משפחה של גיבורים 

אילנה יוגב ממושב כפר אחים כתבה ספר לילדים בשם "משפחה של גיבורים" * בספר מתוארת התמודדות של ילד ובני משפחתו עם מות האב במלחמת "חרבות ברזל" * במציאות הקשה שלנו היום חשופים הילדים לשכול * הספר מציע דרך כיצד להציגו לילדים 

צריך לספר לילדים 

למבוגרים יש נטייה טבעית לגונן על ילדיהם על ידי הסתרת עובדות ומצבים קשים. ואין בכך פלא. כולנו משתדלים לא לפגוע בנפשם הרכה ולזעזע את עולמם התמים. 

אבל הילדים קולטים דברים, גם אם לא מספרים להם עובדות מפורשות. וזה גרוע יותר, כי חוסר ידע עלול להביא לפחדים. הם עלולים להשלים בדמיונם פרטים קשים, ובמקרה בו הם לא מדברים על זה ולא משתפים את תחושותיהם, המועקה והחשש שלהם הולכים וגוברים. 

כך זה קורה במקרה שהיחסים בין ההורים עכורים, והם מנסים להסתיר זאת מילדיהם, וכך במקרים טרגיים, בהם מנסים להסתיר מוות או פציעה של מישהו קרוב. מסובך יותר המצב בעת אירועים שקורים לכלל, כמו מצבנו היום, בעת המלחמה. גם אם ננסה למנוע מילדינו להקשיב לחדשות, הם נחשפים לקטעי דברים הן באמצעי תקשורת והן מקטעי שיחות וכדומה.  

דוגמא אחת היא של נכדי בן התשע. הוא נסע עם נהג מונית שמסיע אותו באופן קבוע מן המושב לכיתת מחוננים בעיר אשקלון. יום אחד הוא שב הביתה בצהריים עצוב ושותק. כאשר שאלתי אותו מה קרה, הוא סיפר: "הנהג הקשיב לרדיו במונית, ואני שמעתי אימא של חטוף, שמספרת שהבן שלה חולה, והיא דואגת שאין לו תרופות שם בעזה." יש לציין שבבית מאוד מודעים ומגוננים מפני חדשות, אך עם זאת מדברים אתו על הדברים בצורה תואמת גיל, אבל אי אפשר לגונן הרמטית מפני חשיפה חיצונית. 

איך מספרים לילדים?  

מכאן ברור שיש צורך לחשוף עובדות כהווייתן בפני הילדים. אבל איך עושים את זה בעיקר בגיל הרך? מניסיוני בהוראת השואה לילדים, יש שני עקרונות עיקריים בהעברת החומר. העיקרון הראשון הוא הרחקה. אנחנו מתחילים לומר שזה קרה פעם, בעבר, בארץ רחוקה ושמה פולין וכו'. אגב, גם המעשיות שמתחילים לספר לקטנטנים, חושפות את הילדים לאירועים קשים בחיים, כגון מוות של אם אהובה והתנכלות של קרובי משפחה (סינדרלה, היפהפייה הנרדמת…). וגם שם זה מתחיל בהרחקה של זמן ומקום. יש אפילו נוסחאות פתיחה ידועות כגון: "היֹה היה פעם…", "לפני שנים רבות…", "בארץ רחוקה רחוקה…" וכדומה. 

עיקרון שני הוא למצוא משהו שייתן לתקווה לילד, כדי שיחוש שיש סדר בעולם, והכול ישוב על כנו. בנושא השואה אפשר להדגיש את "חסידי אומות העולם". הנה בתוך כל הרוע, יש גם זיק אנושי. ובנושא המעשיות זה ברור בסיום הנוסחאי: "והם חיו באושר עד היום הזה…" 

אבל מה עושים במקרה שלנו היום? ברור שניתן לשדר שיש תקווה, לומר שיש לנו צבא חזק ושאנחנו ננצח בסופו של דבר. אבל כיצד ניצור הרחקה של הילדים? כי המדינה קטנה, וכמעט כל אחד מכיר מישהו שנפגע, או ששמע באקראי, כאמור, שם של חייל שנהרג. ויותר מזה – אי אפשר להתעלם מהמצב הנורא של החטופים ומהפעילות הבלתי פוסקת ואולי המיואשת של בני משפחותיהם. 

הספר "משפחה של גיבורים" 

בימים אלו יצא לאור ספרה של אילנה יוגב "משפחה של גיבורים", בו היא לקחה על עצמה משימה לא קלה והיא לספר על משפחה שכולה. הוא נכתב לאחר נפילתו של רס"מ איתי פרי ז"ל בקרבות בעזה ב-10.12.2024. הוא הותיר אחריו מעגל כאוב של אישה ושלושה ילדים קטנים, הורים, אחים וחברים רבים. בהשראת אישיותו המיוחדת של איתי פרי ז"ל, מתוארת בספר ההתמודדות של ילד ובני משפחתו עם מות האב במלחמת "חרבות ברזל".   

הספר יצא לאור בהוצאת "אוריון" על ידי המו"לית הרגישה אורלי לוי.  מספרת אילנה יוגב: "ד"ר בלהה פריינטה ליוותה את כתיבת הספר בייעוץ פסיכולוגי. ד"ר עדינה בר-אל ליוותה את הכתיבה בעריכה לשונית וספרותית." והיא מציינת למי מיועד הספר: "הספר פונה לשני קהלים. קהל אחד הוא המשפחות השכולות עצמן. לצערנו יש עוד ועוד משפחות ואלמנות צעירות שצריכות לתווך לילדים שלהן את עובדת נפילתו של האב או נפילתם של בני משפחה אחרים. אבל הקהל המרכזי לא פחות, לדעתי, הוא הקהל של המעגל השני והשלישי. אלה שצריכים לספר לילדיהם מה קרה במשפחות של החברים, מה קרה במשפחות של השכנים. מה רואים בחדשות. חשוב לא לפחד לגעת בשכול גם כשהוא לא נכפה עלינו, למזלנו, במעגל הראשון. הורים, סבים וסבתות 'מהלכים על ביצים' עם הילדים הצעירים, מתלבטים מה נכון לעשות ומה נכון לומר. הסיפור כזה" היא מציינת "מיועד לספר להם מה קרה במשפחה, תוך הדגשה של מקורות החוזק, מעודד לא לפחד לדבר עם הילדים, לא לפחד להתקרב למשפחות שכולות. כך יש פה רווח כפול: פנייה למשפחות הנפגעות עצמן, וכן פנייה למעגל הרחב יותר, אשר ייתן להן מעטפת רחבה של תמיכה."  

"כולם חשופים למצב, גם הילדים הצעירים." ממשיכה אילנה, "אז למה לא להסביר להם בדרך שהם יכולים להבין, ולדבר איתם על הדברים.  

איך מדברים עם ילד על המוות? 

כאמור, בעת כתיבת הספר נעזרה אילנה בפסיכולוגית ד"ר בלהה פריינטה, שהיא פסיכולוגית חינוכית בכירה, מומחית לליווי הורים וילדים במצבי אתגר, לחץ ומשבר. באירוע ההשקה לספר, שנערך ב- 16 בספטמבר בכפר אחים, הציגה ד"ר פריינטה את העקרונות לתיווך שכול עבור ילדים וילדות צעירים. 

לדבריה ניתן לזכור אותם בעזרת ראשי תיבות אהב"ת (על פי: מיכל קציר חרל"פ, 2024): 
אמת – אומרים את האמת בהתאם לשלב ההתפתחותי של הילדים, באופן מותאם. 

הרחקה -חשוב להדגיש כי האירוע לא קורה תדיר. 

ביטחון -הצבא וכוחות הביטחון שומרים עלינו, וכך גם המבוגרים המשמעותיים. 

תקווה וכוחות להתמודדות – יש לנו תקווה ואמונה שהמצב יסתיים בקרוב/במהרה, אנחנו חזקים ומסוגלים להתמודד.  
אומרת ד"ר פריינטה: "אילנה יוגב מיישמת בספרה את העקרונות הללו. ראשית, האמת נכתבת בו ומופיעה במילים מפורשות: אבא "נפל" ומת. כמו כן בהקדמה לספר היא מתבססת על עקרון ההרחקה וכותבת לקוראים הצעירים: 'אצל משפחות רבות, כמעט אצל כולן, החיילים חוזרים לבסוף הביתה.' הביטחון והתקווה שזורים לאורך כל עלילת הספר בצורה שבה המשפחה מנהלת את חייה ומתמודדת עם האירוע הקשה הפוקד אותה. הקורא הצעיר מקבל את המסר שיש סביבו מבוגרים עוטפים, אכפתיים ומתמודדים."  

הספר מיועד לבני גיל 6 (כיתה א') ומעלה. אבל אין זה ספר ככל הספרים, שנותנים לילדים לקרוא בעצמם. הספר זקוק, כמובן, לתיווך של מבוגר. בפנייה להורים בתחילת הספר כותבת ד"ר פריינטה: "ראשית קִראו את הספר פעם אחת בעצמכם, כדי שתכירו את המהלך של העלילה ותהיו מוכנים לקראתה. שנית קראו אותו עם הילד, לאחר קריאת הכותרת ומכתב הפתיחה של המחברת, מומלץ לעצור ולשמוע את הילד באופן פתוח אם יש לו לומר דבר מה. […] לאחר סיום הקריאה חשוב להיות שם ולשוחח. ניתן להתייחס ל: מה חשבת על הספר? מה אהבת בו? מה פחות אהבת בו? היית משנה בו משהו? תרצה אולי לכתוב או לצייר לילד שאבא שלו לא חזר מהמלחמה?" 

אמנם הנושא המרכזי של הספר הוא שכול ויתמות, אבל יש לציין שיש בו הרבה "חיים". אילנה מתארת בספר חיים של משפחה ישראלית טיפוסית. עד המלחמה הם חיו כמו כולם: יש תיאור של בוקר משפחתי עם הכנות לקראת יציאה לבית הספר ולעבודה, הילד יוצא עם אביו לטייל וללון על שפת הכינרת, בחג החנוכה יש בבית הספר תחרות סביבונים, ועוד פרקי הווי.  

האיורים היפים בספר הם של טלי עמית, אשר בחרה בצבעים מרגיעים, הצליחה לשקף גם את ההווי בתוך הבית ומחוצה לו, והציגה באמצעות האיורים את אופי הדמויות והתנהגותן באופן שמעורר הזדהות.  

דמותו של הילד בספרות הילדים העברית 

(דברים שנאמרו באירוע השקת הספר "משפחה של גיבורים")  

ספרות הילדים העברית החלה מאוחר יחסית לספרות הילדים העולמית, והסיבה היא, כמובן, שעד סוף המאה ה-19 העברית לא היתה שפת דיבור בקרב הקהילות היהודיות באירופה. בארץ ישראל החל להתבסס היישוב העברי בסוף המאה ה-19, ובראשית המאה ה-20 החלה בארץ ישראל בנייה מחדש של תרבות עברית, ובתוכה גם ספרות וספרות ילדים בשפה זו. 

כמו ספרות הילדים העולמית, כך גם זו העברית, עברה תהליך של שינוי מגמה מספרות דידקטית ומחנכת לספרות מנקודת מבטם של הילדים, מביעה את עולמם הרגשי. להלן תיאור שינוי זה. 

הילד מתחנך 

מערכת החינוך העברי-ציוני בארץ עיצבה את דמות ה"צבר", שחונך לאור המיתוס החלוץ-המתיישב והשומר. בשנות ה- 30 וה-40 של המאה העשרים ספרות הילדים היתה בעצם אמצעי של פעילות חינוכית-פוליטית. היא מצטיירת כספרות "מגויסת", "תעמולתית", ברוח הציונות הסוציאליסטית וההתיישבות העובדת, אנטיתזה לתרבות היהודית בגולה. הנושאים בספרים, בסיפורים ובשירים היו: התיישבות על הקרקע, חיי שיתוף, עבודה בחקלאות, אהבת טבע הארץ, שמירה על היישובים מפני התנפלויות והתנכלויות של ערבים.  

דוגמאות מן השירה: 

המשורר אהרון זאב (1900 – 1968), כתב את השיר "הַבַּחוּרִים שֶׁלָּנוּ יוֹדְעִים הַכֹּל", ובו הוא ציין מהם הדברים שהבחורים שלנו יודעים לעשות: לבנות בית, לסלול דרך, לנהוג במכונית, לתקן גלגל ואף למתוח חוטים עבור החשמל.  

שיר ערש של עמנואל הרוסי (1903 – 1979), מתחיל במילים: "שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה, / אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה. / עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ, / שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע." 
בהמשך היא מספרת לילדון על אביו שעובד ביום ושומר בלילה, ומציינת מה מצופה ממנו כשיגדל: ביום הוא ייצא עם אבא לחרוש בשדה ו"כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל". ובלילה – "הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר, / תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו." 
כלומר: האידאל אליו מחנכים את הצברים דור ראשון בארץ: תהיה חקלאי או פועל ותהיה שומר על הארץ.  

בתקופה זו הטיפו לקשיחות, בעיקר של בנים. מרים ילן-שטקליס (1900 – 1984)  כתבה שיר שכותרתו "דָּנִי גִּבּוֹר" הוא מתחיל במילים: "אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי! / יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן / יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם / כְּפֶתִי קָטֹן."  

אגב, אותה משוררת כתבה על ילדה המצפה לביקור חבר מהגן, ולה 'מותר' לבכות: "חִכִּיתִי, חִכִּיתִי, / בָּכִיתִי בָּכִיתִי, / וּמִי לֹא בָּא? / מִיכָאֵל." 

בפרוזה כתבו גם על העפלה, על קליטת עולים והיתה האדרת הגבורה. לדוגמא, אחרי מלחמת ששת הימים כתב מרדכי (מוטה) גור – קצין בכיר בצה"ל, לוחם וגם רמטכ"ל – סדרה של ספרים בשם "עַזִּית הַכַּלְבָּה הַצַּנְחָנִית", על כלבה שעוזרת לצה"ל בפעילות.  

הילד מתבטא  

בסוף שנות ה-70 וראשית שנות ה-80 השתנו הנורמות בספרות הילדים העברית. במקום שוויון והסתפקות במועט של הפרט ונתינה לכלל, כתבו על היחיד, צרכיו ורצונותיו. המשוררים נורית זרחי, יהודה אטלס, יהונתן גפן ואחרים כתבו שירים ליריים, רובם מנקודת מבטו של ילד, שמביע את רגשותיו ואת מחשבותיו האישיות, ולעיתים ביטאו אף ביקורת על ההורים. 

בדיוק בשנת 1977 אירע מהפך בעולם ספרות הילדים. באותה שנה פרסם יהודה אטלס (יליד 1937) את ספרו "וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי". הספר כולל שירים קצרים מאוד, בלשון יום-יומית של ילדים, שיש בו התבטאות חופשית ביותר של ילד כלפי הוריו ובכלל. דוגמאות: באחד השירים הילד מספר משהו לאביו, והוא משיב לו רק  "יֹפִי, יֹפִי", אזי הילד אומר לו בטרוניה: "אֲנִי יוֹדֵעַ / שֶׁאַתָּה בִּכְלָל לֹא מַקְשִׁיב." בשיר אחר, כאשר הוריו רוצים שהוא ישכב לישון מוקדם, עונה להם הילד: "אָז תִּסְגְּרוּ תַּ'טָּלִוִּיזִיָּה / שֶׁתַּפְסִידוּ גַּם." ברור שדיבור 'חצוף' כזה של ילד, לא היה נכתב קודם, כשספרות הילדים לקחה על עצמה תפקיד להיות מחנכת. השיר שעל שמו נקרא ספרו של אטלס, מבטא את המגמה החדשה: הילד הוא במרכז. הדובר הצעיר בשיר לא מצטנע, הוא רוצה שאנשים זרים מקרוב ומרחוק ישמעו עליו: "שֶׁיֵּדְעוּ כֻּלָּם / שֶׁיֵּשׁ יֶלֶד / אֶחָד בָּעוֹלָם / וְהַיֶּלֶד הַזֶּה / הוּא אֲנִי." 

ביקורת כלפי ההורים הלא מבינים יש בשיר של נורית זרחי. אחרי שהכלב "בילי" אבד, האם מֵגיבה כך:  

"אִמָּא אָמְרָה: / "כֶּלֶב זֶה כֶּלֶב / וְאַל תִּקַּח לַלֵּב". / אִמָּא אָמְרָה: / "יֵשׁ הַרְבֵּה כָּאֵלֶּה. / עַל שְׁטוּת שֶׁכָּזוֹ לְיַבֵּב?" והיא בכלל לא הבינה ש"בִּילִי חָמוּד לֹא הָיָה סְתָם כֶּלֶב / הָיָה לִי יְדִיד אֱמֶת." 

הספר "משפחה של גיבורים" 

והנה, ידיד אמת כזה יש לילד בספרה של אילנה יוגב, הוא הכלב פּוֹנְצ'וֹ. היתרונות הרגשיים של הימצאות חית מחמד בבית ידועים לכל, בעיקר במצבים של לחץ, עצב ובדידות. בספר "משפחה של גיבורים" הכלב פונצ'ו לוקח חלק בהווי המשפחתי לפני ואחרי האסון.  

בספר זה יש בו שילוב של שתי המגמות בספרות הילדים שנסקרו לעיל. מצד אחד יש בו ערכים לאומיים. כמו בשיר הערש של עמנואל הרוסי, נמצאת ברקע חובתו של האב להגן על המדינה, עד כדי הקרבת חיים. אבל ספר זה לא נכלל בהגדרה של "ספרות מגויסת". דמות האב הגיבור לא חד-ממדית, אלא  מודגשות תכונותיו האנושיות:  

"הֵם סִפְּרוּ לִי שֶׁאַבָּא הָיָה בִּשְׁבִילָם הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם, / וְשֶׁהוּא הִצְחִיק יוֹתֵר מִכֻּלָּם. / הֵם דִּבְּרוּ עַל הַחִיּוּךְ הַחַם שֶׁל אַבָּא, עַל הַחִיּוּךְ מָלֵא הָאוֹר…" אבא היה אמנם גיבור, אבל גם רגיש וחבר טוב. 

בספר זה לא רק אבא גיבור, גם האנשים היקרים לו שהוא כל כך חסר להם. המספרת מתמקדת בעדינות ברגשותיו של הילד היתום. היא מתארת את תהליך האבל שלו ושל המשפחה. וכאן, בניגוד לדני של מרים ילן-שטקליס, שאומרים לו לא לבכות, יש לגיטימציה לכעס ולבכי שלו: 

"לֹא רָצִיתִי אֲנָשִׁים, כָּעַסְתִּי עַל הָרַעַשׁ, הַדִּבּוּרִים וְהַבָּלָגָן, / רַק רָצִיתִי לִהְיוֹת עִם אִמָּא, עִם אָחִי וּפּוֹנְצ'וֹ, /  וְעִם אַבָּא , כַּמּוּבָן… / אָז בָּכִיתִי וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם, וְאַף אֶחָד לֹא נָתַן לִי תְּשׁוּבָה: / לָמָּה עַכְשָׁו אַבָּא צָרִיךְ לָגוּר בַּקֶּבֶר עִם מַצֵּבָה?"  

אחד היתרונות של הספר הוא, שיש בו לגיטימציה לילד להביע את רגשותיו, תסכוליו וכאבו. זו לא חולשה. להיפך, הוא מרגיש שאביו המת נותן לו אישור על גבורתו האישית: "כָּל הַכָּבוֹד, בֵּן שֶׁלִּי, אַתָּה מַמָּשׁ גִּבּוֹר!"