ב-24 בספטמבר הלכה לעולמה ד"ר רונית פלוטניק, בת וחברת קיבוץ משמר השרון, לאחר מאבק במחלת הסרטן. ד"ר פלוטניק הייתה פסיכולוגית חינוכית ומשך 20 שנה שימשה כיועצת החינוכית של מחלקת החינוך בתנועה הקיבוצית.
פלוטניק חינכה דורות של אנשי חינוך בקיבוצים ועסקה בהכשרת מנהלי חינוך בסמינר הקיבוצים. במהלך לימודיה התמחתה פלוטניק במערכות היחסים המיוחדות בין תאומים, ליוותה הורים לתאומים והוציאה את הספר "שנינו ביחד וכל אחד לחוד: ספר הדרכה להורי תאומים בגיל הרך" (הוצאת יסוד).
לאורך השנים פיתחה תפיסות חינוכיות פורצות דרך בעבודה עם ילדים בעלי לקויות למידה וסייעה בהקמת מרכזים חינוכיים שעוסקים בלקות למידה. ספרה: "לגדול אחרת – עולמם הרגשי והחברתי של ילדים בעלי לקויות למידה קשב וריכוז" (הוצאת יסוד) עוסק בנושאים אלה
לד"ר פלוטניק חלק מרכזי בפיתוח התפיסה המערכתית והאינטגרציה בין תאוריות פסיכולוגיות של התפתחות הילד אל הפרקטיקה של החינוך הקיבוצי. היא התוותה דרך ביצירת המודל הפסיכו-פדגוגי-אקולוגי-מערכתי כמענה לשינויים שעברה החברה הקיבוצית והציבה את "הקול ההורי" בשיח של מערכות החינוך.
"ספר הגן: תוכנית פסיכופדגוגית-אקולוגית על פי שלבי ההתפתחות של הילד וההורה מלידה עד גיל שש, ברוח החינוך הקיבוצי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) אותו כתבה יחד עם מירה אשל, הוא האורים והתומים של מערכות הגיל הרך בקיבוצים
במהלך לימודיה והתמחותה נולדו לרונית הבת הבכורה ברית והתאומים יהל ותאיר. בנה, יהל, נהרג בתאונה כשהיה בן 8.
עמיתותיה לדרך החינוך הקיבוצית, נעם מירסקי ונטע חכים, ספדו לה:
"'כמו שביל החלב שחוצה את השמיים, אתה הולך ישר, לא שם לב לכוכבים
שזוהרים כדי לסנוור את העיניים. משהו בך יאמר לך המשך בדרכך.' (עלי מוהר)
כך היית עבורנו במשך 30 שנה, מִתחילת דרכנו ובניית הגישה הייחודית בתנועה הקיבוצית ועד היום, גם כעשור לאחר שיצאנו מהתנועה. מותֵך הוא אָבֵדה גדולה עבורנו, המדריכות של 'חווית הילדות' ועבור מערכות קיבוציות בכל רחבי הארץ. היית מורת דרך, מגדלור של מוסר ואחריות, ידעת להשמיע, תמיד, בָעברית החד-פעמית שלך קול צלול, עקבי וחסר פחד.
לא אהבת את המילה "חזון", אך היה לך חזון וראייה עתידית, שהיה נטוע בהווה, מתוך הכרות מעמיקה וכבוד אל העבר של האימהות והאבות המייסדים של החינוך הקיבוצי.
הייתה בך התבונה והיכולת לתרגם תיאוריה לעשייה ענפה. אומץ הלב שלך, היושרה המקצועית, לא היית מוכנה לקבל שום ניצול לרעה של סמכות, שום השתקה בשם אמת גדולה.
שום קיקְלוֹפ לא הפחיד אותך: לא ממסדים ממלכתיים, לא אופנות מתחלפות וטרנדים מנצנצים, לא צרי מוחין מתלהמים, ולא מניפולציות כאלה ואחרות – אל מול הידע הרחב והמקצועיות הבלתי מתפשרת. תמיד ידעת לזהות צרכים של ילדים והוריהם, צוותים וּקהילות – בחיי היום יום וּבָטלטֵלֹות שליוו את הקיבוצים.
היית רוח פרצים של חופש, אותנטיות, אוטונומיה ואופקים אינסופיים של הגדרה עצמית והגדרה מקצועית מאוד מחייבת. הייתה בך אנושיות, רוחב לב ונדיבות מקצועית.
חלקת אתנו את הידע העצום שיצרת. לא פעם נעלמה לנו הדרך – משרד החינוך, משרד התמ"ת, הקהילות שנחלשו, לעיתים אנחנו התעייפנו, לעיתים הסתנוורנו, כל כך בקלות אפשר להסתנוור מהכוכבים, ללכת במעגלים מעגלים, לאבד את הדרך, להתעייף.
אחת לחודש, שנה אחרי שנה, יום רביעי, ידענו שנחזור ונמצא את השביל בעזרתך. פעם נגיע אליו בדרך הישרה, פעם במסלול עוקף וּפעם נצטרך לפרוץ שביל חדש.
לפעמים זה היה לא קל, לעיתים מכאיב, לעיתים מלהיב, ולא אחת בא לנו להמשיך ללכת בחושך, לא לראות את מה שלא רצינו לראות. סמכנו עליך רונית, ידענו שגם אם לא קלה הדרך – בסוף כל מפגש, השביל יתגלה, הרגליים יתחזקו, הלב יתרחב. ומשהו בתוכנו יאמר לנו 'המשך בדרכך.’”
ד"ר אלון גן, מרצה בכיר במכללת סמינר הקיבוצים שעוסק בחקר עיצוב הזהות הישראלית והזהות הקיבוצית, ספד לפלוטניק, שהייתה שותפה מרכזית בהוצאת הספר "החינוך הקיבוצי: עבר-הווה-עתיד", יחד עם קבוצת חוקרים מסמינר הקיבוצים, מאורנים ומהתנועה הקיבוצית, שביקשה להתחקות אחר סוד הקסם של החינוך הקיבוצי: "הן במאמרה לספר והן בתהליך הלימוד של קבוצת המחקר, נחשפתי לאישיותה מעוררת ההשראה ולדרכה החינוכית (…) אנשי חינוך עוסקים רבות בחיפוש האיזון בין "המה" (התוכן) לבין "האיך" (הצורה), לכן לפני שאעבור לתוכן אתחיל עם הצורה.
לא ניתן היה להתעלם מנוכחותה של רונית: צמת השיער המטופחת, השרשראות (הגדולות), הצמידים (המצלצלים), הטבעות והמבט הנוקב, יצרו, עוד לפני המילים, תחושה שאתה נפגש עם "תופעה", שיש כאן נוכחות שופעת עוד לפני שמתחילים לדבר.
(במאמר מוסגר אומר שכבן קיבוץ שחונך על ברכי אתוס פוריטני ופולחן הפשטות, לקח לי זמן להתרגל, לעכל ולהעריך אנשים ש"מעיזים" להתלבש לא רק ב"חולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים"). רונית הייתה אשת חינוך במובן המלא והממלא של מילה זו. אנו חיים בעידן הקורונה, ואני רוצה להזכיר לכולנו שיש גם "חיידקים בריאים", חיידקיים שקיומם הוא הכרחי הן לחיי האדם והן לחיי החברה.
רונית הייתה מצוידת בשפע בנוכחותו המבורכת של החיידק הבריא הנקרא: "תיקון אדם-תיקון חברה-תיקון עולם". לעניות דעתי, זהו חיידק שנוכחותו הכרחית לכל מי שרוצה לעסוק במלאכת הקודש הסיזיפית ששמה חינוך.
במפגשים עם רונית, חשת בכל רגע כיצד החיידק הבריא הזה מקנן בחדרי ליבה ומוחה ומזין את עשייתה החינוכית. רונית עסקה במכלול נרחב של נושאים חינוכיים: הורות ("הקול ההורי", הורים לתאומים, התפתחות הילד, התמודדות עם ילדים עם קשיי קשב וריכוז, ניהול מערכת הגן ועוד ועוד ועוד). מכל אלה, אבקש להתמקד בתרומתה לעיצוב התורה והמעשה של החינוך הקיבוצי בגיל הרך
לצערנו הרב, שדה החינוך בכלל ושדה החינוך הקיבוצי רווי בעיניים כבויות, באנשים ששגרת העשייה האפרורית והקשה כיבתה את להט הלהבה, את מנוע הבערה הפנימי שצריך להזין את העשייה חינוכית.
המפגש עם רונית היה לך לחוויה מעוררת השראה בכל הנוגע לנקודת המשען ל"נקודה הפנימית", ממנה יוצא איש החינוך לפועלו. האמונה בכוחו של המעשה החינוכי לחולל שינוי/תיקון, הלהט, הטוטליות, המחויבות, תחושת השליחות, כל אלה "בערו" ברונית וכל מי שנפגש עימה לא יכול היה שלא "להידבק" מאותם חיידקי תיקון אדם ועולם שעברו דרך המבט, דרך המילים, דרך המעשים ודרך הלב ממנה אליך.”
דבי ברא"ס, ראשת אגף החינוך בתק"צ כתבה: "ד"ר פלוטניק ראתה בחינוך הקיבוצי את ליבה של הקהילה הקיבוצית וכל מי שזכה לפגוש בה חש את השליחות והדחיפות לשמרו ולחזקו בעתות משבר ובחוסן, כחלק ממערכת קהילתית שלמה: קהילה, הורים, צוות, עבור הילדים. מחויבותה לילד, להוריו, לקהילתו ולצוותי החינוך הם צוואה עבור כולנו."
יהי זכרה ברוך
