת סטרטאפ, הודיע לאחיו בצער שלא יוכל להגיע לאירוע.

הוא הסביר שהתרחש משהו מהותי בעבודה; והסביר שלא רצה להתקשר ולבשר לו על כך מרחוק, ולכן עזב הכול, והגיע רק כדי להסביר לו שמדובר בעניין קריטי מאוד לחברה.

ברגע אחד השתנתה הרוח, ומכל צד הושלכו טענות וכעסים, שהלכו ובערו מבלי שאפשר היה להבין כיצד הגיעו לכאלה ממדים.

"אתה בא רק כשאתה צריך משהו! לוקח כסף מההורים ונעלם," שלח נדב את זעמו אל אחיו. "ואתה לא עוזב," טען מולו ירון. "אני לפחות בונה את עצמי בעשר אצבעות. אבל אתה החלטת, על דעת עצמך, להכות בנחלה שורשים. כמה נוח…"

נדב לא נשאר חייב: "נוח אתה אומר?! אתה מתכוון לזה שאני מנהל את העסק של ההורים, לא ישן ימים ולילות, ולך אין בכלל מושג מה קורה איתם."

ירון השיב: "כל אחד קיבל את העזרה שהוא צריך מההורים, אני לא רוצה להיכנס למדידות." בשלב הזה נכנסו לתמונה גם הכלות, וידיים החלו להתנופף באיום זה מול זה. "המראה היה מחריד," שחזרה דבורה את המעבר החד שהתחולל בין שני בניה האהובים.

"בסופו של דבר, בר המצווה של יועד היה שמח כלפי חוץ. אבל בפנים לא היה יותר עצוב ממנו." ירון ואשתו לא הגיעו לחגיגה, ובמשך חמש שנים לא דרכה כף רגלם במשק.

ילד בר המצווה מתגייס לצבא

"את מה שקרה אי אפשר להשיב," אמרה דבורה לבנים שלה; "אבל על מה שיקרה, יש לנו אפשרות להשפיע ולשנות."

היא התחננה בפניהם להגיע לגישור, ולנסות לפתור את הסכסוך הדומם ביניהם. לצידה עמד הנכד יועד, שהזכיר לאביו ולדודו, כל אחד בנפרד, שעוד מעט הוא מתגייס לצבא, והגיע הזמן שגם הם יתבגרו ויתגברו.

במשרד שלי ישבו משני הצדדים שני אחים זועמים, שאינם מסוגלים למחול על הרגעים שבהם נפלטו בזעם האמירות הקשות כלפיהם, וכל אחד נותר בעמדתו כועס וזועם. 

התחלנו בתהליך גישור, שהצעד הראשון התמקד בניסיון לשקף לכל אחד מהם את המריבה מנקודת המבט של אחיו. לשם הצטרפו מסרים שניסו להציג בפניהם את המחיר ששניהם משלמים על כך שאינם נפגשים ומדברים; ולצד זה את המחיר שהמשפחות שלהם, ובעיקר ההורים שלהם משלמים.

הניסיון שלי מלמד שלפעמים קשה לרדת מהעץ, ולחזור ממילים מכאיבות מאוד שנאמרו בשעת כעס, אבל זה לגמרי אפשרי.

במיוחד כשמבינים את התועלת בדבר, ומנסים להתחבר למכנה המשותף – לשמחות הקטנות במפגשים משפחתיים, ולעוצמה שיש באחדות ובחיבור שבין אחים.

הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון.

משמחה גדולה לשבר עמוק | צילום: שאטרסטוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ובעיקר פשוט לא מתאים… השר ברקת הציג את הרפורמה של "מה שטוב לאירופה" ביוני 2023. שוב חזר על הבטחות דומות ל"הכנסת תחרות אמיתית", ל"הפחתת יוקר המחיה" ול"הורדות מחירים". הבטחות סרק המוכרות מ"רפורמות" קודמות. הרפורמה
2 דק' קריאה
״פורום מרכזי המשקים בגולן״ המתכנס באופן קבוע אחת לחודשיים ומהווה את הבסיס המרכזי בהנהגה החקלאית בגולן, התכנס לאחרונה בהרכב מרשים של כ-20 משתתפים, בחוות היישום וההכשרה שבאבני איתן, המנוהלת תחת היחידה לחקלאות וחדשנות שבמכון
< 1 דק' קריאה
‏משרד החקלאות וביטחון המזון והמשרד להגנת הסביבה, מפרסמים נוהל תמיכה בהשקעות בתשתיות לטיפול בפסולת חקלאית בהיקף תמיכה של 42.5 מיליון שקל השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן: "התמיכה של המשרד להגנת הסביבה היא חלק ממהלך
2 דק' קריאה
לראשונה לשנת 2024, נפתחת האפשרות לחקלאים שטרם מחזיקים היתר להעסקת עובד זר בחקלאות, להגיש בקשה מפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", חקלאות ישראל נכנסה למשבר כוח האדם הגדול ביותר מאז קום המדינה, זאת בשל עובדים שגויסו
< 1 דק' קריאה
רויטל לביא, מנהלת הספרייה האזורית של חוף אשקלון, יצאה לגמלאות לאחר 35 שנים * רויטל, בת מושב הודיה, סיפרה לעדינה בר-אל על עבודתה בספרייה, על השינויים שחלו בה, על מרכז ההנצחה לחללי היישובים שהקימה
9 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן