החממה שהפכה למסעדה והיום מהווה את אחת מפנינות הקסם של עוטף עזה * היכרות עם "גידולי רוני" – מפעל חייהם של איתן נקר ואשתו התאילנדית, נוי, שהפכה למוקד עלייה לרגל ולסמל של תקומה אחרי השבעה באוקטובר * סיפור על טהרת חוויה אותנטית בניחוח אסייתי
אוכל היה ונותר אחת מהתאוות הגדולות בחיינו. תוסיפו לכך מיקום טופוגרפי ייחודי בלב אחד מהאזורים המורכבים בישראל, בשילוב סיפור אהבה על קו ישראל-תאילנד, והרי לכם מתכון מנצח.
הכירו את איתן נקר (48), יליד ימית לשעבר שבסיני, ומי שחי ונושם את מושב עין הבשור שבחבל אשכול מאז הקמתו בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת. "גדלתי במקום הכי מדהים שיש. אזור יוצא דופן, טבע מופלא וקהילה מחבקת שאין שניה לה," הוא מספר בפתח ריאיון מיוחד עימו, במהלכו תזכו להיחשף למפעל חייו המרתק.
איתן נשוי מזה למעלה משני עשורים לנוי – תאילנדית ישראלית, אותה הכיר לראשונה כאשר הגיעה לקיבוץ למטרות עבודה. "הכרתי אותה בתור נערה צעירה, בת 19. אני בדיוק הייתי אחרי צבא, אבל היא לא בדיוק הסתכלה לכיוון שלי. רק כעבור 5 שנים, ואחרי שחזרתי משהות ארוכה בארצות הברית, נפגשנו שוב באקראי. הפעם החלטתי שאין סיכוי שאני נותן להזדמנות הזו לחמוק לי מבין הידיים. מאז אנחנו ביחד."
הוא בעצמו איש עסקים שהתמחה בעולמות הנדל"ן ושוק ההון, כולל חברה פרטית שניהל בעבר אשר סיפקה שירותי כוח אדם בדמות עובדים זרים שהגיעו ארצה. לאחר שהממשלה הלאימה את התחום, החליט איתן כי עליו 'לחשב מסלול מחדש' ולפנות לאפיקים חדשים.
"באותה תקופה נוי פנתה אליי וסיפרה לי שהייתה שמחה לעסוק בגידולים תאילנדיים, בעיקר בקטע של ריפוי בעיסוק וממש לא בקטע מסחרי. היא סיפרה שצמחים זו אחת האהבות הכי גדולות שלה, ושזה יעשה לה טוב. צריך להבין שהתאילנדים מטבעם מאוד מחוברים לאדמה. החלטתי לזרום איתה."
מהחממה ועד לצלחת
הרעיון קרם עוד וגידים, כאשר השניים הקימו ב-2013 חממה שהשתרעה על פני 4 דונם במשק המשפחתי שבמושב. יחד עם מספר עובדים תאילנדיים, גידלו בה עשרות זנים של ירקות ותבלינים ירוקים, המשמשים בעיקר לתיבול מזון, לרבות בזיליקום, תרד תאילנדי, פאפאיה, כפיר ליים והיד עוד נטויה.
"לא הייתה לנו באמת מחשבה מסחרית, אבל כאשר התוצרת הבשילה והתחילו להיערם כמויות, היינו צריכים למצוא להן פתרון," מספר איתן. "בשלב ראשון החלטנו לחלק אותה למאות עובדים תאילנדיים שעבדו במושבים הסמוכים. מדובר בתבלינים שהם המרכיבים הבסיסיים באוכל שהם מבשלים בכל בוקר, כך שמבחינתם זו הייתה בשורה של ממש."
השמועה בדבר התבלינים התאילנדיים פשטה כמו אש בשדה קוצים, עד לשגרירות התאילנדית בישראל, שבהמשך הפכה לצרכנית קבועה של התבלינים. "זו הייתה נקודת המפנה, שכן עד אז בכלל לא ראינו בפעילות שלנו כמשהו עסקי, אלא בעיקר כמחווה לעובדים הזרים, שנותנים מעצמם בעבודה במשך 16 שעות מדי יום. יחד עם העובדים המסורים, יצרנו בחממה תנאים מקבילים לתנאי הגידול הנהוגים בתאילנד, בין אם על ידי הצללה מסוימת, הגמעת דשן במים וטכניקות חקלאיות ייחודיות. נקודת המוצא הייתה לדבוק בידיים עובדות ופחות במיכון טכנולוגי – סוג של חזרה למקורות."
הצלחת החממה הולידה בהמשך הדרך מיזם נוסף, שכלל מרק תאילנדי מסורתי, אותו היו מכינים העובדים התאילנדיים להנאתם עם סיום יום העבודה. "העובדים ביקשו עמדה קטנה בה יוכלו לבשל מרק ולסיים את היום באווירה נעימה. כאן בעצם מתחיל הסיפור. הריחות המיוחדים של המרק התפשטו מהר, כשהשכנים לא יכלו להישאר אליהם אדישים 'וקפצו לבקר' כמו שאומרים. כך נוצרה מסורת מדי ערב שישי. התאילנדים היו מכינים מרק, והחבר'ה הישראלים היו מצטרפים אליהם ולוגמים אותו יחד איתם. כל מי שהיה בתאילנד בעבר מכיר את האווירה המיוחדת שיש שם. הרבה מהמבקרים כאן סיפרו שבמובן מסוים הם חוו אצלנו את אותן התחושות."
מהון להון, הפכה העמדה למתחם של ממש, עם מספר שולחנות ובתוספת כמה מנות תאילנדיות אותנטיות, כולל פאד תאי בקר, עוף ופינוקים נוספים. עם הולדת בתם של בניהזוג, רוני, באפריל 2015, זכתה 'המסעדה' גם לשם 'גידולי רוני', כשהיא נהנית מביקורים תכופים של ישראלים מכל רחבי הארץ.
"המהות של 'גידולי רוני' היא בעצם האפשרות להביא את החממה עד לצלחת (Farm To Table). יש משהו בחוויה האותנטית שכובש את הסועד הישראלי. לראיה, מגיעים אלינו בממוצע כ-8,000 אנשים שבוע. הרבה משפחות ואנשים שכמהים לחוויה קולינרית ייחודית, כזו שמאפשרת להם לחוות את התאילנד המופלאה, דרך ריחות וטעמים מיוחדים, ללא צורך לטוס עד אליה. אנחנו מאפשרים למבקרים לא רק לטעום מהאוכל, אלא גם לחוות בעצמם את האווירה, לסייר בחממות, לקטוף, הכול בצורה חופשית וללא צורך בליווי. בנוסף, 90 אחוז מנוער עין הבשור מגיע לעבוד כאן, נהנה משכר מתגמל ומעבודה עם הרבה מאוד סיפוק. לשמחתנו, זה אכן מניב פירות. כיום המסעדה מתבססת כמעט אך ורק על חומרי גלם שאנחנו מייצרים בעצמנו."
איך הפידבקים מהלקוחות?
"כאחד שהיה בתאילנד עשרות פעמים, החוויה של להגיע לאכול במסעדה שלנו, זה הכי קרוב לנסיעה לתאילנד. הרבה אנשים מכירים את החוויה הזו, שהיא במובן מסוים כמעט חוויה מיסטית. מגיעים למקום פסטורלי, נושמים את התרבות התאילנדית הסובלנית, תרבות שבה יש זמן להכול, והחיים מתנהלים בקצב אחר והרבה יותר רגוע. מהיום שפתחנו אנחנו בעיקר נהנים. שמחים על הזכות לשמח אנשים, לארח חברה ולספק להם אוכל טעים ואותנטי, ממש כמו בתאילנד. מקום שמשלב מוסיקה, אווירה, ריחות וטעמים, שסביר להניח לא ניתן למצוא בעוד הרבה מקומות בישראל. חלק מהאורחים שמגיעים אלינו מבקשים גם לרכוש תבלינים. אני שולח אותם מיד לחממה, אבל מפציר בהם לקטוף מה שירצו, רק שהכול בחינם. זה מבחינתנו חלק מהחוויה."
22 דקות של גבורה
מאורעות השביעי באוקטובר תפסו את איתן, נוי וצוות המסעדה בעיצומן של הכנות אינטנסיביות לקראת מבקרים רבים שעתידים היו להגיע לפקוד את המושב לרגל שמחת תורה.
באופן מצמרר חוזר איתן אחורה בזמן לאותם רגעים טראומטיים, דקה אחר דקה, כשהוא מתפנה לתאר בגילוי לב את אשר עבר עליו ועל עין הבשור כולה, באותו יום ארור שייזכר לדיראון עולם.
"הסיפור שלנו מתחיל בערב השישי באוקטובר, אותו ערב היה יחסית חריג. מזג האוויר היה מצוין והתכוננו לסגירה בסביבות 22:00. לפתע הבחנו שמגיעים לאזור הרבה חבר'ה צעירים. הם היו חייכנים, לבושים מאוד יפה. בהמשך הם סיפרו לנו מתכוננים לקראת מסיבת 'הנובה' שתתקיים ברעים בעוד כמה שעות. הם ביקשו להעביר במתחם כמה שעות עד למסיבה, ואנחנו הרגשנו שיהיה נכון לסייע להם. כך המתחם נותר פתוח עד חצות. בדיעבד, גילינו בתדהמה שרוב הצעירים שישבו אצלנו נרצחו על ידי המחבלים השפלים. פשוט קורע לב."
מה קורה איתכם למחרת בבוקר?
"צריך להבין שמרגע שהמסעדה מסיימת פעילות, לוקח עוד כשעתיים עד שהיא נסגרת, כולל ניקיונות ועבודות תחזוקה. באותו ערב לאור השעה המאוחרת, ביקשתי מהעובדים לעשות את המינימום, כדי שיספיקו לצבור כמה שעות שינה. סיכמנו שניפגש למחרת ב-06:00 בבוקר ונמשיך בהכנות לקראת שבת. היו לנו קרוב ל-90 אחוז הזמנות מראש של סועדים מכל הארץ, וההיערכות הייתה בהתאם."
אלא שכפי שאומרת הקלישאה המוכרת – 'חלומות לחוד ומציאות לחוד'. ב-06:29 עם תחילת הירי המאסיבי מכיוון הרצועה, מתאר איתן מסכת אירועים שנדמה כאילו נלקחה מתוך סרט פעולה אפוקליפטי.
"רק בשביל להמחיש את זה – אלפי רקטות במקביל עפות מעלינו לכל הכיוונים. האינסטינקט הראשוני היה שצה"ל הסתבך בעזה או שחיסלנו את סינוואר. כמה דקות חולפות ורוכב אופניים מגיע לשער המושב. הוא היה לבן כמו סיד ומבוהל עד עמקי נשמתו. הוא סיפר שיש 'מלא מחבלים' על כביש 232. למען האמת, זה היה נשמע לנו כל כך הזוי בשלב הזה, שלא ממש לקחנו אותו ברצינות."
מה קורה בשלב הזה?
"פתאום הקליטה הסלולארית נעלמה. חשבנו שזה קרה עקב מבצע מיסוך של צה"ל על הרצועה. ב-07:10 הצלחנו לקבל כמה הודעות ווטסאפ מחברים בקיבוצים הסמוכים. אלו היו הודעות זוועה בהן הם סיפרו 'שרוצחים אותם'. רק אז נפל האסימון שאנחנו באירוע אחר מכל מה שהכרנו עד היום. ועדיין, הערכנו שיש עשרות מחבלים באזור, כשבפועל היו אלפים. החלטנו מיד להתארגן על נשקים, כך גם אני עם האקדח שברשותי, והתמקמנו בעמדות תצפית. כל המשפחות ננעלו בבתים, למרות שגם באותם רגעים היינו בטוחים שזה עניין של חצי שעה-שעה, וחוזרים לשגרה."
בערך ב-07:40 התצפית הצפונית במושב מזהה חוליה גדולה של מחבלים מתקרבת לשער הכניסה, שמרוחק כ-15 מטרים בלבד ממתחם המסעדה. יש את הסרטון המפורסם שלהם שודדים את חנות ה-YELLOW שנמצאת מרחק כמה מאות מטרים מחוץ למושב, כשהם בפועל נערכים לקראת חדירה. כמה דקות לפני 08:00 הגיח טנדר המחבלים הראשון, שממש עמד על הצומת וביצע מצור על המושב. אחריו הגיעו עוד 2 טנדרים ובערך 18 אופנועים. סוג של פלוגת נוח'בות. מאותם רגעים מתחיל קרב בלתי פוסק שנמשך 22 דקות. הם ירו עלינו שם מכל הבא ליד – טילי כתף, רימונים, נשקים אוטומטיים ותחמושת של גדוד שלם. בעוד שאנחנו מעטים מול רבים, עם תחמושת שהולכת ונגמרת. זה המקום לשבח את החבר'ה שנלחמו בחירוף נפש, תוך ידיעה ברורה שאין שום סיכוי לבלום את כמות המחבלים הזו.
"כיום אנחנו יודעים שהמזל במירכאות של המושב והאזור כולו, היה קריאה שקיבלו המחבלים להגיע למתחם הנובה, שם הם המשיכו לבצע את זממם. שני חברים נפצעו בעין הבשור תוך כדי הקרב ושניים נוספים למרבה הצער נרצחו בהמשך, כשיצאו משער המושב כדי לנסות לסייע באזור הנובה."
מתי בעצם מגיע צבא לפנות אתכם?
"חיילים ראינו רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות של אותו יום. גם החיילים המעטים שהגיעו הנה היו מבולבלים עד כדי אובדי עצות. בעיקר החבר'ה הצעירים תפעלו את המושב בשעות הראשונות, כולל הפניית פצועים תוך כדי סיכון חיים של ממש. היריעה קצרה בכדי להיספר על מה שהתרחש כאן ועל מעשי הגבורה האזרחיים.
"כל התושבים פונו רק ביום ראשון בערב. הרוב לאילת והיתר למרכז הארץ. המושב עצמו נותר ריק, חוץ ממספר מצומצם של 20 חברים שנותרו כדי להשאירו פעיל, וגם כדי לסייע לצבא שהפך אותו למעין מוצב קדמי, בעיקר הודות לעובדה שזה אחד הישובים היחידים בעוטף שלא נפגע."
מה קורה עם המסעדה באותו זמן?
"מאותם רגעים המסעדה, שבעצמה ספגה נזק משמעותי כתוצאה מכמויות האש המטורפות שהתנהלו בכל הרדיוס, שימשה כסוג של תאג"ד קדמי לפצועים, כאשר הפעילות בה ובחממות שמסביב הושבתו לחלוטין במשך שנה יותר מחצי שנה. בזמן הזה נוי נסעה למשך שלושה חודשים להתאווררות, יחד עם כל העובדים בחזרה לתאילנד. רוני הקטנה החליטה להישאר איתי, למרות הכל".
ילדה קטנה חוזרת איתך למושב צמוד גדר באמצע מלחמה?!
"אומר זאת כך. במשך 20 שנה, אין תושב בעוטף עזה, במיוחד בישובים צמודי הגדר, שלא התרגל במובן כזה או אחר למציאות הביטחונית. אודה על האמת שבאופן אישי מעולם לא רצתי למרחב המוגן, מהסיבה הפשוטה שהנזק הנפשי שהיה עלול להיגרם לבת שלי עולה בעשרות מונים על פני נזק פיזי חלילה שהיה נגרם לה. אפשר להגדיר זאת כניהול הסיכונים שערכנו אצלנו במשפחה. הרגשנו שהנפש של הבת שלי חשובה יותר מהכל. זוהי הסיבה שגם בתוך כל הבלאגן, היא לא התמודדה עם משקעים נפשיים והתנהלה בצורה מדהימה."
מחושך לאור
בעודה של מדינה שלמה שרויה בתדהמה ואזור שוקק שהפך בין רגע לחבל ארץ נטוש, קיבל על עצמו איתן החלטה הרת גורל. במוקד: מאמצים קדחתניים במטרה להחזיר את המסעדה והחממה שבעין הבשור לפעילות מלאה, חרף כל האתגרים.
"כל מי שהסתובב כאן באזור, לא יכול היה שלא להרגיש את תחושת האבל שריחפה באוויר. זה אולי הדבר הכי קשה שליווה אותי לצד השכול. הבנתי שאני חייב לעשות מעשה למען הנפש שלי ושל אחרים, ולפעול כדי להרים את המוראל. במשך 4 חודשים הרסנו את כל מתחם המסעדה שנפגע, ופשוט בנינו אותו מחדש. העובדים כאן עבדו כל יום כמו מטורפים, הכל תוך כדי ירי מטורף, אזעקות, טילים וחיל אוויר שמפציץ בלי הפסקה. המטרה קידשה את האמצעים מבחינתנו, במטרה לצאת מתוך החושך הגדול שנחת עלינו לאור מחודש".
וכך, בראשית אפריל אשתקד נפתחה המסעדה מחדש. "האזור עדיין היה ריק כמעט, אבל הרעיון היה לייצר לאט לאט, נקודת מפגש עבור התושבים. אפשרות לסגור מעגל, לעבד את הטראומה שחווינו, כולל עבור החיילים היקרים. שבועיים אחרי שפתחנו קיבלתי טלפון מאחד מערוצי החדשות המרכזיים. הוזמנתי לאולפן, ומאותו רגע הכל השתנה. המסעדה הפכה לסוג של מוקד עלייה לרגל. יחד עם התושבים שחזרו ברובם, שילשנו את כמות העובדים והיקף הפעילות גדל משמעותית. מי היה מאמין שנהיה במקום הזה. מבחינתי זהו הסמל הגדול ביותר לתקומה."
ציפור לחשה לנו שאפילו כמה משורדי השבי הספיקו לבקר אצלכם.
"היה לנו הכבוד הגדול לארח כאן כמה מהחטופים ששוחררו. הם נטמעו כאן מיד, כמי שהם חלק בלתי נפרד ממשפחת העוטף. ככלל, עין הבשור הוכיחה את עצמה כקיבוץ גלויות מושלם. מגיעים אלינו מכל קצוות הארץ מבקרים עם מגון דעות. במסעדה כאן לא מדברים על פוליטיקה, אלא בעיקר נהנים ממפגש פנים מול פנים, כזה שנותן פתח לערבות הדדית ולאהבה אמיתית."
לסיום, איזה מסר יש לך עבור הקוראים?
"אני מאמין שהאסון שפקד אותנו קרה בגלל שלא היינו מאוחדים. זה המקום להזכיר, גם בימים אלה, שכאשר אנחנו יושבים האחד מול השני, אחים אנחנו. עלינו לזכור הרעל שיוצא מהמקלדת הוא רעל וירטואלי. זהו בעיקר מקום לפרוק תסכולים, אבל האמת היא שאין באמת כאלו הבדלים בינינו. לכולנו יש את אותם רצונות ומאווים. בואו נשתדל לצאת טיפה מהמקלדת החוצה, מהסיבה הפשוטה שכשאנחנו יחד אף אחד לא יכול עלינו. אין לי ספק שהטוב עוד לפנינו."
עשו זאת בעצמכם / מרק קוויטיאו תאילנדי מסורתי
מצרכים: ציר עוף וירקות, שום, קולורבי, סלרי, בצל, גרונות עוף, ג'ינג'ר, מקל קינמון, כוכב אניס, רוטב צדפות, רוטב סויה, סוכר, פלפל לבן.
אופן ההכנה:
– בשלו הכל עם מים בסיר גדול למשך שלוש שעות.
– בהגשה הוציאו מהציר בהתאם לכמות שרוצים לאכול – יש להוסיף חתיכות עוף וכדורי עוף עד לבישול העוף.
בקערת ההגשה: הניחו אטריות אורז מבושלות בתחתית. מעל יש למזוג מהציר עם העוף המבושל, ולתבל עם כוסברה, בצל ירוק, שום מטוגן וצ'ילי גרוס לפי הטעם.
