"עשרות אנשים מגיעים מכל רחבי הארץ, מתל-אביב, מטבעון, מבאר-שבע. ובאחד הימים הגיעו תושבים מכפר-סבא באוטובוס שהעירייה שלהם העמידה לרשותם"
צילומים: באדיבות המשפחה
דודו מיכאלי הוא חקלאי מזה ארבעים שנה. עשרים שנה הוא היה בעל משק במושב גדיד בגוש קטיף; ולאחר ההתנתקות, למרות המשבר, הוא החליט להמשיך בחקלאות, ובגדול.
דודו, אביו, ארבעת אחיו ואחותו הקימו חווה אורגנית באזור קיבוץ כרמיה. שטחה של החווה מעל 400 דונמים, חלק מהם חכורים מ"רשות מקרקעי ישראל" (רמ"י) וחלק בשותפויות עם חקלאים אחרים.
"אנחנו מגדלים ירקות אורגניים. יש לנו 40 סוגי ירקות. ביניהם: פטרוזיליה, כוסברה, שמיר, נענע , בזיליקום, עגבניות, מלפפונים, קישואים, חצילים, כרוב לבן וכרוב אדום, סלרי, בצל ירוק, חסה וחסה לליק, תות שדה… בקיצור, כל מה שגדל מעל פני האדמה" מסכם דודו.
הטילים שנפלו גרמו נזקים אדירים. נהרסו ממש תשתיות בחווה: מחסנים נשרפו, חממות התמוטטו, רשתות נקרעו. מערכות השקיה קרסו והיו פיצוצים בקווים ראשיים. "לאחר השבת השחורה הארורה הזו, לא הצלחנו כלל במשך שבועיים להיכנס למשק" מספר דודו. "גם לאחר שנים-עשר יום היו פה עדין מחבלים על הגדר".
דודו ומשפחתו החליטו להציל מעט מן התוצרת שהיתה בשטח. והם עשו זאת וממשיכים לעשות זאת בעזרת מתנדבים. "אנחנו עושים זאת בעזרת הפנים היפות של אנשים מהארץ ומהעולם" הוא אומר. "הילדים שלי הקימו סוג של חמ"ל לגייס מתנדבים באמצעות הרשתות החברתיות. ומגיעים אלינו מהארץ וגם מכל העולם – מבלגיה, משוויץ, מקנדה".
ארבעה שבועות הם עסקו רק בתיקונים הכרחיים ובאיסוף כמה שיותר תוצרת. "אבל זו טיפה בים" אומר דודו. "לפני המלחמה היינו שותלים במשק שלנו בין מאה וחמישים למאתיים אלף שתילים לשבוע. ארבעה שבועות לא שתלנו דבר. זה אומר ששמונה מאות אלף שתילים הלכו לאיבוד. שמונה מאות אלף שתילים!" הוא חוזר על המספר הלא ייאמן הזה.
בשבוע החמישי הם החלו לשתול מעט שתילי חסה בעזרת המתנדבים, "אבל ברור לכולם שאי אפשר לנהל משק עם מתנדבים" מוסיף דודו. "עם כל הרצון הטוב שלהם, והם באמת אנשים מקסימים, אי אפשר לנהל משק עם אנשים לא מקצועיים". המתנדבים קוטפים את הירק שנשאר בשדה וממיינים אותו עד כמה שניתן. "אבל ההספק הוא בין 10% ל- 15%. ביום רגיל היינו מוציאים מן החווה ארבעים עד חמישים משטחים. עכשיו אנחנו מצליחים להוציא ארבעה עד שבעה משטחים בקושי".
לשאלה אם קיבלו כבר תמיכה מהמדינה, אומר דודו: "לא קיבלנו אף שקל תמיכה מהמדינה! כבר עכשיו יש לנו נזקים של מיליונים. אני מעריך כשבעה עד תשעה מיליון שקל נזקים ישירים ועקיפים, ואף לא שקל אחד ראינו מהמדינה".
דודו ורעייתו נעמה הם הורים לשישה: נועם בת 25, דרור בן 23, אורן בת 21, הדר בת 19, אלון בן 16, מאור בן 14. ברור שגם הם עוזרים ככל האפשר בעבודה במשק, כדי לשקמו.
האֵם נעמה היא מנהלת אזור הדרום והמרכז של פרויקט "בת עמי" בתוכנית "משלבים". במסגרת זו משלבים צעירים בעלי מוגבלויות שונות ב"שירות לאומי". בשבועות האחרונים נעמה עבדה מביתה. עתה היא יוצאת לפגישות עם הרכזות שלה באזורים בהם קיימת שגרה, פחות או יותר, כגון ירושלים.
מי שמעוניין להתנדב לעבוד ב"חוות מיכאלי" מוזמן לפנות בווטסאפ אל דרור מיכאלי, טל. 053-4957599. "נשמח לכל מתנדב ומתנדבת" מציין דודו.
מתנדבים מספרים
בין עשרות המתנדבים שמגיעים לעבוד ב"חוות מיכאלי" נמצאת גם ד"ר שולה נחמה. שולה, בעלת דוקטורט מהפקולטה לחקלאות. היא פנסיונרית מחברת "הזרע", חברת מושב ניר-ישראל.
מספרת שולה: "קראתי הודעה בווטסאפ של המושב ויצרתי איתם קשר. במקביל ארגנתי אנשים נוספים מן המושב וממקומות אחרים. לשאלה מדוע התנדבה דווקא לעבודה ב"חוות מיכאלי", היא עונה: "אכן, חקלאים רבים זקוקים לעזרה ולא אוכל לעזור לכולם. אני משתדלת לעזור למשפחת מיכאלי, כי הצורך לעזרה זועק, וקשה לראות את היבול נשאר על הצמח והולך לאיבוד, וגם כי יש לי כבוד לאנשים שעזבו את גוש קטיף וממשיכים לעבוד בחקלאות. אני מרגישה שמבחינתי אני רוצה לעזור ככל שאני יכולה, למרות שזו עבודה די קשה לגילי".
שולה מציינת את היחס הטוב שמקבלים המתנדבים בחווה: "הם מאפשרים לכל אחד להגיע מתי שהוא רוצה, לעבוד כמה שהוא יכול ולעזוב מתי שהוא רוצה, וזאת בין השעות שבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים. הם לא דורשים ממך שום מחויבות. הם ממש עושים חשק לעזור להם, והם גם יודעים להודות לכולם".
מסתבר שבבוקר יש עבור העובדים והמתנדבים מיחם לקפה ומים לשתות. ובאמצע היום יש ארוחת צהרים עשירה, שכוללת מבחר סלטים (מהתוצרת המקומית), בשר ועופות. "זה ממש יוצא דופן" אומרת שולה. "אני אישית הייתי מסתפקת בסנדוויץ' מן הבית, אבל הם נדיבים מכל הלב ומודים לכל מתנדבת ומתנדב".
ד"ר שמוליק עובדיה מכרמי-יוסף, גם הוא בעל דוקטורט מן הפקולטה לחקלאות, עוסק במחקר והדרכה בתחום הכרם. בשנה האחרונה הוא נמצא ב"חוות מיכאלי האורגנית" במסגרת פיילוט שהוא עורך בשימוש במכונה פרי פיתוח עצמאי שלו – מפוח חום שבעזרתו ניתן להדביר עשבים ולקטול מחלות ומזיקים. בחוות מיכאלי הוא בודק את יעילות המכונה בשטחי ירקות, לאחר שהוכחה כמועילה בכרמים.
עם פרוץ המלחמה נרתם שמוליק להתנדב גם למשימות אחרות. "אני מתנדב שם בין יומיים לשלושה בשבוע". והוא משלים את דבריו של דודו ומתאר עד כמה גרוע המצב בחווה: "בתחום הירקות כל העבודה תלויה בידיים עובדות ולא במיכון. עם העזיבה של תאילנדים ואחרים, בעצם הכול התמוטט בבית אחת. במשך שלושה שבועות ראשונים כל המאמץ הופנה למזער נזקים, כלומר לקטוף כל מה שאפשר, ורק עכשיו מתחיל דודו להסתכל קדימה ולשתול למען המחזורים הבאים".
עוד מוסיף שמוליק: "התאילנדים שעזבו היו כוח עבודה מיומן בעבודות בשדה, בבית האריזה וכטרקטוריסטים. עתה יש לו בין חמישים למאה מתנדבים ביום והם עובדים בעבודות מגוונות. בדרך כלל בבוקר קוטפים ואחרי ארוחת הצהריים ממיינים את הירקות בבית האריזה ומכניסים אותם לארגזים".
שמוליק עוסק בקטיף עגבניות וחצילים במסגרת התנדבותו. בנוסף, עקב היותו קרוב לנושא העבודה החקלאית, הוא עוזר לדודו גם בתחום הלוגיסטיקה, כך שהוא לוקח על עצמו משימות נוספות כגון הובלות בטנדר, דאגה למים לעובדים, אספקת ארגזים לקוטפים והפעלת מפוח החום בחלקות מתאימות.
לסיום,
הנה בעת הקשה הזו, כאשר החקלאים בעיקר בדרום ובצפון נפגעים קשות, מתנדבים משנסים מותניים ולא נרתעים מעבודה קשה, אשר במקרים רבים לא הורגלו אליה. הם בני גילים שונים, החל מצעירים תלמידי בית ספר וסטודנטים ועד מבוגרים לאחר צאתם לגמלאות. תופעה זו מחממת את הלב, מרוממת את הנפש ונותנת תקווה לעתיד.
