משקיעים ומטפלים בשפכים

רפת חפצי בה מתמודדת ומצליחה

רפת חפצי בה נמצאת בעמק לרגלי הגלבוע עם קיץ חם מאוד, שמשפיע על כל בעלי החיים באזור. הרפת מפתחת מערכות מגוונות לטיפול בשפכי הרפת ובתוצרי הלוואי ומצליחה לפתור את הנושא בצורה ראויה, בצד תוצאות מקצועיות וכלכליות מעולות

שעת צהריים, נעים בחוץ ושקט ברפת, לקראת ארוחת "בוהריים". מומי כהן, מנהל הרפת, מטפל בסתימה שהייתה במערכת פינוי התשטיפים, מתלכלך בזבל ונרטב עמוקות. מומי מסיים את פתיחת הסתימה, שוטף ומנקה את כל המשטח ואחרי מקלחת מהירה, מתפנה לשיחה על מה שקורה ברפת במיוחדת לרגלי הגלבוע ולמאפיינים המיוחדים שלה, בנושא הטיפול בתוצרי לוואי של הרפת.

כל החיים ברפת

מומי אינו בן המקום אלא עובד כמנהל שכיר, מהקיבוץ השיתופי יזרעאל. הוא מכהן מ-2010 וזה סימן להצלחה ולשביעות רצון של הבעלים. מומי נולד בירושלים וגדל במשפחה עם עוד שתי אחיות. בגיל 13 ביקש להיפרד מהחיים העירוניים ועבר לפנימייה חקלאית בעין כרם, שהייתה גם עם רפת, משם התחיל הקשר שלו לחקלאות ולרפת.

בגיוס לצבא ב-1979, הצטרף לגרעין נח"ל לקיבוץ יזרעאל ואחרי השירות, בילה כמה שנים במדינות מגוונות בעולם. לאחר 5 שנים חזר ארצה ונוצר קשר מחודש עם חברתו מהגרעין, כעבור שנתיים נישאו וחזרו לחברות ביזרעאל.

מאז, כל חייו ברפת, תחילה בתפקידים מגוונים ברפת המקומית, יצא ללימודים מקצועיים של הנדסאי בע"ח ברופין ולפני כ-3 שנים, סיים גם תואר ראשון במכללה. את רפת יזרעאל ניהל במשך 3 שנים וכאשר התפנתה משרת ניהול בחפצי בה התקבל למשרת המנהל, מאז הוא מתייצב ברפת בכל יום ובמסירות רבה.

צוות העובדים – הלב של הרפת

מומי רואה בהון האנושי ברפת את המרכיב המרכזי להצלחה. הוא מצר מאוד על התחרות, שהתפתחה במהלך השנים בין הרפתנים, בנושא עלות העבודה ברפת, שגרמה לתשלום שכר נמוך יחסית, דווקא לגורם שקובע את הצלחת הרפת.

מומי משקיע הרבה בטיפוח הצוות – "הם הליבה של העשייה בענף":

עוז בן ארי, בן קבוצת גבע, כיום גר במעוז חיים וצבר ניסיון רב, משמש כסגן מזה 5 שנים. שלום מנהל היונקייה, נולד בבית שאן, למד בכדורי וכיום גר בעפולה. זוהיר המסור מכפרטייבה עם בנו ראיק. 3 תאילנדים. חסאן המסור מהכפר נעורה, שבכל יום מבלה, משעות אחה"צ ועד סיום חליבת לילה ובקיץ גם דואג לצינון הפרות.

מומי נלחם על השכר לעובדים ומוצא דרכים נוספות לתגמל אותם, כמו חלוקת בונוסים חודשיים – "מנהל יכול להיות טוב, אבל לא יכול לעשות הכול, בסוף העובדים נשארים ועושים את מה שנדרש.. נכון לומר ביושר, שהעבודה ברפת לא מתגמלת כראוי את העובדים בה וזה מורגש בחוסר הגדל והולך בכוח אדם"

הרפת נמצאת מחוץ ליישוב ובמרחק ממנו עם נוף מדהים איך הגעתם לזה?

הרפת הייתה בתוך הקיבוץ וכבר בשנת 1955 הבינו החברים, שזו בעיה גדולה להתפתחות היישוב, עם רפת במרכזו, והוציאו אותה החוצה. זה הייתה החלטה גאונית, כי לרפת במקום החדש, יש גם שטחי עתודה להתפתחות מתמדת.

ואכן, כיום בונים סככה חדשה לעגלות וסככה מרחבית חדשה לפרות.

גודל הרפת – 325 פרות לייצור מכסה של כ-3.8 מ' ליטר. ב-22 נחרוג ב-600 אלף ליטר שרובו בחודשי הקיץ, זאת בזכות מדיניות משולבת של ריכוז המלטות ומערכת צינון אינטנסיבית במדרך. ביצועי הפרות מאוד גבוהים  ובקיץ האחרון התנובה הגיעה לכ-48 ליטר לפרה.

החלב בכשרות בד"צ של תנובה עם ביקורים יומיומיים של הרב האזורי.

צינון – בשנים אחרונות הכנסנו צינון אינטנסיבי באבוס של חברת בולטק, למשךשעות רבות במהלך היממה. בעונות המעבר ובעונה החמה בקיץ, מצרפים גם מקלחות בחצר ההמתנה. נראה שזה עזר מאוד לפרות ושיפר את ההתמדה בחודשי הקיץ הארוכים. עלויות התפעול, חשמל ומים עלו מאוד ובנוסף לכך, המהלך ללא ספק, החמיר את התמודדות עם זבל רטוב, שלכאורה לא הייתה קיימת בעבר, בחודשי הקיץ היבשים. 

הזנה – בעבר היה מרכז מזון עצמאי, אך הוחלט להקים על השטח שכונה חדשה בהרחבה המקומית וכך עברנו לעבוד עם מרכז מזון מילובר תל יוסף. מדריך ההזנה הוא שמעון כרמי. נותנים מנה עשירה ובריאה, מחלקים אוכל ישירות לאבוס ולכל קבוצות הרפת. מחירי המנות והתפעול גבוהים ועם זאת התוצאות מרשימות..

הנהלה וליווי – לרפת יש הנהלה צמודה שיש בה  אנשי מקצוע חיצוניים וחברי קיבוץ חפצי בה, יש גיבוי מלא לעשייה. הרפת חשובה ביותר לחברי הקיבוץ כי, נכון להיום, אין תעשייה בקיבוץ והתרומה של ענפי החקלאות היא גדולה – רפת, שני לולים וגד"ש.

הגענו לנושא הזבל הרב שמצטבר ברפת ורואים את הסימנים שלו בהרבה אתרים

אכן, הזבל הרטוב ברפת הוא בהיקפים גדולים שגם מצריכים הרבה עבודה… הצוות מתמודד עם הנושא בנחישות ובהצלחה.

• התחיל מהבנייה ברפורמה עם רפת כוללת ומאצרות קטנות מאוד, שלא יכלו להכיל את כל הזבל.
• יש גורפים בסככות של הבוגרות ונוסיף על העניין, השקעה גדולה בצינון הפרות, גם באבוס, שמזרים מים רבים במהלך הקיץ.
• מי הגשם מהר הגלבוע הסמוך, חוצים את הרפת ותורמים לכמות המים והשפכים שאיתם צריך להתמודד.

בשנתיים האחרונות קיבלנו אישורים לטפל בבעיה במספר תחומים:

• בנינו משטח טיפול גדול וקירות ניקוז למי הגשמים אל מחוץ לרפת.
• מאצרות גדולות נוספות לריכוז הזבל, לפני מיצוק ופינוי על ידי גורם חיצוני.
• מתקן אפ-פלאו עם מפרדה יעילה למוצקים ושתי מאצרות למכון החליבה. המתקן עושה עבודה טובה של סינון והפרדה, ליווי צמוד ומקצועי של צוות החברה.
• 2 בריכות חימצון, שבעבר שימשו את שפכי הקיבוץ לאחר התחברות למט"ש. בריכות החמצון הוסבו לקליטת שפכי הרפת, אחרי סינון והפרדה. אחרי תהליך הניפוי/סינון מי השפכים ברמה טובה.

אנחנו לא רואים פתרון טוב יותר  בעתיד הקרוב ועושים הרבה לטפל בנושאי הזבל כשעיקר העבודה היא דווקא בקיץ – הרבה מים, הרבה זבל…

אכן, רפת מקצועית ומצליחה שמנסה להתמודד עם נושאי השפכים ותוצרי הלוואי ברפת ובהצלחה רבה, בזכות צוות מסור ומקצועי עם מנהל שמשקיע את כל כולו בענף.

הרפת הישנה של חפציבה

גיורא סלוס מלווה עשרות שנים

כיף לראות את האנרגיות הגדולות של גיורא סלוס מקיבוץ חפציבה לרגלי הגלבוע. הוא לא היה רפתן, אבל מלווה את הרפת והקיבוץ בתפקידים מגוונים במשך עשרות בשנים. בבסיס הוא היה גד"שניק אבל כיהן 4 פעמים כמרכז משק בקיבוץ וגם בתפקידים רבים באזור והמערכת הארצית. מכיר את כל הדמויות הקיבוציות והחקלאיות.

בגיל 84 יש לו זיכרון מדהים של שנים עברו עם דמויות ואירועים וכיף לשאול אותו על הרפת שהייתה בתוך הקיבוץ ועל ההחלטה להוציא אותה החוצה אל מעבר לכביש.

בשנת 1923, יהודי בשם פרוש אמריק (שמואל צפרדע בעברית) הביא, מיישוב ליד קריית שמונה, את הפרות הדמשקאיות הראשונות והתנובה שלהן הייתה כ-3,300 ליטר חלב לשנה.

ראשוני הקיבוץ בנו מבנה מבטון שמיועד לעמוד גם בפני יריות של ערבים מהגלבוע הסמוך ובו שכנו את מעט הפרות בתנאים לא קלים. הוא נקרא רפת א'. על ידו הוקמה גם מחלבה ואח"כ גם רפת ב' וג'. בתקופה ההיא, היה נהוג לבנות רפת המלטה מיוחדת, שאליה העבירו פרות ועגלות בהיריון ומשם לרפת החולבות.

בניית רפת חדשה

בשנת 1955 נשרף המתבן ובמקביל פרצה מחלת השחפת ברפת ג' והיא נסגרה לשנה. התפתח ויכוח גדול בקרב החברים האם זה הזמן להוריד את הרפת והדיר אל מתחת לכביש ולשחרר מקום לחברים ולרווחתם.

מרכז המשק תמך מאוד ברעיון והצליח להעביר את ההחלטה וגם את הביצוע של הורדת הרפת והדיר אל מתחת לכביש ומחוץ לקיבוץ. בנו גם מכון חליבה ב-56. ההשקעה הייתה גדולה, אבל בטכנולוגיות שהיו אז – סככות של רפד עמוק וחליבה במכונה ניידת.

ב-1968 סגרנו את הדיר ותומש האגדי היה מרכז המשק. אני הייתי קשור לעשייה בתפקידי כמרכז משק, שנבחר שוב ושוב, להתמודד עם הנושאים הגדולים של החקלאות, שהייתה מרכז העשייה של הקיבוץ וחבריו.

ברפורמה הגדולה, שהצילה את הרפת הישראלית… בנינו סככה גדולה לפרות וגג מעל האבוסים, במכון לא נגענו..

בהמשך, בדקנו שותפות במשקים שונים, כמעט וסגרנו עם רפת מעלה גלבוע ועם יזרעאל, זה לא צלח ונשארנו במקום. האסיפה הכללית החליטה שהיא רוצה רפת בקיבוץ והיא נשארה להתפתח.

כיום, הקיבוץ במצב כלכלי טוב יחסית בונים הרחבה לבנים וגם בתים בתוך החצר.

לשאלה מדוע אין חברים שעובדים ברפת, אין לגיורא תשובה והוא מעריך מאוד את העשייה של מומי מיזרעאל שמשקיע את הלב והנשמה וגם דואג לתנאי העובדים השכירים ברפת וכיום יש 3 נערים מקומיים שעובדים ברפת.

יש שלוש רגלים לחקלאות וצריך לשמור עליהם – חקלאים, הדרכה ומחקר. כל זמן שלא קיצצו, היה קשר נפלא ביניהם, אבל ברגע שאנשי האוצר התחילו לקצץ בהדרכה ובמחקר, החקלאות בתהליך נסיגה.

בימים אלה, גיורא ממשיך לעבוד בתפקיד תמחירן הקיבוץ וחשב במזכירות ונהנה מהעשייה היומיומית, על אף גילו המתקדם…